הפאשניסטה החדשה: קשובה לעצמה, דוחה סיפוקים ואכפתית לסביבה

זה קצת מוזר שספר אופנה וסטייל נקרא בשם "החיים קצרים, אל תקני את הנעליים" (הוצאת כתר). באמת יכול להיות שהוא מציע לנו לקנות פחות?

משום מה, אנחנו נוטים לחשוב שאופנה ודמות של "פאשניסטה״ באות יחד עם המון שקיות, עמוסות בגדים כמובן. אבל שלי גרוס ומיכל לוי־ארבל מצליחות להחזיק בשני הקצוות האלו, ומבחינתן לא רק שהם לא סותרים, אלא שהם משתלבים ומייצרים דמות של פאשניסטה שהמראה החיצוני שלה משקף את הפנימי, היא קשובה לעצמה יותר, יודעת לדחות סיפוקים, אכפתית לסביבה ולחברה ומבינה שקניות לא יוכלו לעולם להשביע את הרעב הפנימי שלה.

"אנחנו רוצות להמשיך ליהנות מקניות, אנחנו מאמינות בליהנות מהלבוש, בלהיראות טוב. אנחנו מציבות גם יעדים שהם ריאליים, אנחנו לא פונות לאנשים בליתקציב ואומרות להם שיחפשו רק מוצר איכותי ומקיים. אפשר לקנות בזול. העניין הוא באמת בכמויות, במוטיבציה ואחר כך בשמירה על הבגד"

בעולם מלא אפשרויות ושפע מבלבל, הן מציעות לעצור ולשאול את עצמנו האם אנחנו באמת צריכים את הפריט הזה. בספר הן מתארות את הנזקים שמסבה תעשיית האופנה לאיכות הסביבה – ייצור ג׳ינס אחד, למשל, דורש 7,600 ליטרים של מים. הן מזכירות מי משלם על מחירם הזול של הבגדים שלנו: בנות התשע בבנגלדש, שיום עבודה שלהן נמשך 21 שעות, בעמידה, ושכרן הוא 52 דולר לחודש. הן סוקרות את הטכניקות של החנויות והקניונים למחיקת שיקול הדעת שלנו: יצירת מיקרוקוסמוס שישכיח מאיתנו אם זה יום או לילה, מה מזג האוויר בחוץ ומה אנחנו באמת לובשים בחיים היומיומיים שלנו. הבשורות הטובות שהספר מביא איתו הן שיש פתרונות, וכולנו מוזמנים לבחור אותם וליישם בחיינו כדי לקחת אחריות על הבעיה הגדולה.

הן מציעות גישה מאוזנת, קשובה פנימה ופרקטית להרכבת מלתחה שתשמש אותנו באמת, עם פחות קניות ולמרות זאת עם יותר מגוון. מטרתן היא לא רק לקנות פחות, אלא לרצות פחות. ברוכים הבאים לעידן שבו לא אופנתי לקנות.

מי אנחנו?

שלי גרוס

בת 47, נשואה ואם לשני בנים, גרה ברעננה. עיתונאית בשבועון ״לאשה״, סופרת ובעלת הבלוג "המלבישה". על אף שבבלוג היא מלקטת פריטים מיוחדים עבור הקוראות, היא לא מרגישה שכתיבת הספר עומדת בסתירה לעיסוק היומיומי שלה. היא פתחה את הבלוג לפני 12 שנה במטרה להתמודד עם ההתמכרות שלה לקניות.

"מבחינתי, אם אני כותבת על פריט מסוים, ומצרפת תמונה שלו, זה מספיק לי. אני לא צריכה להיות הבעלים שלו פיזית. הבלוג הוא בעצם סוג של עריכה, אני לא כותבת על פריטים כי הם זולים (לרוב אני גם לא יודעת כמה הם עולים) כי אין לי כוונה בהכרח לקנות אותם. הגישה שלי היא יותר מגזינית, ואני רוצה לראות איפה זה פוגש אותי. פחות צרכנות, יותר חוויה פנימית. לכן אני לא חייבת לקנות את זה. אני רואה אימג' כלשהו שעונה על מה שאני מחפשת באופן כללי, וזה בחינם, אני לא חייבת את הפריט הספציפי הזה אצלי בארון.

