שלום רעות, אני זורקת אותך ישר למים. מהי דמות המורה האולטימטיבי בעיניך?
"יש מחקר שנעשה על מקצועות שייעלמו מהעולם. ואיזה מקצוע לעולם לא נמחק? ההוראה. איך יכול להיות? לכאורה זה המקצוע הראשון שאמור להיכחד בעולם שבו הידע נגיש לכולם. אבל דווקא לתוך האפשרויות וההזדמנויות שהעולם החדש מציע לנו, נכנסת דמות המחנך והמורה ביתר שאת. לגדל אדם שיודע להתמודד עם הידע, לסנן, לבנות אותו בצורה מסודרת, לבחור – לפה נכנס המורה. הרי באותו אופן שהעושר והמגוון הם יתרון, הם עלולים להיות גם מכשלה".
יש אומרים שבאמת חלק ניכר מהזמן בתיכון מבוזבז.
"כשהייתי מנהלת הייתה שביתת מורים גדולה, שלושה חודשים לא למדו. אני הבעתי אז עמדה שלא הייתה כל כך פופולרית – אמרתי שהשביתה הזו רק תפגע במעמד המורים, כי מה יקרה? ייתנו הקלות בבגרויות, יעשו מרתונים ומה יתברר? שלא צריך את כל הזמן הזה במערכת החינוך ואפשר לעשות את אותו הדבר בפחות זמן. רוב מוסדות החינוך אפילו לא הוציאו תעודות כי לא היה על מה לתת ציון, אבל אני התעקשתי באולפנה שלנו לתת תעודות. היה מסר חינוכי והערות אישיות, כי זה שהתבטלו לימודים פרונטליים והמורה למתמטיקה לא יכולה לתת ציון לא אומר שאנחנו לא יכולים לתת 'אני מאמין', מה היעדים של התלמידה להמשך השנה או מה היא כבר השיגה בתחום הערכי והחברתי. הסיפור הזה מחדד בעיניי את הצורך לברר מהו תפקידו של המורה, מה השליחות שלו. בראש ובראשונה יש פה סיפור אנושי, כי אם אפשר לקבל ידע גם בלעדיו, צריך להחליט למה אנחנו עדיין צריכים עוד אנשי חינוך בעולם".
ספרי לנו על ה"אני מאמין" שלך מנקודת הראות הייחודית שלך.
"אנחנו נמצאים בתקופה שבה כולנו מדברים בשפה פדגוגית מוטת עתיד – אנחנו מדברים על עולם גלובלי וטכנולוגיות חדשות וכלי הוראה מתקדמים, אבל לא שם נעוץ העניין. לא רק בזה מדובר. אנחנו מאמינים שאנחנו מגדלים אנשים. בהיבט הזה, אם לא נעשה עבודה נכונה באזורים של בניית הזהות האישית, דווקא מול ההתפתחות הדיגיטלית, לא נהיה נאמנים לשליחות שלנו. אם נבנה אדם הכי ידען וטכנולוגי אבל נוציא אותו ממערכת החינוך בלי זהות אישית יציבה ועולם ערכים – לא הכשרנו אותו בעצם למחר בבוקר. מקומות העבודה לא יבדקו אותו רק על בסיס הידע שלו אלא ידרשו יצירתיות, עבודת צוות וערכים בסגנון הזה שאין להם קשר לעולם הידע הטכנולוגי המתפתח. בסוף, הסיפור הוא אנשים.
"לא אשכח סיור שהשתתפתי בו. לקחו אותנו לבית ספר שהיה אז באמת פורץ דרך. לכל אחד היה מחשב נייד, הכניסו אותנו לשיעור לדוגמה וכל המנהלים שהיו יחד איתי התלהבו, ולי התכווץ הלב. בשיח עם המורה, נתנו לנו לשאול אותו שאלות, ואני שאלתי אותו: 'אתה יכול להגיד לי מה צבע העיניים של התלמידים שלך?'. לשבת בכיתה של שלושים תלמידים וללמד אותם דברים נפלאים, בלי לדעת מה צבע העיניים שלהם, זה חסר טעם מבחינתי. משהו חשוב נעדר בלמידה כזו. לכן אני חושבת שההבנה שהחינוך היום לא הפך להיות טכנולוגי, מתקדם ועתידני, אלא זה אותו חינוך עם כלים חדשים, שאנחנו ניעזר בהם כדי להיטיב את החינוך שהיה ונשאר בניית אדם – היא דרמטית".
מה אתם עושים לאור האמירה הזו?
