אין כניסה: האגו שמנע את הגעת הביטלס לארץ

"אני מצטער שלא אפשרנו ללהקת הביטלס להגיע לארץ", אומר אהרן ידלין בן ה־93, מי שהיה סגנו של שר החינוך זלמן ארן בשנת 1964, ולימים שר החינוך בעצמו. "כשהביאו את ההחלטה על בוא 'הביטלס' בפני הוועדה הבין־משרדית שהייתה מאשרת את בואם של אמנים מחו"ל לישראל, אנשי המשטרה התנגדו להגעתה של הלהקה מחשש שהביטלס ילהיבו את בני הנוער עד שיהרסו את המתקנים של ההתכנסות. זה מה שנקבע לבסוף. אני אפילו לא קיבלתי דו"ח על הדיונים. הוועדה הבין־משרדית עבדה, ולא תמיד רצו לשאול את השר מה הוא חושב".

בקיץ 1965 קיבלו חברי הביטלס תוארי כבוד ממלכת אנגליה. אורי אבנרי, עורך השבועון "העולם הזה" ובתקופה ההיא כבר חבר כנסת, פנה בשאילתה לידלין ב־10 בינואר 1966 כדי להבין מדוע הוועדה מסרבת להעניק לביטלס היתר להופעה. "האם ידוע לכבוד השר כי לפני מספר חודשים העניקה מלכת בריטניה לארבעת אנשי הלהקה תארים ממלכתיים?", שאל אבנרי את ידלין. "האם לאור עובדה זו אין בדעת אנשי משרד החינוך לשקול מחדש ענין זה?". ידלין השיב כי "מבחינה אמנותית אין לקבוצת זמרים זו ערך ראוי לשמו".

ד"ר אלון גן: כל סוכן אמריקני של תרבות זולה, החל מאלביס פרסלי וכלה בביטלס, נתפסו ככאלה שימיטו כליה על התרבות הזו. שנות השישים המוקדמות הן שנות מאבק סיזיפי של שימור סגנון חיים שהולך ומאבד את חיוניותו

לאורך השנים לא חסרו כאלה שהאשימו את מנכ"ל משרד החינוך ונציג המשרד בוועדה, יעקב שניידר, אביו של יוסי שריד, בעובדה שהלהקה לא הגיעה. ידלין אומר ששניידר אינו אשם: "אנחנו במשרד החינוך לא קבענו שום עמדה, גם שניידר נשאר נייטרלי. אך כשהמשטרה עמדה על דעתה, והיות שעוד לא הכירו בערך האמנותי של הביטלס כלהקה, רוב אנשי הוועדה החליטו שלא לתת להם אפשרות כניסה. בדיעבד אני בטוח שזו הייתה טעות. הסתבר שזו להקה חשובה. לו הייתי יכול להחזיר את הגלגל לאחור הייתי מורה לשניידר להצביע בעד, ואז היינו מקבלים את הביטלס בכל הכבוד הראוי ועוזרים להם בתנאים הפיזיים שהם היו מבקשים".

בשנת 2019 יצא לאקרנים סרטו של הבמאי דני בויל, "יסטרדיי", ששרטט מציאות דמיונית שבה להקת הביטלס כלל לא הייתה קיימת. זוהי בדיוק המשמעות של מה שפסקה בפועל הוועדה שידלין מדבר עליה: בעוד ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' הריסון ורינגו סטאר החלו פורצים את גבולות אנגליה לעבר סיבובי הופעות חובקי עולם, הוחלט בוועדה כי הנוער של מדינת ישראל יוכל להסתדר גם בלעדיהם. עיתונות התקופה, ברובה, צידדה במהלך, והביטלס, שנודעו אז בעברית בשם "חיפושיות הקצב", הוצגו כלהקה משלהבת יצרים שמעודדת בני נוער להשתוללות מיותרת, שניתן למנוע על ידי האיסור על הגעתה.

הסקנדל הציבורי שפרץ באותם ימים נסב על עצם המחשבה להביא להקה כזו להופיע בארץ, ולא על ההחלטה לא להביא אותה, שנתקבלה ברוגע יחסי. אך הביטלס התיישבו בהמשך באולפן והקליטו לעולם אלבומי מופת כמו "סרג'נט פפר", "אבי רוד" ואחרים, וניפקו שירים כמו "יסטרדיי" ו"שדות תותים לנצח". הביטלס הפכו מלהקה ששרה להיטי רוק קלילים ואווריריים לאגדת רוק שמשדרת מסרים עמוקים לתודעה העולמית. עד מהרה סקנדל התחלף בסקנדל, ואנשים תפסו את הראש ומחו על גודל ההחמצה.

