ימים טובים: "אני מרגיש שהקהל נעשה יותר אינטליגנטי בשנים האחרונות"

אם תשאלו את אמירם טובים מהיכן באים לו הרעיונות לסרטונים, הוא יגיד "מהחיים". "מלחמת אחים ואחיות", הסרטון שפרסם ב־2019 כפרודיה על הלהיט של גלגלצ, התברג בצמרת הקליפים הנצפים ביותר ביוטיוב בישראל, עם כמעט 3.5 מיליון צפיות. "הרעיון בכלל הגיע מהבת שלי", הוא מספר, "שמענו את 'שבט אחים ואחיות' באוטו והיא אמרה 'בוא נעשה על זה משהו, זה שיר טוב'. אמרתי לה 'אבל אצלכם זה לא שבת אחים, זה מלחמת אחים'. איך שאמרתי את זה הילדים התחילו לריב על גומייה, וכבר הייתה לי שורה ראשונה בשיר".

עכשיו הוא כבר עסוק ב"אלינור", סדרת הרשת החדשה שהוא עובד עליה. בסדרה נשלחת לאשתו ולחברותיה מרגלת מוכשרת שהיא בעצם גבר בתחפושת, כדי להבין אחת ולתמיד מה נשים רוצות.

"יש לי קטע בסטנדאפ שאני מדבר בו על הבדלים בין נשים וגברים", הוא מספר, "כמה אנחנו לא מבינים את השפה של הנשים. למשל כשאנחנו שואלים אותן אם אפשר לצאת הערב עם חברים והן עונות 'תעשה מה שאתה רוצה'. אם היינו טיפה יותר חכמים היינו מצליחים להבין למה הן מתכוונות. ואז פתאום עלה הרעיון לשים שם איזה גבר בדמות אישה שיתחיל להעביר לנו את האינפורמציה. הוא יספר לנו מתי יום הנישואין ומתי היומולדת".

יש לך איזו כמיהה להבין את אשתך גם במציאות?

"לא. אני מבין אותה טוב מאוד. זה הכול פרודיה. נראה לי שבקשר עם אשתי אני כבר יודע לזהות כל הרמת עפעף".

נניח, על מה היא חושבת עכשיו?

"על איך קיבלתי אותך בבית כזה מבולגן כשכל הכביסה על הספה".

ואכן, אנחנו נפגשים בביתו שבנס־ציונה, או ליתר דיוק – אתר הצילומים המשפחתי, שהפך זה מכבר ללוקיישן המועדף בסרטונים הוויראליים שהוא מפיק יחד עם שני חבריו הטובים, דרור טייכנר וליאור פאוקר. בסלון הזה הם רבו על המשולש האחרון בפרודיה על "בית הנייר" ושחררו את גרסת החופש הגדול לשיר "טמפרטורה" של עומר אדם (עם 1.2 מיליון צפיות). דורין שוקדת על ארוחת הצהריים, מצלמת את המרק ומעלה לאינסטוש, ותוך כדי מאזינה לשיחתנו בעניין.

"אני לא מנקה או מסדר כלום בבית", אומר טובים, "חשוב לי להראות את החיים כמו שהם. יכול להיות פה פח אשפה מלא, בגדים על הספה, אין לי עניין להציג אידיליה".

מדובר בטרנד עולמי שפושט ברשת. משפחות היוטיוב מחברות את החיים שלהן למצלמה. הן לא חוששות להכניס אתכם לתוך הבית, גם לרגעים הפחות נעימים. אלא שבמקרה של טובים הוא היה מפורסם גם לפני כן.

"פעם אמרתי לילדים: 'אתם חושבים שאני עושה לכם פדיחות? מה, אני לא אבא קול?' הם אמרו לי: 'בזה שאתה אומר שאתה אבא קול אתה אבא פדיחה'"

עוברת לך מחשבה בראש על כך שאתם אולי חושפים יותר מדי את הילדים?

"כבר חשפנו אותם ב'מחוברים'", נכנסת דורין לשיחה, "מה עוד אפשר לחשוף יותר מזה?"

