"עד לפני שנתיים, חשבנו שאנחנו גרים בשווייץ"

רק כשאני שואלת את תחיה בן־דוד מתי בפעם האחרונה יצאה עם משפחתה לנופש, אני מבינה מה זה אומר לגור בחוות בודדים. "בתחילת הקיץ", היא עונה, "וגם זה היה רק לארבעה ימים. אם את שואלת איפה אני מרגישה את הקושי, אז מבחינתי זה מתחיל בכך שאי אפשר לעזוב את המקום. חייב להיות פה מישהו כל הזמן, גם ביום, גם בלילה, גם בשבתות וחגים. עד לפני שנתיים, כשגרנו פה שתי משפחות, השמירה הייתה מתחלקת בין בעלי לבין גיסי. הם פשוט התחלפו לילה־לילה. מאז שהוא עזב הכול נופל על בעלי. אז נכון שהיום יש קצת עזרה ממתנדבים, אבל לא תמיד נעים לבקש. ואין ברירה. אם ניסע זה אומר כמעט בוודאות שיגנבו לנו את הדיר".

ככה זה כשגרים באמצע היער, הם מבהירים לי. אין ואקום. בכל מקום שבו לא תהיה – מישהו אחר יגיע ויתפוס את החלל.

אנחנו נפגשים ביום שמשי וחמים בחוות קשואלה – המקום שהפך לביתם ונקרא על שמו של יעקב זרחי, הנודע בכינויו "קשואלה" והיה אחד מגיבורי שיירת הל"ה. במבט ראשון קשה להבין איפה מתחיל ונגמר הבית. אף על פי שהם חיים כאן כבר שמונה שנים, הכול נראה בתולי כל כך ובהקמה. מין מקום שמשפץ את עצמו לנצח. מול עיניי אני מבחינה במה שנראה כמו חממה עם דלת, ורק כשתחיה פותחת אותה מתגלה מקום משכנם. הכול מעשה ידיהם – מהמטבח, דרך הרצפה וקירות הגבס שבעלה יאיר בנה בעשר אצבעותיו, ועד לצעצועים בחדרים, שחלקם עדיין נמצאים בקופסאות וממתינים לארגון מחדש.

"זה הבית החדש שלנו", מציינת תחיה בהתרגשות, "נכנסנו אליו רק לפני שבועיים. המגורים כאן מאפשרים לנו כרגע לבנות רק מבנים חקלאיים, אז זה מה שיש. לפני כן היינו פה ממול, באוהל שאת רואה. הרצפה הורכבה ממחצלות. מדי פעם בימי גשם נחל קטן היה חוצה לי את המטבח. עד שיום אחד הייתה סערה גדולה והמים הציפו את הכול. כמעט כל הריהוט נהרס לנו, ואז התחלנו לעבוד על מבנה אחר. מבחינתנו זה שדרוג רציני. כשהילדים נכנסו לכאן הם אמרו לי 'עכשיו נוכל לשחק דוקים על הרצפה'".

תחיה: "לא נעים לבקש טובות מאנשים שיבואו להחליף אותנו, ולכן אנחנו בקושי יוצאים מהחווה. כל שבת משפחתית זה פרוצדורה, והרבה פעמים אנחנו פשוט לא נוסעים, או שיאיר נשאר ואני נוסעת עם הילדים. אבל למרות הקושי, אנחנו משתדלים שהילדים לא ירגישו מסכנים"

עוד אנחנו מדברות ויאיר בעלה נכנס לבית, מאובק ולבוש בגדי עבודה. הוא מכין לנו קפה, ומספר על הרגע שבו החליטו לעבור למקום הזה. "ב־2012 היה כאן סיור של המועצה האזורית יחד עם תנועת 'רגבים' ושר הביטחון דאז אהוד ברק. שם הם נחשפו לראשונה לבעיית הקרקעות שקיימת כאן, ואז עלה הרעיון להקים חוות בודדים".