לקראת בואו של פול מקרטני להופעה ראשונה בארץ בשנת 2008 התנצלה מדינת ישראל בפני הביטלס על שנעלה את שעריה מבחירה. "אנו רוצים לנצל את ההזדמנות כדי לתקן החמצה היסטורית שלמרבה הצער אירעה בשנת 1965 כאשר הוזמנתם לישראל", נכתב. "מדינת ישראל ביטלה את הופעתכם בארץ בגלל חוסר בתקציבים ומשום שכמה פוליטיקאים בכנסת חשבו אז שההופעה שלכם עלולה להפיץ תרבות רעה ולהשחית את מידות הנוער הישראלי. אין ספק שזו הייתה החמצה גדולה למנוע מאנשים כמוכם, שעיצבו את הדור, לבוא גם לישראל ולהופיע בפני הדור הצעיר בישראל שמאוד אהב אתכם וממשיך לאהוב אתכם".

ביטלס זה ג'וקים

יש המאמינים כי הסיבה העיקרית שבגללה הביטלס לא הגיעו ארצה היא סירוב גורף של אישים בכירים במדינה באותם ימים, בהם דוד בן גוריון וגולדה מאיר, להביאם ארצה. לימים, בכתבה במעריב בפברואר 1970, שתיעדה, בתום שנה של מאיר כראש ממשלה, שיחה על הביטלס שנערכה בביתה, נכתב: "נכדיה מספרים לה עליהם והיא כבר מוכנה להודות שהחיפושיות אכן הטביעו את חותמם על התקופה… לפי עדותו של דיפלומט ישראלי ישבה פעם גולדה מאיר, עוד בהיותה שרת החוץ, ערב שלם מול הטלוויזיה במלון בלונדון, צפתה מוקסמת בחיפושיות, אך כששאלוה אם תסכים להביאם לארץ, אמרה: לא".

בעשורים הראשונים למדינה ישבה אם כן ועדה מיוחדת שקבעה אילו אמנים מחו"ל יגיעו לארץ, ואילו יסורבו. לא אחת פסלה הוועדה הגעת אמנים משיקולי תרומה אמנותית, או משיקולי תקציב. הקרבה לשואה גם גרמה לפסילה של אמנים שרצו האמרגנים להביא מגרמניה.

הוועדה הבין־משרדית לאישור הגעת אמנים מחו"ל הייתה מורכבת מנציגי משרד החוץ, משרד המשטרה, משרד הפנים, משרד האוצר, משרד החינוך והתרבות והחברה הממשלתית לתיירות. הבאת אמן בינלאומי ארצה הייתה כרוכה גם באישור מיוחד מוועדת הכספים להוצאת סכום ניכר במטבע זר, שהיה אז בפיקוח מוקפד במיוחד.

האמנים הובאו לארץ כתוצאה מיוזמות של אמרגן זה או אחר. בהדרגה החלו להגיע ארצה מופעי קרקס, מופעי פולקלור וגם אמנים בעלי שם בינלאומי, ובהם מרלן דיטריך, פרנק סינטרה, לואי ארמסטרונג ואחרים. בשנת 1963 הוצע לאמרגן גיורא גודיק, שהביא את כל אלה, להביא גם את להקת הביטלס, להקה צעירה שהחלה את פעילותה רק כשלוש שנים לפני כן.

בסרט של ארי דוידוביץ', "מחכים לגודיק", שיצא בשנת 2008, מתאר עורך דינו של האמרגן האגדי, אלכס ז"ק: "אמרגן אנגלי פנה לגודיק ואמר: 'או שאני אתן לך את 'הביטלס' בזיל הזול, או את קליף ריצ'רד. אז הוא שאל אותי: 'מה זה ביטלס באנגלית?'. אמרתי: 'זה ג'וקים'. גודיק אמר: 'שלא יעבדו עלי'. טוב, לקחנו את קליף ריצ'רד ובאמת מכרו את כל הכרטיסים מראש".

