בתום עונת הכדורסל שעברה ציפתה לרביב לימונד הפתעה לא נעימה. אחרי שש שנים שבמהלכן הפך לסמל וקפטן הפועל תל־אביב, אחרי שסיים עוד עונה טובה למדי מבחינה אישית וכשהוא חתום על חוזה לעונה נוספת, הודיעו לו בהנהלה האדומה שהוא משוחרר לאלתר.
"בשבועיים הראשונים אחרי שהודיעו לי הייתי מרוסק, הרגשתי כאילו הטילו עליי פצצה ודקרו אותי בגב. זו הייתה נפילה לא פשוטה", מתאר לימונד את התחושות שליוו אותו אחרי שנופה מהקבוצה, "לא הצלחתי להבין למה עושים לי דבר כזה אחרי שש שנים שבהן נתתי את כל כולי למועדון. למזלי, ובעזרת אנשים טובים סביבי, התעשתּי יחסית מהר. הבנתי שזו המציאות, שאין מה להתבוסס בזה יותר מדי, ובחרתי להתחיל לחפש לי בית חדש שיאפשר לי להמשיך לשחק כדורסל. אני שמח שמצאתי את הכוחות לקום על הרגליים ומודה לאנשים שעזרו לי להתאושש".
אחת הסיבות להפתעה הגדולה של לימונד היא העובדה שכמה חודשים קודם לכן הסכים לוותר על חלק מחוזהו השנתי בתמורה לחוזה לעונה נוספת, מה שהוביל בסופו של דבר לתביעה מצידו על סך 400 אלף שקל, שאותם הוא דורש מהנהלת הפועל. "הכול עדיין בהתנהלות משפטית ובקרוב יהיה דיון מכריע בבוררות, ואני מקווה שזה יסתיים בקרוב. הדברים נעשו, אין טעם לשקוע בעבר, אני לא עוסק בזה כיום ושמח במקום שבו אני נמצא".
היו רגעים שחשבת לפרוש?
"המשחק עדיין בוער בי, אני אוהב כדורסל ורוצה להמשיך לשחק, ולרגע לא היו לי מחשבות לפרוש. אני מאמין שיש לי עוד שנים טובות לפניי ברמות הגבוהות וכל עוד ארגיש ככה, אמשיך לשחק".
האדומים שהלכו לאיבוד
הבית החדש שלימונד מצא הוא עירוני נס־ציונה, שם חתם לשנתיים בחודש יולי. "מצאתי מועדון יציב עם רגליים על הקרקע ואנשים טובים, שאוהבים את הקבוצה ופועלים מהלב. הם רוצים להתקדם ולהשתפר, אבל עדיין עושים דברים בזהירות ובלי החלטות פזיזות שיכניסו את המועדון לסחרור כלכלי או מקצועי, כמו שאנחנו רואים במקומות אחרים אצלנו בכדורסל הישראלי. קיבלו אותי בזרועות פתוחות מהרגע הראשון, נתנו לי להרגיש בבית, אני נהנה כאן מאוד ובזכות זה כמעט לא היו לי קשיי התאקלמות".
"נס–ציונה זה מועדון טוב שיהיה בצמרת של הכדורסל שלנו בשנים הקרובות, ולרגע לא הרגשתי שאני יורד ברמה כשחתמתי בו, להפך. לקרוא לקבוצה מסוימת אצלנו קבוצה קטנה או גדולה זה פיקציה. זה הרבה עניין של תפאורה"
היה לך קושי מנטלי לחתום בקבוצה קטנה יותר ממה שהיית רגיל אליו?
"מההיכרות שלי עם נס־ציונה ואחרי שהבנתי מה התוכניות של המועדון והרצון שלו להתקדם, הבנתי שהוא רחוק מלהיות מועדון קטן. נס־ציונה זה מועדון טוב שיהיה בצמרת של הכדורסל שלנו בשנים הקרובות, ולרגע לא הרגשתי שאני יורד ברמה כשחתמתי בו, להפך. אני הרבה שנים במקצוע ובליגה שלנו וכבר מבין שזו פיקציה, לקרוא לקבוצה מסוימת אצלנו קבוצה קטנה או גדולה. זה הרבה עניין של תפאורה. כולנו באותה ביצה ולא רחוקים כל כך זה מזה, ואני מודה להם על ההזדמנות שנתנו לי להמשיך לשחק כדורסל ברמות האלה".