"דווקא אחרי 'מחוברים' אנחנו יותר שומרים על עצמנו מבחינת החשיפה", מציין אמירם, "כי אנחנו מראים בעיקר קומדיה. אנחנו בעיקר רוצים לעשות לאנשים שמח על הלב, וגם לא כופים על הילדים שום דבר. יכול להיות מצב שיוצא סרטון ואחד הילדים אומר לי בדיעבד 'אוף, למה לא הייתי'. בהתחלה הם מתלוננים: 'נו די, אין לי כוח עוד פעם לצילומים'. קיבלנו גם הרבה הצעות עבודה לילדים וכרגע אנחנו לא מאפשרים את זה. שומרים עליהם. אבל לאמא שלי יצא מזה תפקיד. יום אחד התקשרו אליי מההפקה של צביקה הדר ושאלו אם היא יכולה לשחק את חמותו. אמרתי להם 'אתם בטוחים? היא לא שיחקה בחיים שלה. בבית אנחנו עושים איתה ארבעים טייקים עד שיוצאת שורה אחת. תעשו לפחות אודישן'. ואז היא הגיעה לאודישן, לא זכרה כלום מהטקסט, אבל קרעה אותם מצחוק וקיבלה את התפקיד".

קורה שהילדים אומרים לך שאתה עושה להם בושות?

"ברור. פעם אמרתי להם: 'אתם חושבים שאני עושה לכם פדיחות? מה, אני לא אבא קול?' הם אמרו לי: 'בזה שאתה אומר שאתה אבא קול אתה אבא פדיחה".

מי האישה הזו?

קהל הצופים, שמונה גם את החברים של הילדים בבית הספר, מתקשה לא אחת להבדיל בין הומור למציאות. "באחד הסרטונים רואים אותי מרימה את הציורים שלהם וזורקת לפח", נזכרת דורין, "וזה הכי לא אמיתי. אני גננת לשעבר. יש לי ציורים של כל הילדים עם תאריך וגיל. יום אחד מיכאלה מגיעה לכיתה ואחד החברים אומר לה 'את יודעת שכשהיית קטנה ההורים שלך זרקו לך את כל הציורים?' היא נכנסה להיסטריה".

"בסרטון אחר על לחוצות חתונה מור חן משחקת את בת הזוג שלי", מספר אמירם. "הבת שלי צפתה בו ולא הבינה מי האישה הזאת. הרבה שואלים אותי במקרים כאלה למה דורין לא משחקת את אשתי. יש אנשים שלא מבינים שזה משחק. אז אני עושה הפרדה – כשאני עושה סרטונים שבאמת עוסקים במשפחה ובילדים אני מקפיד שזאת תהיה דורין, אבל אם אלה סרטונים שהם לא באמת על החיים שלי אני מתייחס לזה כמשחק לכל דבר".

כשנכנסים לעמוד הפייסבוק שלו, המונה כמעט מאה אלף עוקבים, פייסבוק מציע לעקוב גם אחרי שחר חסון, שמפרסם באופן קבוע סרטונים מתוך ההופעות שלו. השניים מצטרפים לשורה של קולגות כמו חנוך דאום, מור חן ורביטל ויטלזון־יעקבס, שבמקביל לסגירת אולמות מקפידים לתחזק נוכחות ויראלית קבועה.

אז זאת הדרך לקדם היום הופעות, חייבים נוכחות ברשת?

"לא. הרעיון הראשון הוא ליצור, אבל זה חלק מהחיים. כבר לא מפרסמים את ההופעה בידיעות אחרונות. כן, יש בסוף קישור למכירת כרטיסים, אבל אם הייתה לי אופציה ללחוץ על כפתור ולחזור לרומנטיקה של פעם, שאין אינטרנט ואת כל הבלגן הזה, הייתי לוחץ. מה לעשות שהחיים מתקדמים והיום לכולנו יש את המכשיר הזה. הוא הטלוויזיה שלנו".

חנוך דאום מפרגן לא מעט לסרטונים שלך. אתם בקשר טוב?