איזו בעיה קיימת?
תחיה: "הסיפור מתחיל הרבה שנים קודם. בסביבות שנות השלושים של המאה הקודמת. אנשי כפר־עציון חזרו לגוש עציון, שעד אז היה תחת מצור, והתחילו להתיישב כאן. נדבן בשם שמואל הולצמן רכש פה הרבה קרקעות ואחר כך ננטעו עצים כדי לתפוס את השטח. כרגע יש פה יער קק"ל, אבל כשמסתכלים על צילומים מלפני עשרים שנה והיום רואים את ההבדל – היער פשוט הולך ונכחד. בכל שנה מגיעים ערבים מהכפרים באזור, כורתים את העצים ולוקחים אותם להסקה. אנחנו לא מדברים על נער שמוריד עץ או שניים, אלא על תעשייה שלמה. מגיעות משאיות עם מסורים, חוסמים את הדרך כדי שלא יבואו לתפוס אותם, וכורתים".

למה קשה כל כך לתפוס אותם?
יאיר: "קודם כול צריך לרצות. לפני שהיינו כאן לא היה מישהו שזה היה לו מספיק חשוב. זו לא הייתה עבודה של מישהו. אבל אחרי הביקור הם הבינו מה קורה, כי כריתת העצים היא רק שלב ראשון. אחר כך הם מגיעים, נוטעים עצי זית, ואז מקבלים תמיכה מארגונים אירופיים עתירי כספים כדי להמשיך לעבד אותם ולהרחיב את השטח. רואים את זה בהמון מקומות ביהודה ושומרון – כל מיני שלטים גדולים עם כתוביות בערבית שקוראים לנטיעת עצים. למה זה בעייתי? כי לפי החוק העות'מאני שחל כאן, אם אדם מעבד את הקרקע שלו, אחרי כמה שנים היא הופכת להיות שלו".

ציירו לי כבשה

החווה שוכנת על מורדותיו המערביים של גוש עציון, במרכזו של יער הל"ה, המתפרש על כ־8,000 דונם וממוקם צפונית ליישוב גבעות. חשיבותו האסטרטגית היא ביצירת רצף גיאוגרפי בין הגוש לישובי השפלה ועמק האלה. אם תשאלו את משפחת בן־דוד איך נקלעה לכאן, גם הם לא ידעו לגמרי להשיב.

"אנחנו בכלל לא חקלאים במקור. גרנו אז באלון־שבות", נזכר יאיר, "השכן שלנו גידל קצת עיזים והצטרפנו אליו בשביל התחביב. אני הייתי המנכ"ל הראשון של תנועת 'רגבים' ובדיוק לקחתי חופשה מהעבודה. הם חיפשו עדר, ראו את הכבשים שהיו אצלנו ופשוט קראו לנו לבוא".

יאיר: "אני חי עם הפלסטינים בשלום בשטח שלי, אני רק לא רוצה שישתלטו לי על האדמות. אני מכבד כל אדם באשר הוא. וגם אם מישהו עבר את הגבול ונכנס לשטח שלי הוא יקבל ממני קודם כול כוס מים, לא מכות"

בהתחלה הם עלו לקרקע עם אחות של תחיה ועם גיסה, שהיו אז זוג טרי, ובשלב מסוים השניים פרשו והם נותרו לבדם. "הבנו שאם רוצים לתפוס שטחים עצומים ולשמור עליהם אפשר לעשות את זה רק עם עדרי כבשים", מסבירה תחיה. "יישובים בנויים תופסים שטח די מצומצם", מוסיף יאיר, ומראה לי את מפת החווה. "את רואה את היישוב הזה", הוא מניח את ידו על הנייר ומצביע על אלון־שבות, "מבחינת השטח הוא בערך בגודל אגרוף שלי. בחווה נכנסים עשרות אגרופים כאלה. לצורך העניין, כשעקרו את תושבי כפר־דרום כל היישוב נכנס בשלושה בניינים באשקלון. בסוף הדרך לתפוס פה שטח היא רק על ידי רעיית כבשים. ככל שהעדר שלך גדול יותר ככה שטח המרעה שלך גדול יותר, ולשם הפלסטינים יודעים שהם לא יכולים להיכנס".

יאיר מבהיר שהוא לא מתעסק בפוליטיקה. אבל הפוליטיקה, אם ירצה או לא, מתעסקת איתו.