עד כה נראה שהשידוך בין הצדדים הוא הצלחה. לימונד השתלב היטב ומציג יכולת טובה, עם 10.8 נקודות בממוצע למשחק, 5.5 אסיסטים ו־2.5 ריבאונדים. הוא אף נבחר לשחקן הישראלי המצטיין בליגה בחודש דצמבר. גם הקבוצה עושה חיל, עם העפלה לשלב השני במפעל היורופקאפ של פיב"א וגם לחצי גמר גביע המדינה, ובליגת העל היא השיגה שמונה ניצחונות ב־15 מחזורים.
"הגעתי לקבוצה עם אמונה ביכולות שלי ושל הקבוצה לעשות דברים יפים, אני שמח שזה קורה ורק מקווה שנמשיך ככה עד לסיום העונה", אומר לימונד, "אחרי שנים שבהן לא הייתי חלק ממפעל אירופי, זו חוויה מרעננת עבורי, וכל שחקן יגיד לך שהוא מעדיף לשחק פעמיים בשבוע. כיף לטייל, להכיר מקומות חדשים ולפגוש אנשים. יש לך פחות זמן לחשוב ממשחק למשחק, זה בריא מאוד מבחינה קבוצתית ועזר לנו להתלכד מהר יותר כקבוצה, כי במשחקים משתפרים הרבה יותר מאשר באימון. היורופקאפ הוא מפעל טוב בסך הכול, יש בו גם קבוצות חלשות, אבל גם הרבה קבוצות טובות ברמה גבוהה. אני מאמין שנוכל להעפיל לשלבים המתקדמים במפעל".
מי שמתפקד כמנכ"ל עירוני נס־ציונה הוא מאיר טפירו, אחד הגארדים הגדולים בתולדות הכדורסל הישראלי. "טפירו עוסק כיום פחות בחיי היומיום המקצועיים של הקבוצה, אלא יותר באסטרטגיה, בהבאת שחקנים ובעבודה מול הצוות המקצועי. ברור שאני רואה אותו הרבה, הוא נמצא ברוב האימונים, אנחנו מדברים ומדי פעם הוא נותן לי טיפים מקצועיים. אני חושב שעוזר מאוד למועדון שיש אישיות כזאת איתנו".
לפני קרוב לחודש פגש לימונד לראשונה את הפועל תל־אביב במשחק ליגה שבו ניצחה נס־ציונה 80:95 כשהוא עצמו מציג משחק מצוין, עם 13 נקודות ותשעה אסיסטים. "כשחתמתי בנס־ציונה בדקתי מיד מתי המשחק מול הפועל. הייתי בטוח שכמה ימים לפני כן הדברים שקרו שוב יצופו, אבל האמת היא שזה לא קרה, ואני לא באמת יודע למה. הגעתי למשחק דרוך ומוכן כמו כל משחק, ולשמחתי לא הייתי עסוק בפיקנטריה מסביב, שהייתה פוגעת בי ובקבוצה".
"ללכת לשחק בצרפת וביורוליג ואז לחזור לנהריה, או להיות בליגה הספרדית ואז לחתום באשקלון אלו באמת מהלכים קצת הזויים, אבל לצערי קיבלתי את העצות שנתנו לי לקריירה וזה מה שקרה. ועדיין, אני לא בוכה על זה היום"
איך הרגשת כשפגשת את האנשים מהמערכת של הפועל תל־אביב?
