בשלהי שנת 2017 הפציע בעולם האמנות הישראלי יצור חדש. "זומו, המוזיאון הנייד" פתח את שעריו בקול תרועה רמה במבנה בית ספר נטוש בירוחם. בשנתיים שחלפו מאז הספיק זומו לנדוד מירוחם לערד, ומשם לחצור הגלילית. תחנתו הנוכחית, הרביעית במספר, היא במבנה של סופרמרקט שומם בקריית ים.
זומו הוא יצור כלאיים מעניין המשלב בין מוזיאון לאמנות עכשווית ובין גלריה קהילתית, בית ספר לאמנות וקרקס נודד. היוזמה להקמתו החלה כמה שנים קודם לכן על ידי מילנה גיצין אדירם, שהיתה בעבר האוצרת של מוזאוני בת ים ושל גלריית "החדר". גיצין אדירם הגיעה למסקנה בשלב מסוים שהבעיה של עולם האמנות הישראלי היא הניתוק הקיים בין שדה האמנות לבין הציבור הרחב.
מחקרים שנעשו הראו שרק אחד מכל חמישה ילדים בישראל נכנס למוזיאון לאמנות, והמצב אצל מבוגרים אינו טוב יותר. הנתון הזה, שמשותף לכל אוכלוסיית ישראל, מובהק בהרבה באזורי הפריפריה (הגיאוגרפית והחברתית כאחד). מוזיאונים נתפסים כמרחבים מאיימים ולא רלוונטיים עבור הקהל הישראלי הממוצע, ועוד יותר ממנו עבור קהל שלא יצא לו להיחשף לאמנות עכשווית בסביבת הגידול שלו. את הבעיה הזו בדיוק רוצה "זומו" לשנות.
בקטלוג של זומו קריית ים נכתב בפירוש: "עוד לפני היותו של זומו מוזיאון אמנות עכשווית נייד או כלי לשינוי חברתי – זומו הוא קודם כול פלטפורמה חינוכית". אני חושב שמשפט זה צריך להוות נקודת בסיס חשובה בכל דיון בנושא זומו, ועוד נעסוק בו בהמשך.
יצירות של המקום
נחזור בינתיים למוזיאון. בתוך מבנה נטוש בגבול קריית ים וקריית שמואל, במבנה ששימש בעברו מפעל לייצור קרח ועד השנים האחרונות פעל בו סניף של סופרמרקט, פועל החל מאמצע דצמבר מוזיאון קטן ונייד. מעברי המוצרים עברו עיצוב מחדש והותאמו להצגת אמנות, המקררים צוחצחו והפכו לחללי תצוגה ואפילו עגלת סופר אחת עברה טרנספורמציה והפכה לעבודת אמנות. במוזיאון מוצבת תערוכת אמנות אקלקטית משהו. אוצרות התערוכה ניסו ליצור תערוכה מקומית שקשורה הן לקריית ים בכלל והן לשימושיו הקודמים של המבנה בתוך העיר.
היוזמה המקורית של מילנה גיצין אדירם להקמת המוזיאון הנייד הייתה להקים מוזיאון בנוי בתוך מכולות ובו תצוגה קבועה, שתנוע בין ערי הפריפריה של ישראל. ככל שהתקדמה העבודה על המוזיאון הלך וננטש הרעיון המקורי של המכולות מתוך הבנה ש"קרקס נייד" שכזה לא ייצור את האפקט הרצוי, והתגבש מודל חדש: בכל עיר שאליה מגיע זומו מנסות האוצרות של המוזיאון לאפיין עד כמה שניתן את הקוד החברתי והמקומי ולבנות סביבו תערוכה מקומית וחד פעמית. כך בקריית ים הסיפור הספציפי התמקד בסופרמרקט, אך מתוכו התמה התפשטה הן לתרבות הצריכה והן, מתוך מעברי המוצרים, לדיבור על "מעברים" בכלל.
לכבוד כל תערוכה יוצא "קול קורא" להשתתפות בתערוכה, הפונה בעיקר לאמנים תושבי האזור, וכן מגויסים אליה אמנים ותיקים ובעלי שם מלב סצנת האמנות הישראלית. הרציונל שעומד מאחרי התמהיל הזה הוא הרצון להעמיד תערוכה ברמה הגבוהה ביותר האפשרית ולהכיר לקהל המרוחק ממוקדי התרבות את השמות הגדולים של האמנות הישראלית, ומן הצד השני ליצור תערוכה "מקומית" שפונה באופן בלתי אמצעי לקהל המקומי ומדברת אליו בגובה העיניים. כך שוכנים בחלל המוזיאון בקריית ים עבודות של אמנים מוכרים מהמרכז כסיגלית לנדאו, יעל בר תנא, אלעד רוזן או הילה טוני נבוק (שני האחרונים אמנם צעירים יחסית, אך נמצאים בלב העשייה האמנותית), ולצידם אמנים בני קריית ים כמיכאל קוגן ואפרים ווסה או תושבי אזור הצפון בכלל. מרחב ביניים מסקרן בין שני סוגי האמנים והעבודות מתקיים בעבודות שנוצרו על ידי בוגרי תוכנית "שהות האמן" (רזידנסי) של זומו. בתוכנית זו הגיעו ארבע אמניות לשהוּת של כחודש במרכז הקליטה בקריית ים. האמניות התבקשו לבחור את אחת הקהילות שחיות בקריית ים וליצור יחד איתה עבודה לתערוכה.
