לו הייתי פסיכיאטר של הצגות, הייתי מאבחן את "מי כמוני", שעלתה לאחרונה בתיאטרון גשר, כלוקה בנרקיסיזם. היא שוחרת טוב, אבל היא כה מאוהבת באפשרויות התיאטרון ובאמונה שלה בכוחם המרפא של הבמה והמשחק, שהיא מעמיסה אותם על הנושא שבו היא מבקשת לעסוק. וכשהנושא הוא עולמם של פגועי נפש, וקל וחומר בני נוער פגועי נפש מאושפזים, זה צורם. כמו נעמה (תום אנטופולסקי במשחק נהדר) המורה לדרמה שמגיעה למרכז לרפואת הנפש "אורות" ועובדת עם בני הנוער על הצגה, ולא מבינה שהעובדה שאחד מהמופיעים שלה משוחרר לביתו היא חשובה יותר מקיום ההצגה. המחזאי רועי חן בסופו של דבר משתף פעולה עם דמות המורה, והנער האומלל יחזור לאשפוז.
המאוהבות במדיום מתבטאת בגודש תיאטרוני: מיטות זזות, במה מסתובבת, נגינה חיה – של הנערים המוכשרים אדם חן, ועלמה בר סיני – המסמנת (מדי) לקהל מתי להתרגש, מונולוגים, שירים, פנייה ישירה לקהל, תמונת סיוט קרקסית שנעשים כולם בכישרון רב. מי שיכבה את השריר האתי והביקורתי ייהנה ממופע מרשים ומרגש – גם אם קיטשי לפרקים. אבל אי אפשר להשתחרר מחוסר ההלימה, שפוגע באמינות. האמינות נפגמת גם מן העלילה. קשה להאמין שהמורה לדרמה, שנראית אינטליגנטית ואחראית, תגיע במרמה לבית אחד המטופלים, או שד"ר יורש (גלעד קלטר, מרגש ואמפתי) ישכח שאישר לשחרר נערה לאירוע משפחתי, ואז יפתור את בעיותיה בטיפול בזק, בהשראת סיפור של רבי נחמן.
את הורי הנערים המאושפזים מגלמים בתפקידים מתחליפים אורי יניב וקארין סרויה. שניהם מוכשרים, אבל ההורים כולם מעוצבים בסטריאוטיפיות, כאילו פגועי נפש לא יכולים להגיע ממשפחות נורמטיביות. ודווקא מתמונה מורכבת שבה מתכוננים ההורים לבשר לבנם שהם מחליטים להשאיר אותו לעוד שבוע במחלקה למרות שאישרו לו לצאת הביתה, ממהרים היוצרים לחתוך לפני שהתקרבה לשיאה הדרמטי.
גם דמויות הנערים עצמם מאופיינות מדי. מעין "מועדון ארוחת הבוקר" במחלקה הפסיכיאטרית. אך למרות זאת הנערים השחקנים המגלמים אותם (גילם נע בין 14 ל־18) עושים עבודה רגישה ומוצלחת, ועל כך יש לשבח אותם ואת הבמאית אילאיל סמל. נעם פרנק, רות סנדרוביץ', סולו גבע וסופיה גולן מרשימים, מרגשים וכובשים. ביניהם מתבלטת נטע רוט בתפקיד אלמה בעזרת משחק מדויק, וגם בגלל שאלמה – בציניות המפוכחת שלה, בביקורת שלה על הפסיכולוגיה בשקל – תוקעת גם סיכות בהצגה עצמה, ודרכה מפגינים היוצרים מודעות לבטן הרכה של העבודה שלהם, שחסרה בחלקים האחרים. בנוסף הקו העלילתי שובר הלב שלה משחק בתבונה בין הסיכוי והאמונה לריפוי ושברם. הנערים, כאמור, מוכשרים ומקסימים, אבל ההחלטה לסיים את ההצגה במונולוגים קצרצרים שלהם, כשהם מציגים את עצמם, שוב מעמידה את השחקנים, כלומר את התיאטרון, לפני הדמויות שביקשו לתת להם פה.
בתוכנייה מסופר שסמל וחן ליוו את יצירת ההצגה השנתית בבית הספר "שחף" שבו לומדים מתמודדי נפש ומאושפזים באברבנאל, כך שהפספוס המסוים לא נובע מזדון, אלא מעודף כוונות טובות. זוהי ההצגה הראשונה שמביימת סמל בתיאטרון הרפרטוארי, ואולי מכאן הדחף להשתמש בכל התותחים. אני סקרן מאוד להמשיך לראות את העושר הבימתי שבו היא בבירור שולטת, בתקווה שלהבא יהיה קשוב יותר לנושא שבו היא תבחר לעסוק.
מי כמוני, תיאטרון גשר