"אנחנו שמים דגש על פיתוח המורה. שוב, לא בצדדים הטכנולוגיים, אלא, אפשר לומר, בצדדים ה'איך־טכנולוגיים'. כמובן לא צריך לשקוט על השמרים של הפיתוח המקצועי, אבל אם נניח אותם רגע בצד, אנחנו שואפים לשכלל את יכולת הקשב לתלמיד, לעצמם, למערכת, להורים. כשפותחים את הקשב והמודעות, בבת־אחת מקבלים זינוק גם בהישגים עצמם. בנינו מרחב שההוויה שלו היא הפניית הפנים למחר ושמנו בו דגש רב על ההקשבה. מח"ר אלו ראשי תיבות של מרחב חינוכי רוחני. מדובר בחללים שיצרנו ברמות־שפירא ובבית־מאיר, שאליהם מגיעים צוותי ההוראה והחינוך – מורים מקצועיים, הנהלה ואנשי מנהלה שמתכנסים כדי לצאת עם חשיבה פורצת דרך על התהליכים החינוכיים שהם מקדמים".
באיזו סיטואציה מגיעים למרחב הזה?
"זה מרחב שמיועד לאנשי החינוך. לא לתלמידים. ההגעה אל המרחב מתרחשת בשתי נסיבות: הצוות החינוכי מגיע כדי לפתח את נושא ההקשבה ככלי חינוכי, שזה דבר שהעמדנו כנושא־על ברשת. אנחנו קוראים לזה 'סוף חינוך בהקשבה תחילה'. אנחנו מקדישים המון זמן ומשאבים בעניין ההקשבה. יש הבנה שבסופו של דבר התהליך החינוכי מתקדם ומתפתח דווקא במקום של ההקשבה. שוב, אפשר ללמד טכנולוגיות עתידניות בכיתה, אבל אם לא לימדתי את התלמידים להקשיב, לא לימדתי כלום.
"האפשרות השנייה היא שהצוות החינוכי בא מיוזמתו כי יש רצון לפתח משהו חדשני ולהשתמש בכלי של המרחב כדי לעשות את זה. אפשר לראות ששינוי המקום משנה תפיסה. זה מרחב שמזמין שיח אחר שלא תמיד יתרחש בשגרה, שיש בה השבלונות המחשבתיות שלה. היציאה החוצה מההרגל מאפשרת יצירתיות שלא יצאה לפועל קודם לכן, אפילו כשמדובר למעשה באותם אנשים. מתרחשים שם דברים מדהימים".
"לא אשכח סיור שהשתתפתי בו, בבית ספר שהיה אז באמת פורץ דרך. לכל אחד היה מחשב נייד, הכניסו אותנו לשיעור לדוגמה וכל המנהלים שהיו איתי התלהבו, ולי התכווץ הלב. שאלתי את המורה שם: 'אתה יכול להגיד לי מה צבע העיניים של התלמידים שלך?'"
לאן התהליך הזה לוקח את הצוותים החינוכיים? אתם מכוונים לשיטות הוראה מסוימות?
"בעולם החינוך כולם מחפשים את הדרך הנכונה להוראה מתחדשת, אנחנו שואלים את עצמנו: מה הכלי הנכון? אני אומרת שאין כלי אחד. אני מוכנה לחשוף את הצוותים למרחב של כלים. בסוף מה שיקבע זה לא מה שבית הספר יחליט, פשוט כי אין שיטה אחת שמתאימה לכל בית ספר. יש שיטה שמתאימה למורה ולתלמידים שלו. הדבר הנכון זו חשיפה למגוון כלים ושיטות הוראה, והמורים והתלמידים יגיעו למה שמתאים להם".
נשמע אוטופי.
"נראה לי הדבר הכי הגיוני וריאלי שבתי ספר יאמצו יותר משיטה אחת. מורה שהתחבר לשיטה מסוימת יצליח לקשור את התלמידים לשיטה שרלוונטית לתהליך הלימוד שלהם. ברגע שמתקבעים על שיטה אחת – מקלקלים את הסיפור, לא מקשיבים לקולות השונים, לא מבינים את המגוון. מה שיקרה זה שאחרי שנתיים יתחילו דיונים 'למה השיטה הזו לא עבדה'. וזה פשוט מאוד. כי אין פרדיגמה אחת חותכת שהיא פרדיגמה שאיתה צריך לעבוד. אומרים היום ללכת על מרחבים פתוחים. בואו נשבור קירות! את יודעת לכמה תלמידים זה עושה רע? או כמה מורים יש שלא מסוגלים ללמד ככה? אפשר להגיד שהבעיה במורה, אבל זו לא האמת. יש מי שמתאימה לו שיטה כזו ויש מי שמתאימה לו שיטה אחרת.
צריך פתיחות למגוון של סיפורים. המפתח להבנת הסיפור הוא שהמורה הוא מחולל השינוי. אין מערכת שתחולל שינוי או מנהל חינוך שיחולל שינוי ולכן העבודה היא עם המורה, לצידו, לעזור לו לזהות את הכוחות והשיטות שמותאמות לגישה ולהוויה שלו".