"כל המידע שיש בנושא ברחבי הרשת ובכלל הוא מפוזר מאוד ולא מספיק מבוסס. גם בחו"ל אין ספר אחד שמרכז את הכול. רצינו להביא את כל המידע שמיכל אספה במהלך השנים, יחד עם הצעות למענה על הבעיה, בצורה מאוזנת שיכולה להתאים לכל אחד".

מיכל לוי–ארבל

בת 39, נשואה ואם לשתי בנות, גרה בתל־אביב. מומחית לצריכה מקיימת. הייתה כתבת אופנה בשנים שבהן הגיעו לארץ רשתות האופנה המהירה (H&M ,Forever21 ודומיהן) והייתה ציפייה בעיתון לחגוג את הגעתן לארץ ואת המחירים הזולים. זה קרה במקביל לתהליך אישי שהביא אותה לחשוב מהיכן הבגדים הגיעו שהם כל כך זולים, ולאן הם ממשיכים.

"הרגע המכונן מבחינתי, שבו הבנתי שאני לא האדם הנכון לתפקיד הזה, היה בהשקה של אחת החנויות. ניגשה אליי יחצנית ואמרה לי: "יש פה גם שמלה ב־49.90 ש״ח, שזה כל כך חסר משמעות, שאפשר אפילו ללבוש פעם אחת ולזרוק".
מתוך עניין בבגדי יד שנייה ובדרך שעוברים כל הבגדים, התחילה לעבוד בארגון ויצ״ו באגף גיוס הכספים. שם נתקלה בכמויות אדירות של בגדים שאנשים מוסרים, חלקם עם תווית, ופריטים חדשים שרשתות מוסרות בגלל תיקונים קטנים שנחוצים בהם ומחסור בכוח אדם שיבצע אותם.

"התהליך שעברתי הוביל אותי ללימודי סביבה באוניברסיטת תל־אביב. הרעיון היה לבצע life cycle analysis, שזה בעצם להבין את מסלול החיים של מוצרים: מאין הם באו, מה מחזור החיים שלהם ומה ההשלכות האקולוגיות של הייצור שלהם. התמקדתי בנושא האופנה, וגיליתי שיש לאנשים עניין בזה. כך נולדה ההרצאה 'הפאשניסטה שהתפכחה', ומה שהיה חסר לי זה הנגשה – איך להפוך את המידע הזה לשמיש, באופן שיוביל לשינוי באורח החיים של האנשים. אז פניתי לשלי, וכך נולד הספר".

בולימיה

לוי־ארבל: "אחת המטרות של הספר היא ניפוץ המיתוס שכולנו מרוויחים מהקניות המוגזמות. אנחנו קוראות לזה ׳בולימיה׳. אנשים קונים וקונים בלי שליטה, ואז ברגע אחד מרגישים חנוקים מהכמויות ומחוסר השימוש. במקום לשנות את הרגלי הצריכה מהשורש, פשוט לוקחים את כל הבגדים הלא רצויים, גם כאלו שכבר לא ראויים לשימוש של אף אחד, ומעבירים אותם לאדם קרוב או לארגון צדקה בלי להבין אם יש לצד השני בכלל צורך בזה. ממש כמו בבולימיה, 'מקיאים' את כל מה שגורם לנו להרגיש רע עם עצמנו, משקיטים את המצפון עם נתינה וכביכול 'כולם מרוויחים'".