"בשנת 1963 הביטלס כבר הייתה להקה מצליחה באנגליה, אך טרם פרצה לארה"ב", מתאר העורך והשדרן יואב קוטנר, מומחה לביטלס. "לא כל העולם הכיר אותם ולכן ניתן להבין למה גיורא גודיק טעה וחשב שהם לא מספיק טובים, או לא מספיק מפורסמים כדי להביא אותם. להביא אז אמנים לארץ היה משימה לא פשוטה. היום אנחנו כבר יודעים איך לפעול בנושא מבחינת תשתיות ויש מקומות מתאימים להופיע, אך באותם ימים הופיעו פה 'התרנגולים' ו'שלישיית גשר הירקון' ולא היה מקום מתאים למופעי רוק שכאלה".

קליף ריצ'רד, שנחת בארץ בספטמבר 1963, התקבל על ידי המון מעריצים שחסם את דרכו כבר בשדה התעופה, עד שבקושי חולץ מהמקום. בהופעתו שררה מהומה רבה. מעריב אף הביא בידיעה שפרסם ב־1 באוקטובר 1963 מחנך, פסיכיאטר ושופט נוער שינתחו את השתוללות הקהל הצעיר בהופעה.

ההתנהגות שלוחת הרסן במופע של קליף ריצ'רד, כמו גם הפרסומים השליליים עליה בתקשורת, היו בעוכרי הניסיון השני שנעשה להביא את הביטלס ארצה, הפעם על ידי האמרגנים אברהם בוגטיר ויעקב אורי, מתחריו של גודיק. אלו קיימו קשרים עם המפיקים ריימונד ושטרוס בלונדון, וכבר בסוף שנת 1963 פנו המפיקים לבריאן אפשטיין, מנהלם של הביטלס.
במכתב לאפשטיין כותב נציג ריימונד ושטרוס בין היתר: "על חשבון האמרגן ההוצאות של איצטדיון, פרסום והעברה, ההוצאות של המחיה והמלונות על חשבון החיפושיות. החיפושיות יקבלו ערובה של 1250 דולר לכל הופעה, ובסך הכול 12,500 דולר אשר ישולמו לפני שיעזבו את לונדון… אני מקווה ומאמין שזה יהיה פתח ליחסים בינינו ואני מקווה שתוכל להצטרף אליי בישראל בשנה החדשה לכמה ימים".

את הביטלס תוכנן להביא ללא פחות מעשר הופעות ברחבי הארץ במהלך חג הסוכות (ספטמבר 1964). קוטנר: "נאמר שהביטלס אולי יגיעו גם לירדן באותה הזדמנות. אני שמעתי פעם את רינגו סטאר מתראיין ואומר: 'אנחנו נוסעים בשנה הבאה ליפן ואולי בדרך נעצור בישראל', זאת אומרת שאף אחד לא היה מביא אותם רק לפה, אלא תוך כדי מסע הופעות כולל. רבים מהאמנים שהופיעו כאן בעבר הופיעו באותו ביקור מספר פעמים, ובהם אמנים כמו פול סיימון ולאונרד כהן".
אך הוועדה הבין־משרדית פרסמה ב־28 בינואר 1964 כי "הוחלט לא לאשר את הבקשה מחמת החשש כי להופעות של 'ביטלס' עלולה להיות השפעה שלילית על הנוער". בוגטיר ואורי לא השלימו עם החלטת הוועדה, וערערו עליה; הוועדה עשתה תחקיר משלה ואספה קטעי עיתונות שמראים את תופעת הביטלס במלוא עוזה. היא אף פנתה לנציגויות ישראל בעולם ואספה מהן חוות דעת בשאלה האם כדאי להביא את הלהקה גם לישראל.

צועקים "יהה יהה יהה"

עיתוני הארץ והעולם תיעדו במקביל את הביטלמניה שהחלה לצבור תאוצה בהופעות הבינלאומיות של הביטלס. "3,000 נערים ונערות פרועי שיער ופעורי פיות רוקעים ברגליהם וזועקים בקולות ניחרים יהה! יהה! יהה!", תיאר למשל עיתון דבר ב־28 בפברואר 1964 את המתרחש בהופעות הלהקה. "נערות ששפתותיהן מעוותות שורטות את פניהן עד זוב דם וגניחותיהן הופכות ליללה היסטרית… מישהו מצליח לעקור כיסא והוא מנופף בו מעל לראשי הצופים… תגבורות משטרה פורצות לאולם… האם זה עלול לקרות בהיכל התרבות בתל אביב או בבנייני האומה בירושלים? מדוע לא? זה קרה ב'קרנגי הול' בניו יורק ובאולמי לונדון ופאריס, וזה יקרה, מן הסתם, גם כאן – אם יבואו לישראל ארבעת 'חיפושיות הקצב'".