"החברות עם חנוך התחילה ב'מחוברים'. מהרגע הראשון הפכנו לחברים. נוצר בינינו קליק מיידי. אנחנו מדברים באותה שפה, העקרונות שלי ושלו הם אותם עקרונות לגבי זוגיות ומשפחה, וגם יש לנו סיפור חיים דומה. לשנינו קרתה טרגדיה במשפחה, שנינו היינו בפנימייה".

יום צילומים במשפחה הוא לא דבר פשוט. "אנחנו לא באים לעבודה בקטע של יאללה חבר'ה אקשן קדימה שבו", מסביר אמירם.

"אם תלכי למועדון ותראי סטנדאפ של בני 17־20, לרוב הנושאים שם זה בדיחות גסות. הייתי שם. במשך המון זמן הייתי סטנדאפיסט מועדונים והיו לי קטעים גסים בהופעות. אבל בשלב מסוים הבנתי שאני רוצה לדבר על החיים שלי, ובחיים שלי אין דברים גסים"

"הם יכולים להתחיל ב־11:00", מתערבת דורין, "יושבים, שותים קפה ועוגיות, משחקים פינג־פונג, מחכים להשראה. אני תמיד מסריטה אותם ושולחת לחבר'ה שיראו איך הם עובדים קשה. בדרך כלל יום הצילום נגמר בתשע כדי שלא יצטרכו לחזור למקלחות של הילדים".

פוליטיקה של דייטים

הוא בן 45, היא בת 42, הורים לאיתמר, עלמה ומיכאלה. יחד הם מתחזקים מפעל משפחתי שהפך למעבדה של סרטונים קומיים. דורין עסקה בחינוך בעברה וכיום היא מאפרת, וגם לאמירם נדרשו כמה שנים טובות להבין שהסטנדאפ הוא הייעוד האמיתי שלו.

"למדתי בכלל חינוך ותקשורת. הייתי רכז בפרויקט אומץ ועבדתי עם בני נוער בפרדס־כץ. הסטנדאפ תמיד היה שם, אבל לא הייתי טוטאלי, כי כל הזמן ישבו לי בתוך הראש ההורים שלי שאמרו לי 'אתה צריך תואר'. דורין אמרה לי: 'תעשה רק סטנדאפ, תתמקד במה שאתה אוהב והכול יהיה בסדר'. ביום אחד התפטרתי מכל הדברים שעשיתי והתיישבתי לכתוב את ההופעה".

החומרים החדשים שהעלה על הבמה זכו לתהודה רבה, הרבה בעקבות הבחירה שלו להשתתף בצילומי העונה השנייה של 'מחוברים' בשנת 2012. "מחוברים עשתה לי טוב. פתאום הכירו מי הבנאדם. יש איזו סטיגמה על אמני מועדונים שההומור שלהם הוא בוטה וצעיר, ופתאום במחוברים ראו שוואלה, אני איש משפחה, והנושאים שמעסיקים אותי הם לא אלו שמדברים עליהם בחצות במועדונים, אלא זוגיות, אהבה וילדים".

בסטנדאפ שלך לרוב אין גסויות.

"אנחנו מדינה ממש קטנה, וכולם מכירים את כולם. יש לי שלושה ילדים ואני רוצה שהם ישמעו את האמת של החיים. אני יודע שזה מצחיק את החבר'ה הצעירים. אם תלכי למועדון ותראי אנשים בני 17־20, לרוב הנושאים שם זה בדיחות גסות. הייתי שם. במשך המון זמן הייתי סטנדאפיסט מועדונים והיו לי קטעים גסים בהופעות. אבל בשלב מסוים הבנתי שאני רוצה לדבר על החיים שלי, ובחיים שלי אין דברים גסים. אני לא חי את חיי הרווקות ולא יכול להגיד 'מכירים את זה שבאה בחורה' וכו'. אני יכול להגיד 'מכירים את זה שאשתך'. 'מכירים את זה שהילדים'. אלו הנושאים שלי, אני לא יכול לדבר עכשיו על רווקות. והאמת? גם כשהייתי קהל של סטנדאפ לא הצחיקו אותי הבדיחות הגסות".