גרוס: "המעצבת רוני קנטור, שהבסיס של העיצוב שלה היה שמלות יד שנייה שהיא הייתה עושה להן אדפטציה רטרואית, סיפרה לי פעם שהיא הצליחה להגיע למקור שממנו מגיעות השמלות האלה בקמבודיה. היא הראתה לי תמונות של האנגרים בגודל של עיר קטנה, עם בגדים שכולנו תרמנו בשנות השבעים ל'ילדים הרעבים בקמבודיה', ערימות שאי אפשר לדמיין. כשאת רואה את זה את שואלת את עצמך מה המשמעות שיש לתרומה שלנו. דבר נוסף שמעיק עלי הוא המחשבה שיש בגדים שיישארו כל כך הרבה שנים אחריי, מכריחה אותי להיות קצת יותר מודעת. המעצבת אילנה אפרתי אמרה לי בריאיון לפני כמה שנים שהיא עושה בגדים שאפשר להיקבר איתם, כלומר שהאדמה יודעת מה לעשות איתם כמו שהיא יודעת מה לעשות איתנו. אנחנו יצורים אורגניים ושמים עלינו בגדים שהם פלסטיק, ואפילו מסרטנים. כמו שאנחנו מנסים לא לאכול דברים לא בריאים, אנחנו צריכים לא להניח על הגוף שלנו בגדים 'לא בריאים'".

מינימליזם

גרוס: "אתמול פגשתי חברה שהיא באמת מינימליסטית, היא הראתה לי את הארון שלהם – ארבע חולצות שלה, ארבע חולצות של בעלה, זוג אחד של נעליים: בירקנשטוק דגם אריזונה. בקיץ היא נועלת אותם בלי גרביים, בחורף עם. אם יורד גשם, יש לה זוג מגפי גומי".

לוי־ארבל: "טוב, זה קיצוני".

גרוס: "ברור, אבל היא נראית מהמם".

לוי־ארבל: "הגישה של שלי היא לכתחילה מינימליסטית מאוד, שמובילה אותנו כקניינים ובכלל להתחבר לרצונות הפנימיים, לצרכים שלנו, ומשם לצאת לאיתור מדויק. אנחנו לא אומרות 'תפסיקו לקנות בזול' או 'תפסיקו לקנות, נקודה'. אנחנו אומרות: תקנו פחות, ובאופן שתואם יותר לצרכים שלכם ולחיי היומיום שלכם. אנחנו מציעות גישה מאוזנת ויעדים שאפשר לעמוד בהם. כל אחד יכול למצוא דבר אחד שהוא יכול לשנות בהרגלים שלו כדי לעדן את המצב".

גרוס: "החידוש של הספר הוא באיזון הזה. אנחנו רוצות להמשיך ליהנות מקניות, אנחנו מאמינות בליהנות מהלבוש, בלהיראות טוב. אנחנו מציבות גם יעדים שהם ריאליים, אנחנו לא פונות לאנשים בלי תקציב ואומרות להם שיחפשו רק מוצר איכותי ומקיים. אפשר לקנות בזול. העניין הוא באמת בכמויות, במוטיבציה ואחר כך בשמירה על הבגד. בגד צריך לשרוד אצלך תקופה ארוכה, ולא משנה אם הוא נקנה בזול או ביוקר".

אופנה ישראלית

לוי־ארבל: "המעצבים הישראלים ממש בבעיה. הם בתחרות בלתי אפשרית, הלקוחות רוצים הרבה, ובזול. הם לא יכולים להתחרות במה שקורה ברשתות גדולות".

גרוס: "מה שכן, לבחור במעצב מקומי זו בחירה חכמה, כמו לקנות ביד שנייה. אנחנו מודעות לכך שזה עניין של יכולת. מי שיש לו את הפריווילגיה לקנות במחיר כזה – רצוי שיעשה את זה".

לוי־ארבל: "ויותר מזה, אני מאמינה שאפשר לקנות שמלה אחת בעונה אצל מעצב, במקום ארבע בזארה".

גרוס: "נכון, שמלה שתלבשי שוב ושוב שווה את ההשקעה הזאת. נשים אומרות: 'כן, אבל בזארה במחיר כזה אני קונה עשר'. זה בדיוק העניין, את לא צריכה עשר".