באותו יום פורסמה בעיתון גם חוות דעת של פרופ' ישראל דרפקין, ראש המכון לקרימינולוגיה של הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, ובה קבע: "אילו הייתי מציץ בתמונתם, בלי לדעת שזו להקה אמנותית, כביכול, הייתי קובע כפסיכיאטר, לפי מראה עיניהם, תסרוקתם וחיוכם – שאין הם אלא חבורה של אימבצילים אומללים. אולם האמת היא שהם מבינים, כנראה, היטב את המנטליות המעוותת של הנוער… הנוער של היום הוא נוער נוירוטי כיוון שהוא חי בעולם נוירוטי, הוא אוהב רעש, פראות והשתוללות. לא הנאת חושים אלא גירוי חושים, 'החיפושיות' מעניקות לו מכל אלה בשפע".

מנגד, הפסיכיאטר ד"ר ג'ורג' שקלי צוטט במעריב ב־17 במרס 1964 כאומר: "בין כל התופעות הבלתי בריאות הנפוצות בקרב הנוער, תופעת החיפושיות היא הפחות מסוכנת מכולן… החיפושיות הן התפתחות מעניינת וגם בריאה בקרב בני הנעורים המחפשים ביטוי לעודף המרץ שלהם והזדהות עם אלילים נערצים… בחיפושיות אין שום סקס, יש רק בידור".

אך בדיון בערעור שהתקיים ב־16 במארס 1964, אמרה הוועדה: "חברי הוועדה עיינו במכתב המחלקה לקשרי תרבות של משרד החוץ… ובמאמרים רבים שפורסמו על להקת החיפושיות… והגיעו למסקנה כי אין להתיר את הבאתה של הלהקה הנ"ל… בשל הנימוקים הבאים: מכל המאמרים והכתבות, כולל אלה שאינם שוללים את הופעות 'הביטלס' מסיבות שונות, מסתבר, כי ללהקה זאת אין כל ערך אמנותי. הופעות הלהקה גרמו להיסטריה ולהשתוללות המונית של בני הנוער".

עיתונים בלונדון תיארו את ישראל כמדינה ש"עושה היסטוריה בדרך הכי לא צפויה ומחרימה את הביטלס".

מסכת ההתכתבויות מראה כי בוגטיר ואורי הוסיפו לנסות, לשווא, להביא את הלהקה ארצה ואף נפגשו עם היועצת המשפטית של משרד החינוך במאי 1964. "הערך האמנותי הוא עצום, והוכר בכל העולם", אמרו השניים ליועצת בפגישה. הם הציגו למשל תמונה מהעיתונות של הנסיך האנגלי פיליפ שלוחץ לחברי הלהקה יד לאחר שנכח בהופעתם. הם הציגו אפילו הצהרה של המנצח הנודע לאופולד סטוקובסי שאומר שמדובר ב"רמה מעולה של הלהקה, שכבשה את ארה"ב בסערה". אך הוועדה הבין־משרדית דבקה בעמדתה: "התפרעויות, היסטריה המונית, ועשרות פצועים והתערבות של המשטרה היו התוצאה של מופע החיפושיות. לא היה זה מקרה בודד… האם לדעתכם זה רצוי אצלנו? אין אנו סבורים שיהיה זה לכבודו של אימפרסריו [אמרגן, מ"פ] רציני לקחת על עצמו את הסיכון".