דיברת קודם על מגוון קולות. הביקורת הקלאסית על החינוך הדתי־ציוני היא על האליטיזם שלו.
"עמדתי בראש 'ישורון פ"ת' כשהייתה אולפנית ענקית, 1,500 בנות, הציבור הדתי לא ידע להכיל את הגודל הזה. אנחנו מתפצלים על כל דבר וחצי. זה מתחיל במערכת החינוך וממשיך הלאה גבוה, כמו שאנחנו רואים עכשיו בפוליטיקה. הייתי מראיינת בנות בכיתה ו', קטנות וחמודות כאלה, הן היו נכנסות עם ההורים, והייתי שואלת אותן: כמה בנות אתן בכיתה? שלושים. וכמה כיתות? שתיים. אתן יודעות כמה יהיו פה בשנה הבאה? שאלתי ועניתי – 240 תלמידות. הילדה הייתה זורחת מאושר וההורה היה מתקפל מתחת לכיסא. בסוף לא משנה כמה תלמידים יש בשכבה. יש מורה שסוגרת את הדלת והחוויה של הבת אם מקשיבים לה ורואים אותה תלויה בדינמיקה הזו שהמורה מייצרת. להיות חשופה לבנות שונות, להטרוגניות עצומה, זה אחד הדברים הכי מופלאים שיכולים להיות וזה דבר שהציבור שלנו טרם השכיל להבין. החשיפה למגוון מאפשרת בנייה עמוקה יותר של זהות".
אז מה, היית קוראת לציבור הדתי לפתוח את הראש בנושא הזה?
"לגמרי. אני מאמינה, באופן הכי עמוק שיש, שהטרוגניות היא לא בדיעבד. אדם לא יצמח למרות שפגש מגוון רחב, אלא יצמח דווקא בגלל ששמתי אותו עם אנשים שונים ממנו. זה שינוי תפיסה שעוד לא עשינו עד הסוף בציבור הדתי. אנחנו מתקדמים בצעדי ענק, יש המון מוסדות עירוניים שפועלים בתוך הרשויות המקומיות וקולטים את מגוון הציבור הדתי שיש בהן. אנחנו רואים גם מוסדות יותר אליטיסטיים שקולטים כיתות של חינוך מיוחד. אנחנו לא נמצאים עוד בעולם הישן שבו מוסדות חינוך דתיים היו בעיקר אליטיסטיים. ברשת שלנו אין כמעט מוסדות כאלה. האם בשקלול רחב צריך להחזיק שניים־שלושה מוסדות אליטיסטיים? זו שאלה טובה והיא דורשת עיון. אבל זה שהחינוך האמיתי מגיע מחשיפה, בעיניי זה כבר מזמן לא שאלה, אלא הנחת עבודה".
אני חושבת על השנים שבהן אני למדתי באולפנה, וייתכן שאני כבר דינוזאורית, ולכן אשמח לשמוע שאני טועה – אבל התחושה הייתה שאין בחינוך הדתי שאיפה למצוינות. מה קורה היום?
"במשך שנים רבות הייתה תפיסה מוטעית בציבור הדתי שיש חינוך ויש פדגוגיה, ושהם לא בהכרח הולכים יחד. כאילו האפשרות היא להיות מצוין תורנית או להיות מצוין לימודית. חשיבה מקוממת ביותר. ממתי תורניות סותרת מצוינות לימודית ולהפך? זה אותו אדם! אנחנו מגדלים אדם שלם. ההתפתחות האישית, המדעית, הטכנולוגית והחברתית מתכנסות לאותה הוויה, ולכן הדרך לגדל אדם שלם היא ללמד בהפריה הדדית בין עולם הידע לעולם הערכים.
"בשנים האחרונות יש הבנה שהערכים לא סותרים את עולם הידע. ראשי ישיבות לא מדברים רק בשפה של תורניות וקודש וערכים, אלא יודעים לחשוב גם פדגוגיה, טכנולוגיה וידע, בהבנה ששני הדברים האלו לא סותרים אלא משלימים זה את זה. זו פריצת דרך בחינוך הדתי. לא פחות".
תוכלי לתת לי דוגמה לחינוך למצוינות אצלכם?
"יש לנו משלחות של בנים ובנות שיוצאות למאיץ החלקיקים בשווייץ, כבר כמה שנים. כחלק אינטגרלי מההכנה של המשלחות אנחנו עוסקים גם בנושא של הלכה ומדע. זה לא שפיזיקה לומדים רק בשווייץ וגמרא בבית המדרש. יצירת החיבורים בין העולמות נוכחת מאוד בתוך תוכניות העבודה שלנו".