עד גיל 31 היה רווק תל־אביבי הולל, ואז פגש את דורין בחתונה של חברים. "התחלתי איתה שם, הצחקתי והגנבתי אותה. למחרת ביקשתי מהחבר שייתן לי את המספר שלה והוא אמר לי 'עזוב, היא לא בעניין שלך'. כששאלתי למה, הוא ענה 'כי אתה לא רציני'. חצי שנה רדפתי אחריהם שייתנו לי צ'אנס איתה, ויום אחד בדרך להופעה אני מקבל מסרון עם המספר שלה. דורין הסכימה. כלומר, מה זה הסכימה? היא פשוט שתתה חצי בקבוק יין. יצאנו כמה פעמים, ומתי התאהבת בי?"

דורין: "בדייט הרביעי".

אני מתרשמת מהזיכרון המדויק.

אמירם: "עשיתי לה הרבה פוליטיקה כדי שתתאהב בי. נרשמתי למינוי לתיאטרון, הכנתי בבית תצוגה של ספרים ותקליטים. אז, בגיל שלושים, הסתובבתי עם ירון ברלד ושחר חסון, שני אנשים שהיו טוטאליים לתוך הקומדיה. דורין באה ושלפה אותי מתל־אביב. מצאתי את עצמי נשוי, מאוהב ועם שלושה ילדים. במקום להסתובב עם שחר וברלד בשלוש בלילה אני קם ומחליף לאיתמר. הבנתי שאלו החיים האמיתיים. זוגיות, אהבה ומשפחה".

ואין לך לפעמים געגוע לימי הרווקות?

"לא. כבר לא יכולתי יותר להסתובב בתל־אביב. לא הייתי חוזר לשנים שבהן הייתי רווק. אמנם הייתי בתוך הסטנדאפ אבל החיים לא היו כאלה זוהרים ומסקרנים בלי אהבה ובלי מישהו שיקשיב לך".

אפרופו זוגיות, הרבה מהבדיחות שלך עוסקות בנשיות דרך דורין. למשל זה שהיא חולת שופינג או חופרת כמו כל הנשים. אתה לא מרגיש שזה קצת מנציח סטריאוטיפים?

"אני לא רואה את זה ככה, כי שלושה שבועות אחרי זה עשיתי סרטון שבו כל הנשים מוצגות כגיבורות־על שיש להן יכולות שאין לגברים. ומה לעשות שזה מתאר את המציאות שלי. היא אוהבת לקנות. אבל אני גם מכיר בנות שלא מעניין אותן שופינג".

דורין: "אני מכירה אפס בנות כאלה".

אמירם: "נו, אני מתכוון בסביבה שדורין נמצאת בה. אבל זה לא דבר רע. דורין יודעת מי היא ומה היא ומה אני חושב עליה".

ואת, דורין, זה לא מעצבן אותך?

דורין: "לא ממש. וזו גם האמת. מה, אני אוהבת שופינג, הכול טוב".

אמירם: "אני גם אומר את זה כל הזמן – היא הצילה לי את החיים. היא העוגן של המשפחה. גם בהופעה אני אומר לקהל, תלכו אחרי האישה ותצליחו בחיים".

מה לגבי ההומור על הילדים? לא עוברת בראש המחשבה שזה קצת עושה יחסי ציבור רעים להורות?

אמירם: "ממש לא. מי שלא מספיק אינטליגנט כדי להבין שזו פרודיה, בעיה שלו. הרי זה לא אמיתי.

אני מסיים כל הופעה שלי ב'תעשו ילדים, וכמה שיותר'. גם הלכתי לאחד שהתחתן ואין לו ילדים, ואמרתי לו: 'בסוף ההופעה אתה לא יוצא לבלות, אתה הולך לאשתך, עושה לה ילד ובוחר לו את השם אמירם'. בכלל, אני מרגיש שהקהל נעשה יותר אינטליגנטי בשנים האחרונות. הוא רוצה תכנים מציאותיים, לא דברים הזויים. אני מביא סיפורים שהם שלי. ואם אתה מביא את האמת שלך כולם יכולים להזדהות".