ליצור עם הרחוקים מיצירה
אחת העבודות המסקרנות בתערוכה היא עבודת הווידאו "לא לעשות לבד" של האמנית גוני ריסקין. ריסקין, שהשתתפה בתוכנית שהות האמן של זומו, הגיעה לקריית ים עם תוכנית ברורה לעבודת וידאו בשיתוף ילדי בתי ספר והמקהלה העירונית. בתוכניתה המקורית רצתה ריסקין לבנות מחדש סצנות מתוך שיר הפתיחה הידוע של תוכנית לימוד האנגלית משנות ה־70 "here we are" ולבצע אותו בשפה האמהרית. כשהגיעה לשהות בקריה והחלה לעבוד עם האוכלוסייה המקומית התברר שהרעיון המקורי פשוט לא עובד, אך במקומו נוצרה עבודה מרתקת ומתוקה המשקפת את התמודדותה של ריסקין עם המשימה של "עשיית אמנות" יחד עם צעירים ומבוגרים שמלאים רצון לשתף פעולה, אבל לא ממש מצליחים להבין מה בעצם רוצים מהחיים שלהם.
עבודת וידאו אחרת, שעוסקת גם היא במעברים ובפעולה המתקיימת במרחב זר ולא טבעי, היא העבודה "מארש פרֵדה" שנוצרה על ידי מיקה טל ושירה גפן. העבודה מתעדת אוסף של פעולות צבאיות המבוצעות על ידי לוחמת בלבוש צבאי מלא ברחובות תל אביב. במהלך המארש מצולמת חיילת ש"נלחמת/רוקדת" בלב האוכלוסייה האזרחית של מדינת תל אביב. הדיסוננס בעבודה זו מגיע לשיא ב"שכיבה במארב" בלב ערוגת הפרחים של כיכר הבימה ובאכילת מנת קרב בצל הפסל "התרוממות" של מנשה קדישמן באותה כיכר. מנגד, פעולות נוספות מבוצעות בגבול בסיס הקריה ומצביעות אולי על הנטע הזר שהוא מהווה במרחב האזרחי.
כמובן שלא רק עבודות וידאו מוצגות בזומו. ציורים, פסלים ומיצבים גודשים את החלל עד שקשה להצליח לראות את כולם ולא להחמיץ חלקים. בגזרת הפיסול כדאי במיוחד להתעכב ליד "הכניסה לעובדים בלבד" של אביב גרינברג, ליד "עמוד, סל" של הילה טוני נבוק וליד "הסעודה" של דינה שנהב. העבודות הללו, כל אחת בדרכה, מצליחות לייצר יופי (לפעמים מוגזם) מחומרים זולים ורעילים. הן מפתות אותנו להתקרב ואולי לטעום, אך בעיקר מציבות מראה לתרבות הצריכה.
ההחלטה של זומו לקרוא לעצמו "מוזיאון" על אף שהוא מיזם שונה מאוד ממוזיאון מסורתי (ולכן אף לא עומד כלל בקריטריונים של המדינה לגבי תקצוב מוזיאונים) היא החלטה חינוכית. בבסיסה עומדת השאיפה שילדים (והוריהם) שיבקרו ב"מוזיאון הנייד" יצאו ממנו עם חוויה חיובית שתשאיר להם טעם של עוד ואולי תגרום להם להיכנס בעתיד למוזיאונים מסורתיים יותר.
חוויה לא מוזיאלית
אחד הדברים שמאפיינים מוזיאון הוא קיומה של מחלקת חינוך. זומו אמנם אינו מוזיאון מסורתי, אבל מחלקת החינוך שלו פעילה במיוחד. צוות המוזיאון עובד באופן הדוק יחד עם המועצה המקומית שבה הוא מתארח (והמועצה אף מממנת שיעור קטן מתקציבו. השאר מגיע מקרנות ומגופים ציבוריים) ובעיקר עם מחלקת החינוך העירונית. השאיפה היא שכל תלמיד במערכת החינוך העירונית יבקר במוזיאון באופן מודרך, ואכן המציאות לא רחוקה מכך.
אז נכון, קשה לקרוא לזומו מוזיאון במובנו המוכר. מדובר בתערוכה קבוצתית גדולה עם מחלקת חינוך נרחבת ועוד תוספות שונות. מבקר שמורגל בביקור במוזיאונים יחווה בזומו משהו אחר – אינטימי יותר, מתנשא פחות, וכל זה בחלל מאוד לא "מוזיאלי". אבל אולי כוחו של זומו טמון דווקא בפער הזה. ספק אם מוזיאון תל אביבי שהיה נוחת בלב עיירת פיתוח היה מצליח להכניס לתוכו את הזרם המרכזי של התושבים בעיר, וגם אם היו נכנסים – ספק אם היו נשארים בפנים יותר מחמש דקות.
האם שווה לנסוע לזומו ממרכז הארץ? התשובה מורכבת. זומו נותן אווירה שמוזיאונים אחרים לא מספקים, והוא נותן במה גם לאמנים שפחות מוצגים בבמות הגדולות ביותר. מצד שני, עיקר הבשורה שלו, והיא בשורה ענקית, היא לתושבי האזור שבו הוא חונה. צפוניים, נצלו את ההזדמנות. לתל אביבים יש מספיק מוזיאונים משל עצמם.
זומו – המוזיאון הנייד: תחנה 4 – קריית ים
אוצרות: רות אופנהיים, עפרה חרנם
נעילה: 31.1
