"יש לי העונג לספר לכם שאמש, על אף היותי חירשת ועיוורת, ביליתי שעה נשגבת בהאזנה לרדיו". בשבט שלנו בבני עקיבא, בתקופת סוף היסודי עד תחילת החטיבה, הבדיחות הגיעו בגלים. תקופת בדיחות "אמרו לך?" ("אמרו לך שיש לך יופי כפרי?… את/ה דומה לפרה", ועוד עלבונות מוסווים במחמאות דומות), תקופה של בדיחות מילוליות, וכן הלאה. אחת התקופות שנשארה אצלנו די הרבה זמן היא תקופת בדיחות הלן קלר. מבין הבדיחות הללו, שחלקן ממרחק השנים והתקינות הפוליטית מתבררות כפוגעניות ומיזוגניות, אחת עדיין חביבה עליי: "מה הצבע האהוב על הלן קלר? קורדרוי!"
גיבורת המופע "וליבי כמעט עמד מלכת" היא הלן קלר, פעילה חברתית וסופרת, שהייתה גם עיוורת וחירשת־אילמת והגיעה להישגים מפליגים בסיוע של מורתה אן סאליבן (שהייתה לקויית ראייה בעצמה). את המופע יצר ומוביל ארי טפרברג. למעשה גיבור המופע הוא מכתב שכתבה קלר עבור התזמורת הסימפונית של ניו־יורק, שנפתח בציטוט המופיע בראש מדור זה, לאחר שידור ביצוע של התזמורת לסימפוניה התשיעית של בטהובן (שהתחרש כידוע אף הוא). ואם נדייק אפילו יותר, נושא המופע הוא למעשה הניסיון לתרגם חוויות מחוש אחד לחוש אחר, קצת כמו אותה בדיחה ישנה, והיכולת להעביר רגשות וחוויות במקום שבו השפה הרגילה כושלת.
המופע נפתח כשטפרברג ניצב על הבמה בעיניים עצומות, פגיע וחשוף, ונותן לקהל להפעיל אותו. חריקת כיסא מוצאת הד בקול שמשמיע טפרברג, שיעול נענה בשיעול, צחקוק בצחקוק. דיאלוג של הכרה הדדית שמעבר למילים. בהמשך יקריא את מכתבה של קלר אות־אות, מציב את הקהל בעמדת מי שמתקשה לקלוט, לעקוב, שעליו להתאמץ על מנת לקבל את המסר. בקטע אחר במופע הוא מתקשר באמצעות עפעוף – מגוון שפות שנועדו לתרגם את החוויה המוזיקלית של ההאזנה לתזמורת. בשלב מסוים מגיח גם מתורגמן (מרקו מילבסקי) – מעין אן סאליבן, שמסייע – ואולי לא – לתיווך החוויה בין טפרברג לקהל.
ככל שהמופע מתקדם, הפיזיות של הפעולות של טפרברג הולכת וגוברת, מערבת את כל הגוף, הופכת כמעט גרוטסקית, בניסיון להעביר את עוצמת החוויה. הרי קלר תקשרה באמצעות מגע, ואת הסימפוניה התשיעית למעשה חשה ולא שמעה: "מישהו הציע שאניח את כף ידי כנגד המקלט ואראה אם אני מצליחה לחוש את הוויברציות… חשתי גם במקצב הנרגש, בדחף של המוזיקה ובפעימה!"
את רוב המופע חולק טפרברג עם בלון אדום. היכולת להפיק מאובייקט אחד מגוון אפשרויות – מלשון אדומה, דרך לב פועם, אותו לב שהלן קלר ציינה במכתבה שכמעט עמד מלכת בזכות המוזיקה והעניק למופע את שמו, ועד לתפקידו המתגמל לקראת סוף המופע – מעוררת השראה.
מי שמחפש הצגה עם התחלה, אמצע וסוף לא ימצא כאן את מבוקשו, שכן הקיטוע, חוסר ההבנה, הם חלק אימננטי מנושא המופע, וטוב שהם נוכחים בצורה זו. החוויה שמעביר אותנו טפרברג מסקרנת, מרתקת ומעוררת מחשבה.
וליבי כמעט עמד מלכת תיאטרון הבית, תל–אביב
