השנים האחרונות בתעשיית המוזיקה עומדות בסימן גסיסתו של האלבום כקונספט לטובת הסינגל. העידן שבו הקשב מורגל בסרטונים קצרים נותן את אותותיו לא רק בגידול במרשמי ריטלין. כמעט קשה היום כבר לדמיין הצעת הגשה של אלבום הכוללת ישיבה של חמישים דקות בהאזנה רצופה.
הנהנים העיקריים מהשינויים האלה הם כמובן אמנים שהקריירה המוזיקלית שלהם נולדה אל תוך המציאות הזו. קל להצביע על אמנים מהסוג של סטטיק ובן־אל תבורי, אך התופעה היא כבר מזמן לא רק נחלת עולם הפופ הקליל. גם אמנים ותיקים מתאימים את עצמם לכללי המשחק החדשים, בניסיון להישאר בעניינים. שלמה ארצי הוא דוגמה מצוינת, כאחד שהקליט בשנים האחרונות סינגלים נטולי אוריינטציית אלבום כמו "קיץ עושה לי טוב", שבו גם חבר למפיק המדובר ויצרן הלהיטים ירדן "ג'ורדי" פלג.
אהוד בנאי, לעומת זאת, הוא מסוג האמנים שלא מרשים לעצמם את המשחק הזה – לטוב ולרע. כמספר־סיפורים בנשמה, הצורך שלו במרחב וביצירת מהלך שנבנה שיר אחרי שיר הוא אקוטי, ואין באמת ציפייה שהוא ישתנה בתחום הזה. אם מחריגים לרגע את האלבום הראשון עם "הפליטים" – שטביעת היד של יוסי אלפנט כמפיק הייתה סימן ההיכר הגדול שלו – כמעט בכל אלבום עצמאי של בנאי לאחר מכן אפשר היה לשים את היד על השביל שמוליך את ההאזנה בו. כנראה לא מקרי שבעטיפת האלבום החדש, "הולך ומתקרב", בנאי מופיע בודד בתוך שורה של כיסאות, נושא פניו קדימה אל האופק המוזיקלי.
כשמאזינים לשירים ברור שבנאי בוחר לקחת את הקהל אל המרחבים שמהם נבנתה הדמות שאיתה הוא כל כך מזוהה היום. הלחנים וההפקה המוזיקלית נעים כל הזמן בין הבלוז לרוק, והכלים נוכחים מאוד בחיוּת שלהם. המסעות, השבילים, הוואדיות והצעידות לעבר מקומות שכוחי־אל – כל אלו נמצאים עמוק בתוך הטקסטים, בין אם כדבר האמיתי ובין אם כמסע מטפורי בנפש, שאותו בנאי אוהב לתאר בווריאציות שונות בשיריו ובסיפוריו. התיאורים הספציפיים שיורדים לפרטים, כמו הבגדים והכובע שסבא שלו לבש או המנות במסעדה הפרסית, נמצאים שם, רק שהפעם הסגנון פחות מדבר בשפת נחלאות ויותר בנחלת בנימין בתל־אביב. עובדת היותו אדם דתי אינה נפקדת מהיצירה, והקודש שזור בישראליות בשירי האלבום. ב"ערב יום העצמאות", למשל, בנאי תופס את ישראל שלו.
את ההתייחסות המעניינת ביותר לטעמי עד עכשיו למסע המרכזי של בנאי לעבר הדת אפשר למצוא בשיר "זקוק למחילה", שאת מילותיו כתבה דווקא בתו מרים. בעיניי הוא גם השיר הטוב והמרגש באלבום, לצד "ז'אן ז'אק מון אמי" שנכתב לזכרו של ז'אן ז'אק גולדברג, המתופף המיתולוגי. היו לבנאי בעבר שירים שהוא דיבר בהם בצורה גלויה על חייו, אך יש תחושה שהפנס מאיר עכשיו באופן כן ורחב יותר על המציאות בכללה.
ייתכן שחלק לא קטן מהקוראים נתקלים כאן למעשה בפעם הראשונה באלבום הזה. בנאי נלחם את מלחמת המאסף של קריירות האולפן וקונספט האלבומים של מוזיקאים כמוהו. מפתה לחשוב מה היה קורה אילו היה שובר כיוון, מוותר על הנוסחה הזו ומפקיד למשל את מושכות ההפקה בידיים של מישהו כמו אסף אמדורסקי, האיש שיודע טוב יותר מכל אחד אחר שפועל היום בארץ לקחת את העבר ולהנחית אותו בעתיד. מצד שני, אי אפשר שלא להמשיך להתרשם מהאיש שבכל פעם מחדש מאפשר ללב שקופא להפשיר, ופשוט ממשיך לנסוע בקצב שלו.
הולך ומתקרב, אהוד בנאי