"לא הייתה לי שום אינטראקציה עם חברי ההנהלה אבל יש לי הרבה חברים בהפועל ושמחתי לפגוש כמה מהם, כמו תומר גינת וים מדר ששיחקו איתי, בנוסף לכמה אוהדים. אני שמח מאוד שזכיתי להיות שש שנים בהפועל תל־אביב. כשהגעתי לשם, זה היה מועדון מדהים עם קהל מדהים, שהייתה לו דרך ואג'נדה ייחודית שלא נתקלתי בה קודם לכן בקריירה. לצערי בשנים האחרונות זה הלך והתקלקל, אבל אני עדיין מודה על הזמן שלי שם ועל החוויות שהיו לי, וכמובן תמיד תהיה לי פינה חמה לקבוצה הזו".
מה אתה מרגיש שהלך לאיבוד?
"קשה לשים את האצבע מה בדיוק קרה, אבל כמו שאני רואה את זה, כשאורי שלף זכרונו לברכה היה בחיים, הוא היה הגורם המקשר בין ההנהלה לצוות המקצועי, שלא תהיה התערבות מצידם שלא לצורך. יש עוד מרכיבים שגרמו לזה ללכת למקומות האלה, ואפשר רק להצטער כי הרעיון היה מדהים והוא התחיל מדהים. כשאני הגעתי, היה שם משהו נאיבי יותר, של אנשים שפשוט באו לעודד את הקבוצה שלהם והאמינו בדרך שלהם, והניצחון, הכבוד והפוליטיקה לא היו חזות הכול כמו היום. אני מקווה שיצליחו להחזיר שם את הימים מפעם, למרות שאני פסימי כרגע בנוגע לאפשרות שזה יקרה".
שובב עם לב זהב
רביב לימונד, 35, נולד וגדל בנתניה. "הכינוי שלי היה 'השובב עם לב זהב'", צוחק לימונד, "הייתי ילד היפר־אקטיבי, קופצני, שאוהב לעשות בלגן אבל לא מתוך כוונה רעה. הייתי ילד טוב שתמיד אהב לתת ולעזור".
הספורט היה חלק בלתי נפרד משגרת חייו מגיל צעיר מאוד. "כל מה שעשינו היה לחזור מבית הספר, לזרוק את התיק ולרדת לרחוב לשחק עם חברים כדורסל וכדורגל, עד שהיו מכבים את האורות במגרש בלילה. יד המקרה הובילה אותי לשחק כדורסל, אחרי שהלכתי לחוג כמה פעמים ופשוט נדבקתי בחיידק. אני ילד של שנות ה־90, ומייקל ג'ורדן היה הכוכב שלי. בבית שלי העריצו אותו ואת שיקגו ועזרו לי לספוג את זה. ברמה המקומית, עודד קטש, דורון שפר ועדי גורדון היו שחקנים שגדלתי עליהם ואהבתי במיוחד. ועדיין, באותה נשימה, לא היה לי מודל להערצה שדמיינתי שאני זה הוא. תמיד אהבתי את המשחק יותר מהכול".
לימונד עבר דרך כל קבוצות הגיל באליצור נתניה, וב־2001 הוביל את בית הספר אורט יד ליבוביץ' בעיר לזכייה באליפות ליגת העל לתיכונים. "אחרי שזכינו, אני זוכר שחשבתי איזה דבר מדהים זה לשחק כדורסל, בטח כשיש אפשרות יום אחד גם להרוויח כסף בזכות זה. זו הייתה הנקודה שבה החלטתי שזה מה שאני רוצה להיות כשאהיה גדול, ואני לא מתחרט על זה. במקביל, אנשים התחילו לדבר עליי, על הכישרון שלי ועל האופציה שאולי אהיה שחקן, למרות שגם חוויתי לאורך השנים הרבה ספקנים שלא האמינו בי. אני תמיד האמנתי בעצמי והחלטתי ללכת עם זה עד הסוף".