החומרים שאסף ארי דוידוביץ' לקראת סרטו על גיורא גודיק חושפים את התנהלותו של גודיק מאחורי הקלעים, ויש הטוענים שהתנהלות זו הביאה בסופו של דבר להצבעת הנגד בוועדה שהביאה לכך שהלהקה לא הגיעה. היטיב לתאר זאת תום שגב בטורו בהארץ ב־11 ביולי 2007: "מלכה אפשטיין היתה אמו של בריאן אפשטיין, שגילה את הביטלס", תיאר שגב. "יום אחד, בשנת 1962, רצתה האם להרשים את קרוביה בישראל והציעה לבנה להביא את הביטלס להופעה בארץ. אפשטיין התקשר עם האמרגן גיורא גודיק. גודיק עוד לא שמע אז על הביטלס ודחה את ההצעה. במקום זאת הביא את קליף ריצ'ארד; היתה הצלחה גדולה. לימים הבין גודיק שטעה, אך בינתיים קנה את ההופעה אמרגן מתחרה, יעקב אורי. גודיק לא סלח לעצמו את החמצת חייו והחליט שאיש לא יזכה במה שהוא החמיץ: או אני או אף אחד לא.

יואב קוטנר: יכול להיות שהביטלס היו מגיעים להופיע בארץ ואנשים לא היו באים להופעות או משליכים עליהם עגבניות. אני לא יודע מה היה קורה, ולכן לא מרגיש פספוס

"פרקליטו, עו"ד אלכס ז"ק, זוכר שיחד נסעו השניים לירושלים, הלכו לכנסת וגודיק סיפר לכל מי שפגשו שהביטלס ארוכי השיער מהווים סכנה תרבותית נוראה ועלולים להשחית את נפש הנוער הישראלי. חברי ועדת הכספים האמינו לו, סירבו להקצות לאורי את המטבע הזר שנדרש למימון המופע ועל כן בוטל. סיפור של אגו אפוא, לא של אידיאולוגיה תרבותית".
"גיורא גודיק אמר: 'תמות נפשי עם פלישתים, אם אני לא מביא אותם ארצה, אף אחד אחר לא יביא אותם'", אומר קוטנר. "הוא הלך לוועדת הכספים של הכנסת ושכנע אותם שלא לאשר את הסכום הדרוש. באותה נקודת זמן, כבר הבינו שלביטלס יש ערך אמנותי וזה לא היה חשש של המשטרה אלא סיפור של תחרות וקנאה בין אמרגנים".

בשנת 1966 מאסו הביטלס בעצמם בהופעות ההמוניות, שכן בגלל צרחות המעריצות כבר לא יכלו לשמוע את עצמם שרים, ועברו לעבודה על אלבומים באולפן בלבד. בשנת 1970 התפרקו סופית, אם בגלל יוקו אונו או לא, וכל אחד פנה לקריירה עצמאית. כך גם הוחמצה סופית ההזדמנות להביא אותם לארץ כלהקה. אחר כך ג'ון לנון נרצח (1980), הריסון נפטר ממחלה (2001) וגם איחוד נוסח "כוורת חוזרת" כבר לא היה אופציה שלמה ואמיתית עבור הלהקה שנחשבת עד היום למצליחה ביותר בכל הזמנים.

שנות השישים הקצרות

באופן מעניין, סביב ההחלטה לא לאשר את בואה של הלהקה ארצה לא פרצה מהומת צעירים. בולט בעיקר מכתבה של מעריצה צעירה בשם ג'ין אל משרד החינוך, שבו הביעה את אכזבתה המרה. דובר המשרד השיב לה, בין השאר: "החלטנו למנוע את ביקור החיפושיות לא כדי לגרוע הנאה מבני הנוער, אלא כדי להימנע מהתופעות השליליות שנלוו אל הופעתם בפני בני נוער אחרים בעולם. צדקת כשטענת שאין הישראלים שונים מבני נוער אחרים, ודווקא משום כך רצינו לחסוך מהם את אותם מקרים של השתוללות עד אובדן החושים החורגים הרבה מעבר לגבול הבידור, ומשאירים טעם טפל מאוד לאחר ההתפכחות".

אך ד"ר אלון גן, מרצה בכיר בסמינר הקיבוצים העוסק בחקר עיצוב הזהות הישראלית לאורך ציר הזמן, סבור שבסירוב להביא את הביטלס ארצה היה טמון יסוד עמוק בהרבה. בשנת 2008 הוא פרסם מאמר בעיתון הארץ ובו חשף לראשונה מסמכים שמראים את התנהלות הוועדה הבין־משרדית, ואף טען כי לתקשורת בארץ היה חלק לא קטן בכך שהלהקה לא הגיעה לבסוף. הכוונה היא, בין היתר, לתיאורים כמו של העיתונאי צבי לביא, שכתב במעריב: "ההיגיון הבריא של חברי הוועדה הממשלתית ליבוא אמנים מחוץ לארץ עשוי כנראה לקטול את 'החיפושיות' המאיימות לפלוש לשדותינו… חברים אחרים בוועדה טרחו להאזין ליללות היהה־יהה־יהה המסוגלות להמית חיפושיות של ממש".