לוי־ארבל: "ליביה פירת' (אקטיביסטית חברתית, אב"פ) אומרת שבגד מצדיק את הקנייה שלו אחרי שלושים לבישות. היא מתארת גם בגד כזה שיכול להתאים לשלושים מצבים שונים: מסיבת סופ"ש עם חברים, אירוע ערב, ליווי הילד לבית הספר וכו'".

גרוס: "יריב בעלי צוחק עליי תמיד שיש לי משפט קבוע כשאני לובשת בגד שאני באמת חורשת עליו – 'היום הבגד הזה החזיר את ההשקעה. אנחנו מאוזנים כלכלית'".

לוי־ארבל: "יש בלוגרית שמפרסמת את הלוק שלה ולצידו היא מראה Cost per Wear. היא עושה את החישוב של עלות הבגד חלקי כמות הפעמים שהיא לבשה אותו עד עכשיו. מבחינתי זו צריכה להיות צורת המחשבה, וזה בהחלט אמור להיכנס למערכת השיקולים בזמן שופינג".

כששאלתי את גרוס ולוי־ארבל מה דעתן על האישה הישראלית והאם היא מתלבשת לטעמן, הן לא הסכימו לשתף פעולה. הן לא מבקרות נשים אחרות, אין היום מותר ואסור. הן מכוונות להקשבה עצמית, לשאלה מה מתאים לכל אחת, מה נכון לה. בעיניהן אין צווי אופנה יותר, ומבחינה מסוימת זה לא תקין פוליטית לומר שהאישה הישראלית מתלבשת טוב או לא. זה כבר לא רלוונטי.

ארון הקודש

לוי־ארבל: "יש בארון שלנו כאלף שילובים אפשריים למראה. אנחנו עובדים עם שיטות פרקטיות וקיצורי דרך שהמוח עושה באופן אוטומטי כדי לחסוך לנו זמן ואנרגיה, ולכן בכל בוקר, עם הלחץ שהוא מביא איתו, נבחר באותם שילובים שהצליחו לנו בעבר בלי לטרוח שוב מחדש. סידור נכון של הארון, באופן שבו נוכל לראות ולשלב עוד פריטים, יאפשר לנו לייצר מראות שונים עם אותם הפריטים שכבר יש לנו.

הנתונים הבסיסיים מדברים על חלוקה של 20:80 אצל נשים, כלומר 20 אחוז מהפריטים בארון שלנו הנשים נמצאים בשימוש ו־80 אחוז לא. אצל גברים זה לכיוון ה־50:50. כנראה גם בשל העובדה שיש להם פחות בגדים, ושהם מתפרסים על פחות סגנונות, בהכללה כמובן. 50 האחוזים שהם לא לובשים אלה פשוט פריטים שעם השנים הפסיקו ללבוש אותם מכל מיני סיבות, והם כבר לא יילבשו, אבל קשה להם יותר לשחרר. אני כל הזמן אומרת בבית שאי אפשר רק להכניס פריטים, חייבים שתהיה גם תנועה החוצה. הבנתי שזה הגיע באמריקה למצב שבו אנשים שוכרים מקומות אחסון, מחוץ לבתים שלהם, בשביל כל החפצים שיש להם.יש לי מחשבה מורבידית שמפנים אותי לבית חולים ואני צריכה לבקש ממישהו שילך אליי לארון כדי לארוז לי כמה בגדים – אני חושבת האם אתבייש במה שהוא יראה שם או שאני מרגישה שכל הפריטים ראויים".

"אנשים קונים וקונים בלי שליטה, ואז ברגע אחד מרגישים חנוקים מהכמויות ומחוסר השימוש. במקום לשנות את הרגלי הצריכה מהשורש, פשוט לוקחים את כל הבגדים הלא רצויים, גם כאלו שכבר לא ראויים לשימוש של אף אחד, ומעבירים אותם לאדם קרוב או לארגון צדקה בלי להבין אם יש לצד השני בכלל צורך בזה"

גרוס: "לי קרה משהו דומה, פרצו אלינו הביתה כשהייתי בנסיעת עבודה. בעלי צילם את חדר השינה שלנו אחרי הפריצה ושלח לחברים, ופשוט הסתכלתי והתביישתי מכמויות הבגדים. כשזה מקופל וסגור בארון קל יותר להדחיק, אבל כשפתאום את רואה את כל הבגדים שלך בהר, את אומרת לעצמך שזה לא אמור לשמש אדם אחד.