בקיץ 2002 עבר לימונד לעירוני רמת־גן, שם זכה בגיל 19 להופעת הבכורה שלו בליגה הבכירה לבוגרים. "בתקופה ההיא פשוט לא ספרתי אף אחד, רציתי להיות שחקן ולא ראיתי בעיניים", הוא נזכר, "ידעתי שאני מגיע ממקום שבו הייתי כוכב למקום שבו אני צריך להוכיח את עצמי, ומהרגע הראשון לא נתתי אקסטרה כבוד למבוגרים ממני. באתי ורציתי להראות שאני טוב, שווה בין כולם, ורוצה לקבל דקות מיד – והאמת שזה מה שקרה. העובדה שהייתי חוצפן חיובי לא תמיד התקבלה בעין יפה, אבל זה היה נגמר בגבולות האימון. היינו מפוצצים בו אחד את השני, וברגע שהוא הסתיים הכול היה בסדר, למרות שאני מודה שמבחינתי הייתי מוכן לכל תרחיש. הרגשתי כאילו אני במלחמה".
"המשחק עדיין בוער בי, אני אוהב כדורסל ורוצה להמשיך לשחק, ולרגע לא היו לי מחשבות לפרוש. אני מאמין שיש לי עוד שנים טובות לפניי ברמות הגבוהות וכל עוד ארגיש ככה, אמשיך לשחק"
לימונד קיבל 14.1 דקות בממוצע על המגרש בעונת הבכורה שלו, סיפק 4.5 נקודות לערב וזכה בסיומה בתואר תגלית העונה. בעונה השנייה, לאחר תקופה קצרה, נקלעה רמת־גן לקשיים כלכליים ולימונד עבר להפועל ירושלים. "שרון דרוקר חיפש עוד גארד לירושלים ובהסכמת הצדדים עברתי לשם", הוא מסביר, "העונה ההיא הסתיימה בחוויה מדהימה, כשזכינו בגביע יול"ב אחרי שניצחנו בגמר את ריאל מדריד. לעולם לא אשכח איך האוהדים הפכו את שרלרואה הבלגית לאדומה ולא הפסיקו לשיר. זו חוויה שבאמת קשה לתאר במילים, הייתה תחושה של חשמל באוויר".
בקיץ 2004 לימונד היה שותף לעוד הישג כשהיה חלק מנבחרת העתודה, שתחת המאמן אריק שיבק זכתה במדליית הכסף באליפות אירופה. "בתור בחור צעיר זה היה כמו חלום, לצאת בכל ערב להילחם למען המדינה שלך מול העיניים של הכדורסל האירופי, ולנצח נבחרות כמו יוון, ספרד וליטא, מול שחקנים שבהמשך הפכו לשחקני NBA וטופ יורוליג. זו הייתה עוד חוויה מדהימה שלעולם לא אשכח".
לאחר שנתיים נוספות בירושלים, שבשנייה מהן הפך לשחקן ספסל, עבר לימונד לנהריה כדי להתניע את הקריירה מחדש. "הבנתי שאני חייב ללכת למועדון שייתן לי את המפתחות, ואריאל בית הלחמי, שהיה אז עוזר מאמן הנבחרת הבוגרת, אמר לי לבוא לנהריה – שם אוכל 'להתגלח לו על הזקן'. לזכותו ייאמר שזה באמת מה שקרה. הוא נתן לי להוביל את הקבוצה, סיימתי את העונה עם תואר שחקן המצטיין וחתמתי בלה מאן הצרפתית, ויש לו מניות רבות בהצלחה הזאת".