הסירוב להביא את הביטלס לארץ, לדידו של גן, טמון במבנה החברה הישראלית באותם ימים – מבנה של חברה שהתבססה במידה רבה על אנשי התנועה הקיבוצית שניסו לייצר צבר עברי חדש המסתפק במועט והודף כל סממן קדמה או בורגנות. במאמרו משנת 2006, "שינויים חברתיים בתנועה הקיבוצית בשנות השישים", הוא מתאר אביזרים כמו מקררים ביתיים, פטיפונים ומוצרי איפור, בצד ריקודים סלוניים והרגלים מערביים אחרים, שהתנועה הקיבוצית עשתה בשנות השישים כל ניסיון להדוף אותם מחבריה, מחשש שישפיעו על הנוער בצורה שתסיח את דעתו מהעבודה ומהמטרה הקולקטיבית.

"המקרה של 'הביטלס' הוא מקרה בוחן שממחיש מה קורה בחברה שמתחיל להיות בה פער הולך ומתרחב בין שפות שונות שקיימות בה", אומר גן. "היו אלה שנים שהתאפיינו בניסיון לשים סכר וחומה בפני התקפה חזיתית של 'רוחות רעות' שנשבו במקביל מהמערב (אמריקניזם) ומהמזרח (לבנטיניזם). בעוד שדור האבות ביקש להיאחז בקרעי חלומות תוך ניסיון להמשיך להחזיק בסגנון חיים שהלך ואיבד את חיוניותו, דור המדינה נשבה בקסמו של סגנון חיים אחר: דור האבות שר 'אתמול' ברוסית ואילו דור הבנים שר 'yesterday' באנגלית וחשב על מחר אחר. דור האבות נאחז באתמול של 'עולם המחר' ודור הבנים ביקש לרעות בשדות זרים: 'שדות תות לנצח'".

לדבריו, מפלגות הפועלים, ובראשם מפלגת מפא"י השלטת, גילמו את השאיפה הזו לפשטות במלוא עוזה. "תנועת העבודה הייתה גאה בסגנון הלבוש הפשוט, אנטי החברה החומרנית", אומר גן, "אני קורא לזה 'האריסטוקרטיה של הצווארון הכחול'. כתוצאה מכך, כל סוכן אמריקני של תרבות זולה, החל מאלביס פרסלי וכלה בביטלס, נתפסו ככאלה שימיטו כליה על התרבות הזו. שנות השישים המוקדמות הן שנות מאבק סיזיפי לשמר סגנון חיים שהולך ומאבד את חיוניותו. החל משנות החמישים כל פעם שמים עוד פלסטר על החומה".

אך גן מכנה את שנות השישים בכינוי "שנות השישים הקצרות", ולא בכדי. "מלחמת ששת הימים בשנת 1967 היא קו פרשת המים: אחרי המלחמה הגיעו לקיבוצים מתנדבים מחו"ל והביאו איתם את השיער הארוך, את הסמים, את מוסיקת הרוק ואת כל תרבות המחאה, גם אם באיחור. המתנדבים היו למעשה סוכן שהביא ארצה את הסיקסטיז רק בתקופת הסבנטיז".

לנון נשא לאשה את יוקו אונו בשנת 1969. את ירח הדבש שלהם בילו במה שמכונה "שביתת מיטה" – הם ישבו שבעה ימים על מיטה זוגית בחדר מלון באמסטרדם והרשו לאנשי תקשורת לתעד אותם, והכל למען קידום שלום עולמי בצל מלחמת ויטנאם. הפזמונאי ולימים חבר הכנסת עקיבא נוף, שהיה אז סטודנט וכתב קול ישראל באמסטרדם, היה העיתונאי היחיד שהצליח להיכנס לחדר ולתעד את השניים בריאיון ארוך. בסופו גם הקליט את בני הזוג שרים שיר שלו על ירושלים. בין השאר שר לנון: "ירושלים נשבענו כולם, לא נפקירך עוד מכאן עד עולם".