"בהופעה אני מרשה לעצמי לומר דברים לא נעימים על הילדים. למשל אני מדבר על זה שהם דור מפונק. פעם הם באו אליי ואמרו לי 'השנה לא היינו בחו"ל'. השנה! פעם ראשונה שאני הייתי בחו"ל הייתה בגיל 18, כשהצבא שלח אותי ללבנון"

 מאיפה באים הרעיונות?

"לפעמים יש סיטואציה שקורית לי בחיים ואני אוטומטית יודע שזה מצחיק. לרוב אני מנסה אותה עם הסביבה הקרובה שלי, קודם דורין ואז החברים הקרובים, ואם אני רואה שהם צוחקים אני מנסה את זה על הבמה. הרבה פעמים אני מתרסק עם זה, אבל לאט־לאט לומדים מה עובד.

"למשל הבן שלי למד לבר־מצווה עם הרב שניאור, חב"דניק שגר אצלנו בשכונה. בסוף השיעור דורין אמרה לי 'תביא לרב 150 שקל'. אמרתי לה: מה, אותי סבא לימד בחינם. ואז הקשבתי להפטרה שלו וגיליתי שזו אותה הפטרה כמו בסרט 'אלכס חולה אהבה'. שמעתי אותו אומר 'קומי עורי כי בא אורך' ואמרתי לדורין: בואי נבטל את הרב וניתן לו פשוט לראות 'אלכס חולה אהבה'. ובהופעה אני מספר איך הוא עולה לתורה וקורא בטעמים 'קומי עורי כי בא אורך', עם ההמשך הידוע".

מה לגבי פוליטיקה, עוברת לך מחשבה לפעמים על פזילה לנושאים אחרים, נניח שאלות קיומיות כמו שלואי סי קיי מציג בהופעות שלו?

"ללואי סי קיי אין שאלות קיומיות. יש לו תובנות על החיים, והוא מופיע בארה"ב שזה כל כך הרבה יותר גדול ויש שם קהל להכול. גם הוא מדבר הרבה על הילדים שלו ועל הגרושה שלו. גם אני בהופעה מרשה לעצמי לומר דברים לא נעימים על הילדים. למשל אני מדבר על זה שהם דור מפונק. אם אני גרתי עם עוד שלושה אחים בחדר, אז פה אין מצב שאין לכל ילד חדר משלו. פעם הם באו אליי ואמרו לי 'השנה לא היינו בחו"ל'. השנה! פעם ראשונה שאני הייתי בחו"ל הייתה בגיל 18, כשהצבא שלח אותי ללבנון. או באילת, כשאבא שלי אמר לי 'תעבור את הגבול עם הרגל'. אז אני לא מייפייף את החיים.

"אני גם מדבר על זה שהם לא יודעים מה הם רוצים מרוב היצע. היינו בחנות ארטיקים והם לא ידעו מה לבחור. כשאני הייתי ילד והיה מגיע אוטו גלידה לשכונה, אמא שלי הייתה אומרת 'אמירם, אם שומעים את המוזיקה זה סימן שהגלידות נגמרו. תעלה למעלה הביתה'. אז אני לא מראה את החיים בצורה ורודה. יש לי אמירה בסטנדאפ, וחשובים לי מאוד המסרים. את תצאי מההופעה שלי ותחשבי על הדברים שנאמרו".

כאפות מהחיים

בדף הפייסבוק שלו תמצאו תמונה של ילדה שומרת שבת שפגש באקראי, וסלפי משותף שלהם שצילם בעצמו והעלה במוצ"ש. "בילדות לא הסתובבתי עם כיפה, אבל הייתי באופן קבוע הולך להתפלל בבית הכנסת של סבא שלי בשישי־שבת. אני גם מנסה ליישם את זה אצלי בבית – אין מצב שהילדים יפסידו קידוש או חגים. יש הרבה קהל דתי שבא להופעות שלי, ולכן החלטתי לפתוח הופעות בימי חמישי ומוצ"ש. הופעתי גם באריאל ובקריית־ארבע. אני מאמין שקומדיה צריכה להגיע לכולם. אם אופיע רק בימי שישי יש ציבור שלם שלא יכול להיחשף לתכנים האלה".

