אחד המהלכים המפתיעים בקיץ האחרון בכדורסל הישראלי היה החתימה של המאמן דן שמיר בקבוצת ניו־זילנד ברייקרס, מהעיר אוקלנד בניו־זילנד, שמשחקת בליגה האוסטרלית וזכתה בתחילת העשור שעבר בשלוש אליפויות רצופות. שמיר בדיוק סיים תקופה מוצלחת של ארבע עונות בהפועל חולון, אותה הוביל לגמר הפלייאוף ולזכייה בגביע המדינה. התואר ההוא נוסף לשני הגביעים שזכה בהם בעבר כמאמן הפועל ירושלים. שמיר בנה לעצמו לאורך השנים שם של איש מקצוע מוערך, ועבד גם בתור עוזר מאמן לצד ענקי כדורסל בקבוצות בכירות באירופה. קרוב לוודאי שאילו רצה בכך, יכול היה למצוא גם תחנת אימון חדשה קרובה יותר.
"ההחלטה לעבור לניו־זילנד הגיעה קודם כול מהרצון שלנו כמשפחה לעבור יחד הרפתקת חיים כיפית במקום אחר", מסביר שמיר את הרקע למעבר, "בעבר נסענו לגור יחד במוסקבה ובתקופה מסוימת עברנו לגור באילת, והיום, עם שלושה ילדים, הרגשנו צורך לעשות משהו אחר. ניו־זילנד היא מקום מיוחד מאוד, אנחנו גרים בסביבה טובה והילדים שלי ואשתי נהנים פה מאוד. בפעם הראשונה הגענו להחלטה שלא נבעה מהרצון ללכת אחרי הקריירה שלי, אלא מהרצון לעשות משהו מיוחד".
"כל מקום שעזבתי בקריירה היה כמו בית שאני מאמין שאוכל לחזור אליו. מבחינתי הפועל חולון בראש הרשימה הזו. זה לא הכי מובן מאליו, אני לא בדיוק אוהד חולון ממוצע, ועדיין נוצר קשר חזק ביני ובין המערכת והאוהדים, שעם כמה מהם אני בקשר רציף עד היום"
ועדיין, נראה שגם מבחינה מקצועית מצא שמיר מקום טוב להיות בו. "אין באמת שום סיבה לוותר על הצעה כזאת", הוא קובע, "האולמות פה מדהימים, למשחקים מגיעים אלפי צופים, והליגה – שנקנתה לפני כמה שנים על ידי איש עסקים יהודי בשם לארי קסטלמן – גדלה מאז בקצב גבוה מבחינת תקציבים, עניין וכישרונות שבאים לפה. חלקם, כמו אר־ג'יי המפטון שמשחק אצלי, ולאמלו בול, שמשחק באילווארה הוקס האוסטרלית, מעוררים כאן עניין רב. הרבה סקאוטים של ה־NBA מגיעים למשחקים והליגה זוכה לחשיפה גדולה".
מרגישים אצלכם את השריפות הגדולות באוסטרליה?
"מדברים על זה המון פה, זה סדר גודל של שריפות שקשה לתאר ויש הרבה עיירות שפשוט מוותרים עליהן, בהבנה שאי אפשר יהיה להציל אותן. לפני שבועיים היינו שבוע במלבורן ובכל העיר היה עשן באוויר, התחושה הייתה כאילו אנחנו בל"ג בעומר כל היום וכל הלילה. גם אצלנו באוקלנד היה יום שבו השמיים היו כתומים, וזה היה אפר שהגיע מאוסטרליה".
שינויים בהרגלי הצריחה
הליגה האוסטרלית כוללת תשע קבוצות. היא מתנהלת בכמה סיבובים, אין יורדות ועולות, ובסיום השנה מתקיים פלייאוף בהשתתפות ארבע הקבוצות שסיימו ראשונות. הברייקרס היא הקבוצה היחידה שמייצגת את ניו־זילנד, שבה מתנהלת החל מחודש מאי ליגת כדורסל קצרה וחצי מקצוענית. "הקבוצה שלי נקנתה לפני כמה שנים על ידי מאט וולש, כדורסלן עבר ששיחק באירופה, שרכש אותה עם כמה שותפים אמריקנים. דיברנו בפעם הראשונה לפני שנה וכבר אז התחלנו לחשוב על זה בבית. ראיתי שהליגה מתקדמת וזו נשמעה לי אפשרות מעניינת, ובדקתי אותה לאורך זמן".
בשל העובדה שמשחקי החוץ נערכים הרחק מניו־זילנד, העונה של שמיר רצופה בטיסות למרחקים. "דמיין כאילו מכבי תל־אביב משחקת רק ביורוליג וכל משחק מצריך טיסה לאירופה", מסביר שמיר, "גם כאן בניו־זילנד אנחנו מארחים, בשל סיבות שונות, ארבעה ממשחקי הבית שלנו הרחק מאוקלנד, וגם לשם צריך לטוס. העונה כאן קצרה יותר, ארבעה חודשים שבהם אתה משחק 28 משחקים. זה עמוס, זה אינטנסיבי, אבל האמת היא שאנחנו תכף מסיימים עונה וזה עבר די מהר".
ההחלטה הסופית ללכת על ההרפתקה המשפחתית התגבשה לקראת סיום העונה הקודמת, לאחר ששמיר הבין שהנהלת חולון אינה מתכוונת להאריך את החוזה שלו. "לכל מקום שעזבתי בקריירה הרגשתי שייך, כמו סוג של בית שאני מאמין שאוכל לחזור אליו. מבחינתי חולון נמצאת בראש הרשימה הזו. הייתי שם המון זמן. תמיד תפסיד או תיכשל כשאתה מאמן כדורסל, אבל החיבור ביני ובינם היה ממש מעניין ומוצלח. אם תחשוב על זה רגע, על פניו זה לא הדבר הכי מובן מאליו, אני לא בדיוק אוהד חולון ממוצע, ועדיין נוצר קשר חזק ביני ובין המערכת והאוהדים, שעם כמה מהם אני בקשר רציף עד היום. אני עוקב אחרי המועדון והמשחקים של הקבוצה, ובמובן מסוים הם תמיד יהיו חלק מחיי".