ארגוני שמאל מגיעים לשטח כדי לעשות בלגן?
"השמאלנים מנסים לעשות בלגן בכל מקום. ארגוני שמאל פרסמו עליי כתבות מהתקופה שבה עבדתי ברגבים, וגם עם טרור חקלאי אנחנו נאלצים להתמודד. עד לפני שנתיים חשבנו שאנחנו גרים בשווייץ, אבל בחודשים האחרונים סבלנו ממכת גניבות. חצי מהעדר שלנו הלך, והנזק מוערך במאות אלפי שקלים. הגניבה או ההשחתה של רכוש חקלאי נעשים כמובן ממניעים פוליטיים, זה טרור חקלאי לכל דבר, אבל הם לא פוליטיים במובן הגיאוגרפי. אני בקשר עם חקלאי שנמצא מהעבר השני של הקו הירוק, ואנחנו מתנהלים עם אותם גנבים. זו לא השחתה של ילד בן 16 שבא עם גרפיטי ומרסס על הקיר; זה לבוא ולהרוס גדרות, ציוד יקר. הטרור החקלאי לא קשור למקום שבו אתה יושב. אם שורפים אסם בצפון זה בדיוק כמו שפה שורפים אסם".

השמש קוראת לנו החוצה, ותחיה מובילה אותי לשאר הענפים שהם מפתחים בחווה. ניצני פריחה ראשונים מקשטים את הקרקע, והכלבה המשפחתית שולה מתרוצצת לנו בין הרגליים. בתוך המחסן הסמוך נחות צנצנות דבש שהם מכינים בחווה, ובמרחק כמה מטרים משם אפשר להבחין בחממות של גידולי פטל ואוכמניות. עוד קצת הליכה ואנחנו מגיעים לפרויקט החדש שלהם – חאן אירוח שמיועד בעיקר לימי הקיץ ומציע לינת שטח במתחמים משותפים או באוהלים אינדיאניים. לחאן מגיעות קבוצות מהארץ ומחו"ל, ובני הזוג מפעילים שם סדנאות בבנייה מסורתית, עבודה חקלאית וסיורים עם הסברים היסטוריים.

אנחנו והם

אחר כך אנחנו עוברים באוהל הקודם שגרו בו, שבינתיים הפך למקום כינוס וישיבות. "כשגרנו כאן הדיר היה ממש סמוך", מציינת תחיה, "אם נולד טלה הייתי רצה לבדוק שהילדה לא בוכה כי לא הבדלתי בין הפעיות לבכי. בהתחלה היינו בלי חשמל, בלי מים זורמים. אם רצינו קפה אשכרה נדרשנו לאסוף עצים ולהדליק מדורה. מקלחת עשינו בדלי".

אני מביטה למעלה ומגלה שהתקרה מורכבת משלטי פרסומות ענקיים, כמו גם תקרתו וקירותיו של הבית החדש, שכרגע מפרסם בחינם מכונות קפה של לוואצה. "אנחנו לא בררנים", צוחקת תחיה, "מה שיוצא אני מרוצה. כל כמה זמן צריך לחדש ולהחליף אותם ולפעמים זה יוצא ממש אירוני. היה לנו פעם שלט של 'אומרים כן ליוזמת ז'נבה'. אבל הרגע הכי מצחיק היה כשבוגי יעלון הגיע לכאן וגילה שהקירות שלנו מורכבים משלטי הקמפיין של שלי יחימוביץ'. הוא צילם אותם ואמר 'אני חייב לשלוח את זה לשלי, שתראה איך היא תורמת להתיישבות'".

תחיה: "כשגרנו באוהל בימי גשם נחל קטן היה חוצה לי את המטבח. עד שיום אחד הייתה סערה גדולה והמים הציפו את הכל. כמעט כל הריהוט נהרס לנו, ואז התחלנו לעבוד על מבנה אחר. מבחינתנו זה שדרוג רציני. כשהילדים נכנסו לכאן הם אמרו לי 'עכשיו נוכל לשחק דוקים על הרצפה'"

הוא בן 42, היא בת 32, שניהם העבירו את ימי ילדותם באלון־שבות. "הייתי חבר של האחים שלה", נזכר יאיר, "ודי מוקדם ידעתי שהיא תהיה אשתי. יש בינינו תשע שנים הפרש, כך שיש מצב שהשכבתי אותה פעם לישון או שרתי לה שיר ערש". בחווה הם מתגוררים יחד עם חמישה ילדיהם: שירה, יערה, דניאל, הדסה והראל.

יאיר, אני רואה אותך מסתובב עם נשק. אין רגעים של פחד על המשפחה והילדים?
"אני מפחד יותר כשאני נוסע למקומות מסוימים מאשר כשאני פה. כשאתה נמצא במקום מסודר יותר אתה מרגיש בטוח יותר, אבל זה לא באמת ככה. היום מוכרים לנו הרגשת ביטחון, לא מוכרים לנו ביטחון. בכל ישיבות המטה שנכחתי בהן מדברים על זה. אם תשאלי פה רבש"ץ על מקרי החדירה שהם מונעים את תקבלי התקף לב".