"לכן מארי קונדו (מחברת הספר "סוד הקסם היפני", אב"פ) חידשה כשכתבה שכדאי להתחיל כל סידור ומיון באיסוף כל הפריטים תחת אותה הקטגוריה מכל הבית. שם צריך להתחיל, במפגש עם הכמויות. אז סידרתי את הארון כמו שהיא ממליצה, הטישרטים מגולגלים באופן שבו כשאת פותחת מגירה, את רואה את כולם. במדפים נמצאים המכנסיים והסוודרים. בתחילת כל עונה, וכשנחה עליי הרוח, אני מוציאה הכול כדי לראות ולהיזכר, ושמה בחזית את הדברים שאני לא זוכרת כל הזמן בשוטף אבל רוצה לזכור ולהשתמש. באופן אישי, המחשבה על אלפי שילובים לא עושה לי את זה. אני רוצה בשבילי משהו שהוא קרוב יותר למדים. לשמור על מראה אחיד וקבוע. אני קוראת לזה 'ארון שמאפשר לך להתלבש בעיניים עצומות', שהכול בו מתאים ועובד עם הכול".

מהו הפריט הכי מיותר בארון שלכן?
לוי־ארבל: "גלבייה מצרית מיוחדת שקניתי ביריד יד שנייה אבל היא הכי לא פרקטית ולא תואמת את חיי היומיום שלי. היא לא נלבשה מעולם אבל אני מסרבת להיפטר ממנה".

גרוס: "כל שמלה שאני מתפתה לקנות מתגלה כמיותרת אצלי בארון".

ומהו הפריט הכי שימושי בארון שלכן?
לוי־ארבל: "סווטשירט של 'אתא' שקניתי בחורף הקודם ואני חורשת עליו. הוא ייצור מקומי, יפה, איכותי ונעים".

גרוס: "לפני יותר מעשור מצאתי דגם של ג׳ינס שכאילו עוצב בשבילי, ומאז אני רק איתו. יש לי אותו בארבע מידות שונות לפי המשקל שלי בכל תקופה".

קנייה חכמה

גרוס: "אני מסתובבת עם רשימה בראש, שלפיה אני הולכת בזמן שאני קונה. ואז אם אני רואה פריט שלא נמצא ברשימה, אני אומרת: 'הסוודר הזה יפה מאוד בעיניי, אבל…'

יש פה עניין עריכתי, וזה אימון שהוא טוב לכל תחום בחיים. כשאני מחפשת פריט מהרשימה שלי, אני מחפשת את זה המושלם. שלא יוביל אותי בעוד יום/שבוע/שנה לחיפוש נוסף של פריט מאותו סוג. ויש לי כמה שאלות קבועות שאני שואלת את עצמי בזמן התלבטות. קודם כול למדוד, זו העריכה הכי טובה, ולשאול אם הבגד מחמיא, נעים ומתאים למה שאני מחפשת. מלבד המדידה אני שואלת את עצמי האם אני באמת צריכה את זה, כמה הפריט הזה הולך לשמש אותי, האם אין לו תחליף בארון הקיים שלי. ואם הוא כן יושב על משבצת של פריט דומה אבל יותר טוב, האם הוא הולך להחליף את שלושת הניסיונות האחרים ובזה לסגור את הפרשה.

"בשלב השלישי מאוד עובד לי הטיפ שהבאנו בספר: ההמתנה. לעשות עוד סיבוב. זה המבחן האמיתי עד כמה אני רוצה את הפריט הזה ומה אני מוכנה לעשות בשבילו. תור ארוך הוא כמעט תמיד המבחן האולטימטיבי לזה. יש משהו כיפי בלהסתובב עם בגד חדש, יש הנאה בלמצוא, אבל אם יש תור ארוך ואני יכולה להסתדר בלי הפריט הזה, אז הרווחתי כבר את ההיי, האדרנלין השתחרר, אני לא צריכה לקחת את הפריט הזה איתי עכשיו חיים שלמים ולאפסן אותו בארון. לא כל דבר הוא מערכת יחסים.