כשמראיינים קומיקאי יש איזו ציפייה שיהיו הרבה דאחקות, אבל נראה שאתם דווקא מנצלים את הסיטואציה כדי להראות את הצד הרציני שלכם.

"קומיקאים, מה שמניע אותם זו הטרגדיה של החיים שלהם. מזה הם מייצרים קומדיה. אני לא מכיר קומיקאי שעכשיו יצחיק אותך, אבל כשאנחנו יושבים יחד בקפה של קומיקאים אז כן, זה רק מצחיק. יש לנו את השפה שלנו".

הוא גדל בראשון־לציון. "היינו ברחובות. הייתי חוזר מבית הספר ויוצא לרחוב. הלוואי שהילדים שלי היו יכולים לחוות את הילדות הזאת, אבל אין את זה היום".

ב"מחוברים" דיברת גם על הצד הפחות יפה של הילדות הזאת, למשל שחטפת מכות.

"בשנות השמונים היה נהוג שאם לא היית מתנהג כמו שצריך היית מקבל סטירה וכאפה. וכן, הייתי ילד בלגניסט ושובב לעומת האחים שלי שהיו ממש ילדים טובים. אז עוד לא ידעו לאבחן את זה ולתת ריטלין וטיפולים. הייתי פרא אדם. לא מקשיב, רק עושה שטויות וצחוקים בכיתה. ההורים שלי לא הצליחו להשתלט עליי, אז כן, קיבלתי מכות. אבל כל הסביבה בילדות שלי קיבלו כאפות מההורים. זה היה שכיח".

הוא למד במכינה צבאית, תכנן להתגייס ולעסוק בבקרת אש. אבל אז פקדה את המשפחה הטרגדיה ששינתה את מסלול חייו – אחיו אליחי, ששירת ביחידה סודית מובחרת, נפל במהלך אימון ניווטים בקורס מ"כים. הוא הותיר אחריו את אמירם ועוד שלושה אחים.

"הייתי צריך להתגייס, והחלטתי שאני חותם ויתור ומתנדב ליחידה קרבית. הצלחתי לתפקד בערך שנתיים, אבל חזרתי לנקודת ההתחלה. במשפחה הגישה היא שלא מדברים על זה. לא מסוגלים. ביום הזיכרון יש לנו אותו טקס כל שנה: ההורים שלי הולכים לבית הספר שבו הוא למד, ומשם לבית העלמין, ואחר כך כל החברים הקרובים של המשפחה באים. עד עכשיו קשה לי לדבר על זה. במובנים מסוימים 'מחוברים' עזרה לי להתמודד עם זה. עכשיו אני מנסה לעשות תהליך, התחברתי לקבוצה. צחי הלוי, שגם הוא שירת ביחידה מובחרת, פנה אליי וביקש שאצטרף לעמותה של לוחמים שעובדים עם בני נוער. הצלחתי להגיע למפגש אחד, אבל זה קשה לי. אני מקווה שהשנה הזאת כן אצליח להכיל את זה, אבל לא תמיד אני מרגיש שאני יכול נפשית".

אז זה הדבר שבחיים לא יהפוך להומור אצלך.

"כן. יש הרבה דברים שאצלי לא לוקחים בהומור. כל הקטע של שכול בצבא ושואה – אני לא אגע בנושאים האלה. אני יודע שיש הרבה אנשים שצוחקים על זה. לחנוך דאום יש קטע שלם של הומור שחור בהופעה. אם חנוך מספר לי בדיחה כזאת אני צוחק, אבל אני לא מסוגל לעשות את זה בעצמי, כי מבחינתי זה אוי ואבוי אפילו אם מישהו אחד בקהל נעלב או נפגע".

יש לך רגעים של ליצן עצוב?

"כשאני לבד עם עצמי אני מאוד־מאוד עצוב. יש ימים שאני קם ואני גמור. איבדתי את אח שלי בגיל עשרים. אני מתגעגע אליו וזה קשה לי. אבל אני דואג למלא את החיים שלי באושר, להיות עם דורין ועל חברים שקרובים אליי. לא להיות לבד".