תחיה: "הצבא גם לא אוהב להגדיר את זה כאירוע על רקע לאומני. אבל אם ערבי בא לגנוב ומשהו מסתבך או מישהו תופס אותו – זה בהחלט יכול להידרדר למצב של הרג".

"בסוף זה תפילה", מצהיר יאיר, "כשאדם רוצה להצליח במשהו הוא צריך להתפלל עליו, ואני אומר שבמובן הזה אין הבדל גדול בין יישוב לחוות בודדים. ברור שאני לא אהבל ולא מפקיר את עצמי. יש לנו מערך של מצלמות ואני עדיין עושה מה שצריך לעשות כי יש פה חמישה ילדים שאני מגדל, אני נמצא פה ואשתי נמצאת פה, ויש כאן אנשים שמגיעים ומתנדבים ואני מחויב אליהם".

כמו יולדת

הרצון לחזק את תחושת הביטחון גרם להם לצאת לאחרונה לקמפיין גיוס המונים עבור החווה באתר jgive. "הביטחון מורכב מהרבה היבטים. עצם זה שיש שער ברור וצריכים לעבור ביקורת ויושב מישהו בש"ג זה כבר מרתיע, וכרגע אנחנו מגייסים את הכסף להרבה מאוד דברים קטנים שאמורים להגביר את הרגשת הביטחון".

יאיר: "עד לפני שנתיים חשבנו שאנחנו גרים בשווייץ, אבל בחודשים האחרונים סבלנו ממכת גניבות. חצי מהעדר שלנו הלך, והנזק מוערך במאות אלפי שקלים. זה טרור חקלאי לכל דבר, אבל מהעבר השני של הקו הירוק מתנהלים עם אותם גנבים"

תחיה: "בזמן האחרון יש גם החמרה במצב. בגלל שאנחנו כאן ומערבים את המנהל על כל מקרה של כריתה, עברו לאסטרטגיה חדשה – 'לא הצלחנו לכרות את היער, אז בואו נשרוף אותו. אם אנחנו לא נהנה מהעץ, אז אף אחד לא יהנה'. אנחנו סובלים מהרבה מקרי הצתות".

סליחה שאני תופסת רגע את עמדת השמאלן, אבל חשבתם פעם לנסות להסדיר את הדברים בדרך אחרת שהיא לא מלחמה על שטחים, אלא הידברות והגעה להבנות מול הצד הפלסטיני?
יאיר: "זה פשוט עניין של אמונה ואידיאולוגיה. אנחנו פה כדי שהם לא יהיו פה".

נשמע קצת פסקני.
"איפה שאני נמצא הם לא יהיו. אני חי איתם בשלום בשטח שלי, אני רק לא רוצה שישתלטו לי על האדמות. שיהיו בנחלין ובג'בעה, אין לי שום בעיה עם אף אחד. אני מכבד כל אדם באשר הוא. וגם אם מישהו עבר את הגבול ונכנס לשטח שלי הוא יקבל ממני קודם כול כוס מים, לא מכות. הוא יקבל הסבר והבנה איפה הוא נמצא".

תחיה: "קרה לא פעם ששמעתי רחשים בחוץ והייתי בטוחה שזה מחבל. ואז אני שומעת את יאיר מדבר עם החשוד ואומר לו 'אתה בסדר? רוצה לשתות משהו?'"

יאיר: "בסוף אנחנו בנים של אברהם, ואנחנו מכניסי אורחים. אני לא מתנכל לערבי כי הוא ערבי. אם אדם יבוא לפה עם אשתו והילדים לטייל, כמו שקורה לפעמים בשבת, אני אגיד לו אהלן וסהלן. אתה יכול להיות כאן, לא בשטחי החווה אבל בשטח המרעה. אני גם לא מתקטנן על צעירים שמבלים ושותים פה בקצה של היער, אבל גם לא מטאטא את האידיאולוגיה. יש חקלאי ספציפי מנחלין שמחזיק באדמות פרטיות שנמצאות בשטח המרעה שלנו. מובלעת רצינית. הוא מגיע לכאן בלי ג'יפים ובלי סיפורי סבתות ובלי עיתונאים. כל שנה מוסק את הזיתים שלו. לפעמים אנחנו שותים יחד קפה והכול סבבה, כי הוא לא עושה מזה אידיאולוגיה. הוא לא מביא בעצמו ארגונים ואנשים ולא מנסה לשתול עוד עצים ולהשתלט. במקרה כזה אז אהלן וסהלן – הדלת פתוחה".