נוף אף שאל את לנון על אי הגעתם לארץ בשנת 1964. בבלוג של הסופר אלי אשד מופיע תמלול הריאיון של נוף עם לנון. "'בישראל לא רצו לקבל אותנו', מעלה ג'ון זיכרון עבר, על ההחלטה בדרג של ממשלה (רוה"מ גולדה, שר החינוך ארן) לאסור הופעתם בארץ. 'ומפני שביקשנו לבוא לישראל, סירבו המצרים להתיר לנו כניסה למצרים, כך שלא הגענו בכלל למזרח התיכון'. 'האם הייתם רוצים להיות בישראל ולהיפגש עם אנשיה?', אני שואל, ויוקו משיבה מיד: 'אנחנו פוגשים אותם ברגע זה, באמצעות מחשבותינו. אנחנו כעת פה, באמסטרדם, אבל מחשבותינו עם כל המתגעגעים לשלום בעולם'".

עם ככל העמים

כך או כך, לאורך השנים ממשיכים אמנים להגיע ארצה. שיקול ההשפעה על הנוער או התרומה המוסיקלית כבר אינו משחק תפקיד, וכל אמן שנהנה בארץ הוא עוד שגריר של משרד החוץ להסברה החיונית לטובת מדינת ישראל. כבר אין ועדה בין־משרדית שקובעת מי יגיע ומי לא, אלא התכתבות ארוכה של אמרגנים ישראלים עם מנהלי האמנים בארה"ב, שיכולה לעיתים להימשך שנים ארוכות.

12 שנה נמשכו המגעים בין שוקי וייס, אמרגן עכשווי, לבין להקת הרולינג סטונס. כשהגיעו לבסוף, ביוני 2014, נזרקו לאוויר סופרלטיבים כמו "מעמד הר סיני" ו"היינו ככל העמים".

"התקליטון הראשון שקניתי בחיי היה של הרולינג סטונס", אומר וייס. "להביא את הרולינג סטונס לארץ היה חלום שליווה אותי כל החיים. ליוותה אותי המחשבה על זה שהביטלס לא הגיעו לכאן וזה לא היה תלוי בי, אבל אם הרולינג סטונס לא יגיעו לכאן אז זה בהחלט משהו שאשא על מצפוני. על כן הסטתי לצד את כל הנושא הכלכלי וידעתי שלא נרוויח מהביקור הזה ובכל זאת היה לי חשוב מאוד לעשות את זה. צריך גם לדעת שמוסיקה זה לא רק כסף, חשוב מאוד שאמנים בסדר גודל כזה יגיעו להופיע במדינת ישראל, ובאמת ראיתי בהבאתם חשיבות עליונה".

אמן נוסף שכן הגיע לישראל, בתחילה, הוא רוג'ר ווטרס, הבסיסט של להקת פינק פלויד. ביוני 2006 הביא וייס את ווטרס להופעה שנערכה בשדה שנקצר מבעוד מועד ביישוב היהודי־ערבי נווה שלום. אך בעשור האחרון משתף ווטרס פעולה עם תנועת ה־BDS ועם הארגונים הקוראים לחרם על ישראל, ופונה אישית לאמנים כדי שיימנעו מלהופיע בארץ בשל טענתו כי "ישראל מנהלת משטר אפרטהייד". בכמה מהמקרים הוא אכן נחל הצלחה והופעות של זמרים בוטלו ברגע האחרון.
לווטרס ולווייס התכתבות ענפה של שנים שמתועדת מעל גבי הרשתות החברתיות. מנגד, אמן שמרבה להחתים דרכון בארץ, ובשנת 2020 יגיע להופיע בישראל בפעם החמישית, הוא הזמר ניק קייב. את הופעתו ב־2017 נימק קייב בכך שהוא רואה אותה כתגובת נגד ל־BDS.