לימונד הצטיין בעונה הראשונה שלו מעבר לים, אבל עונה לאחר מכן חזר לנהריה. גם מאוחר יותר בקריירה, בעונת 2010/11, יצא לשנה לליגה הבכירה בספרד, שם שיחק במדי מנורקה – אבל הזדרז משום מה לחזור לישראל בסיום אותה עונה. "אין לי תשובה טובה לבחירות האלה", הוא מודה. "במקצוע הזה לפעמים יש סיטואציות משתנות. באותם ימים עבדתי עם סוכן (אריק קריין, שהוא גם אבא של אשתו לשעבר, ד"מ) שאין לי היום משהו נגדו, אבל אני חושב שבזמנו הוא הציע לי הצעות פחות טובות, שבחרתי ולקחתי – הצעות שפגעו לי במובן מסוים בחלום האירופי. כי ללכת לשחק בצרפת וביורוליג ואז לחזור לנהריה, או להיות בליגה הספרדית ואז לחתום באשקלון, אלו באמת מהלכים קצת הזויים, אבל לצערי קיבלתי את העצות שנתנו לי וזה מה שקרה. ועדיין, אני לא בוכה על זה היום. אני שלם עם הדרך שלי, והקריירה שלי היא הרבה מעבר למה שקיוויתי וחלמתי, עם הדברים הטובים והפחות טובים. אני אסיר תודה לכדור הכתום הקטן הזה, שבזכותו הסתובבתי בכל העולם, שיחקתי מול השחקנים הכי טובים, חוויתי הצלחות וכישלונות ואינספור חוויות, שלא רבים זוכים לחוות. אני בר מזל שעברתי את כל זה".
על הפרידה הכפויה מהפועל תל–אביב: "בשבועיים הראשונים אחרי שהודיעו לי הייתי מרוסק, הרגשתי כאילו הטילו עליי פצצה ודקרו אותי בגב. זו הייתה נפילה לא פשוטה. לא הצלחתי להבין למה עושים לי דבר כזה אחרי שש שנים שבהן נתתי את כל כולי למועדון"
לא מבזבז אנרגיה
בין שתי ההרפתקות באירופה, חתם לימונד במרץ 2009 לשלוש שנים וחצי במכבי תל־אביב. תקופתו במדים הצהובים הסתיימה כעבור שנה וחצי ו־28 משחקי ליגה, בקול ענות חלושה. "מי שהביא אותי למכבי הוא פיני גרשון. ברגע שהוא פוטר ובלאט מונה, בעצם החליטו להיפרד גם ממני", הוא מסביר. "אם הייתי יכול לחזור אחורה, יכול להיות שהייתי פועל אחרת בכל התקופה הזו ולא חותם במכבי, אלא במועדון אחר שהיה נותן לי קרדיט ואת המעמד המקצועי שהייתי ראוי לו. בזמן שלי במכבי לא נתנו לישראלים במה".
עד כמה שונה הכדורסל בישראל עכשיו לעומת התקופה שבה עלית לבוגרים?
"המשחק היום יותר מהיר ואתלטי, ומבוסס הרבה יותר על פיק־אנד־רול. כשהתחלתי הרגשתי שהליגה ישראלית יותר, אבל היא עברה תהליך של אמריקניזציה והיום יש השפעה גדולה יותר מצד השחקנים הזרים".
מה דעתך על רמת המשחק כאן?
"אני חושב שיש לנו כדורסל טוב וליגה מעניינת עם הרבה שחקנים טובים. ועדיין, הרבה דברים מסביב צריכים להשתנות ויש עוד הרבה לאן לשאוף. צריך שיהיו לקבוצות תקציבים גדולים יותר, שיאפשרו להחתים שחקנים טובים יותר ובמקביל להשקיע בפיתוח צעירים. בשורה התחתונה, כלום לא עומד במקום והמגמה היא חיובית".
נראה שבכל הנוגע לפיתוח שחקנים יש כבר התקדמות.
"יש לנו היום ישראלים טובים, מוכשרים ואתלטיים, והם זקוקים מצד אחד להכוונה נכונה ומצד שני למאמנים שיאמינו בהם. האיגוד בשנים האחרונות מייעל את עצמו ואת התוצאות רואים בשטח. רצף שתי הזכיות של נבחרת העתודה באליפות אירופה זה הישג מדהים ויוצא דופן, אבל המטרה העיקרית היא שכמה שיותר שחקנים יצליחו לנפץ את תקרת הזכוכית ולהגיע לליגת העל, בתקווה שדני אבדיה באמת בדרך ל־NBA או לטופ האירופי. זה יהיה המבחן של הדור הזה. בדור שלי, רק שלושה־ארבעה הצליחו להגיע לרמות הגבוהות. היו עוד כמה שאמורים היו להגיע אבל לבסוף זה לא קרה".