"האפליקציות החמירו את הבעיה. ראשית, הן לא מצריכות לעמוד בשום תור ובכלל לא לצאת מהבית. הן פתרון לשעמום כשהווטסאפ לא מעניין ובאינסטגרם שום דבר לא התחדש, ולא מתקיים שם הסינון הטבעי שמתרחש כשאת הולכת לסניף וחסרים המידה, הצבע או הדגם שאת מחפשת – כי באחד הסניפים או המחסנים ימצאו לך את מה שאת צריכה וידאגו להביא לך אותו עד הבית".

בגדי ילדים

לוי־ארבל: "ללכת לפוקס לקנות עוד טייצים שבעוד רגע יהיו שוב מוכתמים, זה פשוט חבל. בגדים לילדים אלה בגדים לשלושה חודשים; הילדים גדלים, הבגדים מתכווצים בכביסה. אני אומרת: מיליון אנשים כבר קנו, זה נמצא, זה קיים, בתוך משפחות ובין חברים. בואו נמסור זה לזה ונצמצם את הצריכה המטורפת והמיותרת הזו".

גרוס: "כשאני קונה לבן הגדול שלי אני חושבת על הבן השני שלי, ועל שני האחיינים שלי שקטנים ממנו. אני בעצם קונה לארבעה ילדים קדימה. מבחינתי, המבחן לבגד עבור ילדיי הוא האם הוא יעמוד בכל כך הרבה כביסות".

לוי־ארבל: "לי יש שתי בנות קטנות והפכתי להיות אלטעזאכן. זה פונקציה של זמן ושל אנרגיה כמובן. אני חוזרת מכל ארוחה או מפגש עם שקיות, ממיינת אותן, ואחר כך אני צריכה גם למצוא פתרון אקולוגי לפריטים שאני לא רוצה. לי יש גם את תחושת האחריות הזו שאם אני לא רוצה – כנראה אף אחד לא ירצה, וזה כנראה בגד שלא ראוי להימסר. זו אגב אחת השאלות שנועדו לבחון אם בגד שווה קנייה, האם יהיה לך למי להעביר אותו כשתסיימי את השימוש בו. האם הוא יהיה ראוי להימסר הלאה".

"האפליקציות החמירו את הבעיה, הן פתרון לשעמום כשהווטסאפ לא מעניין והאינסטגרם לא התחדש, ולא מתקיים שם הסינון הטבעי שמתרחש כשאת הולכת לסניף וחסרים שם המידה או הדגם שאת מחפשת"

יד שנייה

גרוס: "אני תמיד הייתי מקבלת בגדים מבת־דודה שלי, ואלה היו מבחינתי בגדים שנלבשו על ידי סלב. הייתי הולכת עם חולצות עם השם שלה בהתלהבות והתרגשות. אני חושבת שאם זה יד שנייה בתוך המשפחה, זה כיף גדול בשביל הילדים. העובדה שבת־דודה שלי לבשה את זה, זה סטנדרט, כמו שאנחנו עם מותגים".

לוי־ארבל: "היה לנו איזה אירוע במגדל דוד בירושלים והמנכ״לית אמרה שהיא קונה שמלות לאירועים עם חברה. הן חולקות את השמלות האלה כי הן מאוד ספציפיות, ואין אירועים מיוחדים בכל יום. אהבתי את הפתרון הזה והייתי שמחה ליישם אותו גם בביגוד לחופשות. כשטסתי ליוון בקיץ התחשק לי לקחת איתי מלא גלביות. זה פריט שאני לא לובשת בשגרה, ולכן אין לי כזה בארון. אז למה שלא יהיה במלון שבו אני מתארחת ארון עם גלביות, למה מגבות ומצעים נראה לנו טריוויאלי וזה לא?"