איך מגדלים חמישה ילדים בלי חברה?
"ידענו למה אנחנו נכנסים", מתוודה תחיה, "אבל לא ידענו כמה קשה זה יהיה בפועל".

יאיר: "אני מודה שאם הייתי יודע מראש איך זה יהיה לא הייתי עושה את זה. זה כמו אישה שיולדת – אם היא הייתה זוכרת את החוויה היא לא הייתה עושה את זה שוב. הגענו לכאן רק עם שתי בנות. הן היו ממש קטנות ובעצם הן לא מכירות משהו אחר. עכשיו, כשהן גדלו, זה יותר מורגש".

תחיה: "אנחנו לא מנתקים את הילדים מחברה. הם לומדים בבתי ספר רגילים, הולכים לחוגים. אבל כן, זה מורכב. את יכולה לשמוע את הבת הבכורה אומרת הרבה פעמים 'משעמם לי'. עם הזמן למדנו להתנהל. אנחנו מסיעים אותם הרבה, פעם בשבוע הבת הגדולה ישנה אצל הסבא והסבתא באלון־שבות, ובגוש עציון יש קהילה מאוד תומכת שמזמינה את הילדים ועוטפת אותם".

רגע לפני סיום, יאיר קם שוב אל המפה ומראה לי צילום של השטח משנת 2014. בתוך המפה אני מבחינה בשטח מנומר בריבועים קטנים וריקים. "אם את מכירה את סיפור נתיב האבות, שם התמודדנו עם מה שנקרא 'זחלים'. כל מיני שטחים שהם כביכול פרטיים ומפוזרים בתוך שטח גדול מאוד. איך הם נוצרים? מגיע צוות קו כחול מהמנהל האזרחי ומבצע סקירה ראשונית על השטח. כדי להוציא כמה שיותר אדמה הוא מוצא את כל הנקודות שעשויות להיות בעייתיות מבחינה משפטית במטרה להעביר את שאר השטחים יותר במהירות מבחינה מנהלתית. מה שקורה הוא שדה־פקטו אנחנו מאבדים אותם. עכשיו יש שם מטעי זיתים קטנים, אבל בעוד עשר שנים ניתן יהיה לטעון לבעלות על הקרקע ולא נוכל לגעת בהם. התפקיד שלנו הוא לשמור שלא יהיו פה עוד הפסדי קרקעות כאלו. בכל מקום שאני רואה בו התחלה של משהו כזה, אני ישר מתעד ומביא לפה את המנהל באוזניים. הם כולם גופים שאמורים לעבוד, אבל צריך להזיז אותם. אתמול הייתי בערב שגרירים של ארגון 'השומר החדש'. שמעתי את יואל זילברמן, מנכ"ל הארגון, נושא דברים. הוא אמר: 'אני בן של חקלאי, ואתם לא מבינים מה זה. הדבר הכי קשה עבור החקלאי הוא תחושת הבדידות'. אני מאוד מזדהה איתו".

"בשנה־שנתיים הראשונות המשפחה והחברים עזרו לנו", מסכמת תחיה. "אבל לנו כבר לא נעים לבקש את העזרה. לא נעים לבקש טובות מאנשים שיבואו להחליף אותנו, ולכן אנחנו בקושי יוצאים. כל שבת משפחתית זה פרוצדורה, והרבה פעמים אנחנו פשוט לא נוסעים, או שיאיר נשאר ואני נוסעת עם הילדים. אבל למרות הקושי, אנחנו משתדלים שהילדים לא ירגישו מסכנים או שהם מפספסים הרבה דברים. והאמת שהם מדהימים ברמת ההבנה והקבלה שלהם. כשאני שואלת את יערה היא עונה לי בכזאת בגרות: 'זה קשה'. אבל היא מבינה שאנחנו עושים פה משהו חשוב. הילדים מבינים את זה לגמרי".

עמותת קשואלה יוצאת לגיוס המונים יחד עם קרן גוש עציון. לתרומה לעמותה לחצו כאן