מעבר לנבחרות הצעירות, נמנה לימונד לאורך השנים עם הנבחרת הבוגרת. בשנים הראשונות זכה למעט דקות על המגרש, מה שגרם לו לבקש שחרור מהנבחרת במספר הזדמנויות, אבל מאוחר יותר הפך לבורג משמעותי יותר ולזכותו עומדות 133 הופעות בינלאומיות. "אני בנבחרת מגיל 19. היו הרבה גלגולים ומאמנים והיו תקופות טובות יותר ופחות, אבל בשורה התחתונה נהניתי מאוד בנבחרת, תרמתי לה הרבה והיא תרמה לי. אני מוקיר כל רגע שהייתי שם".
נכון לכתיבת שורות אלה, לימונד מדורג במקום ה־25 ברשימת קלעי כל הזמנים בליגת העל, עם 4,330 נקודות, וממוצע של 11.2 ב־387 משחקים. "אני מאמין שאשחק כל עוד אמשיך להרגיש את הרעב ואת הפרפרים בבטן לפני משחק, או עד שהגוף יגיד שהוא לא יכול יותר", הוא אומר. "ההבדל היחיד מבחינתי מהתקופה שבה התחלתי לשחק הוא שפעם הייתי קורע את עצמי ובזבזתי אנרגיה שלא הייתי צריך, ועם השנים למדתי לווסת יותר את הדברים. אני לא מרגיש שאני איטי יותר, אלא בוחר את הפעולות שלי אחרת".
"כשהגעתי להפועל תל–אביב זה היה מועדון מדהים שהייתה לו דרך ואג'נדה ייחודית. לצערי בשנים האחרונות זה הלך והתקלקל. היה שם משהו נאיבי יותר, והניצחון, הכבוד והפוליטיקה לא היו חזות הכול כמו היום"
NBA זה משהו שפעם היה בחלומות שלך?
"האמת שתמיד חלמתי ללכת לליגת הקיץ ולנסות את מזלי שם, אבל אף פעם לא העזתי לעשות עם זה משהו בפועל. אולי לא האמנתי בעצמי מספיק ולא עשיתי את הדברים שמסביב כדי להגיע לשם. היום זה כבר רחוק ממני. כרגע החלום הוא להמשיך לשחק כמה שיותר ושנהיה בריאים".
כבר יש מחשבות מה תעשה ביום שאחרי הפרישה?
"אני נמשך מאוד לכל הצד המנטלי של הספורט, זה חלק מהותי בדרך שאנחנו עוברים, והייתי שמח בעתיד להעניק לילדים ולשחקנים אחרים משהו מהניסיון שלי. יש לי רצון להישאר בעתיד בענף, בכובע של מאמן מסוג זה או אחר, אבל כבר נראה מה יהיה".
לימונד, שנפרד מאשתו לפני מספר שנים, הוא אב לשני ילדים, בת תשע ובן שש. "כשאתה הופך לאב באופן טבעי אתה הופך דמות לחיקוי, ואתה צריך לעשות התאמות בחיים, כי אתה אחראי על ילדים קטנים שאתה צריך לדאוג להם. אני מברך על זה כי זה עזר לי לקבל פרופורציה בחיים ובמקצוע, וגרם לי גם להעריך יותר את מה שיש לי".
יש משהו שאתה עושה בזמנך הפנוי שאנחנו לא יודעים עליו?
"בשלוש השנים האחרונות אני מתרגל מדיטציה, זן ובודהיזם, והולך בדרך הזו".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"השאלה היא מה זה אושר, אבל בסולם שלך אבחר בארבע. אני במקום עם אנשים שאני אוהב, יש לי שני ילדים, בת זוג, משפחה ועבודה שאני אוהב לקום בשבילה בבוקר. יש הרבה דברים שאני צריך להודות עליהם ואין לי סיבה לא להיות מאושר".