וייס: "אני חושב שאני מתמודד עם רוג'ר ווטרס די בהצלחה. בשנה הבאה, פרט לניק קייב, יגיעו להופיע בארץ סלין דיון, להקת איירון מיידן, הפיקסיז ועוד שני אמנים שעליהם נודיע בקרוב. בחו"ל מעמדו של ווטרס לא מאוד גבוה, ולא הוא קובע מי מגיע להופיע בארץ ומי לא. ווטרס ואני מדברים במכתבים, ויש לנו חילוקי דעות. אני חושב שהוא היה כאן וראה ועשה שימוש מאוד לא מדויק, בלשון המעטה, במה שהוא ראה. בישראל, ווטרס לפחות עמד על הבמה, אמר את מה שרצה להגיד ואיש לא הפריע לו בכך. אחרי כל ההתבטאויות הקשות שלו נגד ישראל שבהן יש ממש עיוות של המציאות, אני לא קורא לו לחזור ולהופיע בישראל. מי שלא רוצה לבוא להופיע פה, מבחינתי משוחרר".

רוג'ר ווטרס התקשר גם לחברי להקת הרולינג סטונס ואמר להם שלא יגיעו ארצה. וייס: "מישהו ברולינג סטונס די קילל אותו ואמר לו: 'היית פה, לקחת כסף ואתה מונע מאחיך האמנים לבוא גם ולהרוויח את לחמם?' הוא התקשר גם אל הזמרת אלישה קיז לקראת הופעתה בארץ והיא ענתה לו שהיא מעדיפה להגיע לפה, לראות במו עיניה ולגבש את דעתה".

קשה להימנע מהמחשבה מה היה קורה לו הוועדה הבין־משרדית הייתה מאשרת את בואה של להקת הביטלס לישראל בשנת 1964. אך בשנת 2019, בריאיון שקיימנו עם סטיבן מלץ, רואה החשבון הישראלי שעבד עם הביטלס באותם ימים, ובהמשך אף היה מבכירי חברת "אפל" שהקימה הלהקה, טען מלץ: "ככל הידוע לי, לביטלס לא הייתה מעולם שום כוונה להגיע לישראל. לפני שעליתי ארצה, לא שמעתי על כל הבלגן הזה של החלטת הוועדה. בריאן אפשטיין אמנם סיפר לי שאמו, כיהודייה, חשבה שזה יהיה נחמד אם הלהקה תגיע לכאן, אבל לדבריו זה בכלל לא היה בתוכנית בשנת 1964. גם בתקופת עבודתי עם הלהקה לא עלה דבר כזה. הם היו במסע הופעות באוסטרליה ובהמשך בפיליפינים וביפן, אבל מי שחשב שבדרך חזרה הם יעברו בישראל, לא ידע על מה הוא מדבר".

קוטנר נמנע, מעצם אופיו, להתעסק במה היה קורה אילו. הוא נהנה בהופעתו של מקרטני (2008), ובהופעתו של רינגו סטאר בארץ (2018) קצת פחות. רינגו הגיע לשתי הופעות בארץ, כאשר השנייה הייתה מול אולם שבו נותרו מושבים רבים ריקים. קוטנר: "המפיק המוסיקלי של הביטלס, ג'ורג' מרטין, הגיע לארץ בשנת 1999 והופיע עם התזמורת הפילהרמונית. הוא סיפר אחרי זה שהמקום היחיד בעולם שבו מעריץ של הביטלס גנב לו את הפרטיטורות מהבמה זה ישראל. יכול להיות שהביטלס היו מגיעים להופיע בארץ ואנשים לא היו באים להופעות או משליכים עליהם עגבניות, אני לא יודע מה היה קורה ולכן לא מרגיש פספוס מהבחינה הזו".

שוקי וייס מאמין שגם לו הוועדה הייתה פוסקת אחרת, לא בטוח שהביטלס היו מופיעים פה בפועל: "ההחלטה להגיע לארץ הייתה מתקבלת באותם ימים על פי שוק התקליטים: אם היו מוכרים הרבה תקליטים זאת אומרת שמדובר במדינה שיש בה שוק גדול והוא רווחי לאמנים. ישראל אף פעם לא הייתה שוק גדול ואני מניח שזה גם לא עמד בראש מעייניהם להופיע פה. You can't win them all. אנחנו בסך הכול מדינה קטנה ולמרות שאנחנו חושבים שאנחנו מרכז העולם לא כולם מגיעים הנה. השנה הקרובה צפויה להיות שנה מופלאה מבחינת תרבות בינלאומית שמגיעה ארצה, עכשיו צריך רק שלום".