הלוק המושלם

לוי־ארבל: "זה מאוד אינדיבידואלי, וכל אחת במה שהיא מרגישה הכי בנוח. בשבילי הכי עובד ג׳ינס, סניקרס, סריג גולף. אני יכולה לסחוב איתו מהבוקר עד הערב ולהרגיש שהלבוש תואם את כל הסיטואציות של אותו יום".

גרוס: "אני קוראת לזה 'המדים שלי' והם ג׳ינס, טישרט אפורה או סריג גולף, ז׳קט וסניקרס".

אז איך בעצם עושים את זה?

רשימת קניות – נהלו רשימה משלכם. בכל פעם שאתם מרגישים שחסר לכם פריט לבוש, הכניסו אותו לרשימה, ולאחר מעט זמן צאו איתה לשופינג. כך תוכלו להישאר ממוקדים ולקנות רק את מה שנחוץ לכם באמת.

הצדקת הרכישה – הכניסו למערכת השיקולים בכל קנייה את אורך החיים של הבגד (איכות הבד, התפירה, עמידות בכביסות). בגד שישמש אתכם לאורך זמן הוא בגד שמצדיק את הקנייה שלו.

Cost per wear – קנו בגדים שתחרשו עליהם. בגדים שיחזירו את ההשקעה שלכם. תעשו סוויץ׳ בראש: מפדיחה להיראות עם אותו בגד פעמיים לאידיאל.

בזול זה ביוקר – הרשו לעצמכם לקנות בגדים יקרים. זה יגרום לכם לקנות פחות, לקנות ממוקד ולהתייחס אל הבגדים שלכם בכבוד, מה שישאיר אותם ראויים לשימוש לאורך זמן.

ארון חכם – סדרו את הארון בצורה שבה תוכלו לראות את כל מה שיש לכם (לשם כך, אגב, תיאלצו להיפטר מבגדים שלא בשימוש). סידור ארון בצורה כזו יזכיר לכם מה יש לכם, יאפשר לכם לשחק עם השילובים האפשריים, ויצמצם את תחושת ה״אין לי מה ללבוש״ המוכרת.

כבסו פחות – חשבו פעמיים לפני שאתם מכבסים בגד. אם לא הזעתם בו, הוא לא הוכתם, ואין לו ריחות חשודים של בישולֿ/פליטות/עישון – אפשר להחזיר אותו לארון גם בלי שיעבור במכונת הכביסה. זה ישמור עליו לאורך זמן, יחסוך לכם בחשמל, מים (וזמן) ויהיה ידידותי יותר לסביבה. ואם כבר מכבסים, אז בכביסה עדינה, גם בגדים שהתווית אומרת שיעמדו בתוכניות אגרסיביות יותר.

הורדת סטנדרטים – כתם קטן הוא לא סיבה להיפטר מבגד. כפתור שנפל, קרע קטן – אפשר לתקן. השקיעו בתיקון הבגדים שכבר יש לכם, אל תמהרו להיפטר מהם.

יד שניה מרופא – שקלו פריטי יד שנייה כאופציה. במיוחד בגדי ילדים שהשימוש בהם הוא תמיד לתקופות קצרות. השאירו בתוך המשפחה, החבורה, הקהילה, ותתחלפו על פי צורך ושלב.

לא נוח לקנות – הקשו על עצמכם בזמן קניות. תלבשו בגדים שמסורבל להלביש ולפשוט, לכו לחנויות עם תורים ארוכים – כל המכשולים האלו יסננו בשבילכם ויהוו מבחן אמיתי לבדיקה אם אתם באמת זקוקים לבגד הזה.

מתנות קטנות – תפסיקו לסמן וי. קנו מתנות מתוך מחשבה על הצרכים של הצד השני. הכינו משהו בעצמכם, קנו חוויות ולא חפצים (שוברים לסדנאות, הופעות או מסעדות), השקיעו את הזמן שלכם ותנו במתנה שוברי בייביסיטר, ליווי סטיילינג, סידור ארונות וכולי.