חולון פחות מצליחה העונה, ושרון דרוקר הוחלף במאמן היווני סטפנוס דדאס. יכול להיות שמצטערים שם?
"אני לא חושב שבספורט יש דבר כזה להצטער. אתה לא יכול באמת לדעת מה יהיו תוצאות של מהלך זה או אחר. אין ערובה לכלום, זו לא חברת ביטוח. באופי העבודה שלנו יש גם את העניין ללכת קדימה, עוברים לתחנה חדשה ויש תהליך של התנתקות, שכל כולך כבר במקום אחר. היום אני באתגרים החדשים שלי והם בשלהם".
כדי להתכונן לפרק החדש בחייו, הגיע שמיר לניו־זילנד חודשיים לפני פתיחת האימונים. "היום בדיעבד אני יודע שהגעתי אפילו מאוחר מדי", הוא מפתיע, "יש כאן הרבה מאוד דברים שונים שהייתי צריך להתרגל אליהם ועברתי פה תהליך התאקלמות שלקח כמה חודשים טובים, במהלכו הכרתי את האנשים, את צורת החשיבה וההרגלים, שאת חלקם התחלתי לשנות – מה שלקח זמן. כשבאתי לכאן לא היה לקבוצה מאמן כושר במשרה מלאה, חיפשתי עוזר מאמן ופיזיותרפיסט והיה צריך לפתח כאן נהלים שונים, כמו הדרך לקבלת שחקנים זרים וכיוצא בזה".
פתיחת העונה של שמיר לוותה בקשיים מכיוונים שונים. "ההבדל הגדול שמצאתי פה הוא בגישה למשחק ולאימון. הצורה שבה אני אוהב לראות כדורסל שונה מאוד ממה שרגילים פה. אני מאמן נודניק, עם 'אני מאמין' מובנה ודרך שבה אני רוצה שהדברים יתנהלו – וכשהגעתי גיליתי שהמנטליות פה, כמו בליגה בכללה, היא שונה. כאן הקצב מהיר מאוד, יותר מאשר באירופה. הליגה פיזית מאוד וכל קבוצה מכאן שתגיע לליגה באירופה תהיה טובה שם. בהתחלה היה לאנשים פה מוזר לראות אותי עובד. כאן לא אומרים לך על כל דבר מה לעשות או לא, ולא נכנסים לכל זווית של עבודת רגליים. יש משהו חופשי יותר, של 'תן לשחק'. הייתי צריך למצוא את הדרך המשותפת לעבוד יחד, ולא כולם אהבו את זה".
מי לא אהב את זה?
"שחקנים בשוליים של הקבוצה וגורמים כמו עוזר המאמן שלי, מייק פיצ'ט, שהחליט בשלב מסוים לעזוב כי זה פשוט לא התאים לו, יחד עם מאמן הכושר שלא עמד בציפיות. לשמחתי, מבחינת השחקנים המקומיים המובילים והזרים, קיבלתי תמיכה בדרך שלי מהשנייה הראשונה. בגלל המסעות הרבים שלנו, תמיד לקבוצה מניו־זילנד קשה יותר בליגה הזו, והם רצו שיאמנו אותם ככה כי האמינו שזו הדרך שתהפוך אותנו לטובים יותר".
קבוצתו של שמיר פתחה את קדם העונה במסע של שני משחקי אימון מול קבוצות NBA – בממפיס ובאוקלהומה סיטי. "כמו הרבה קבוצות בליגה האוסטרלית, גם לנו היו משחקי אימון מול קבוצות NBA. זו הייתה חוויה נהדרת, אבל בשורה התחתונה לוח הזמנים לא היה טוב עבורנו. שיחקנו שני משחקים בזה אחר זה, במשך עשרה ימים כמעט לא התאמנו, סבלנו מג'ט־לג וזה הוסיף עוד קושי להכנות".
מעבר לכך, תחילת העונה של שמיר לוותה בגל פציעות יוצא דופן. "אני ממש לא אוהב להשתמש בזה כתירוץ, אבל הגענו למצב שבו הפכנו לקבוצה לא תחרותית לחלוטין", הוא מספר, "כריס אובקפה, גבוה אתלט בתפקיד משמעותי שסביבו בנינו את הקבוצה, הגיע אלינו פצוע ושוחרר. ברנדון אשלי הוחתם במקומו. אחר כך איבדנו את טום אברקומבי הקפטן שלנו, הפורוורד פין דילייני נפצע לחודשיים, הגבוה רוב לואו ספג זעזוע מוח ושבר בגולגולת, מה שמנע ממנו כל סוג של פעילות במשך חמישה שבועות, וברגע שסקוטי הופסון נפצע במחזור החמישי, זה כבר היה השיא".
אחת הפעולות שנקט שמיר כדי לייצב את המערכת הייתה החתמתו של מודי מאור כעוזרו. מאור, שהיה בעונה הקודמת עוזרו בחולון, עבד לפני כן בהפועל ירושלים ואפילו היה שם המאמן ראשי לתקופה קצרה. "רציתי את מודי מההתחלה אבל היה לו חוזה לשלוש שנים בחולון, ופה לא היו תוכניות להביא עוזר בעלויות כאלה", אומר שמיר. "אחרי שהעוזר שלי התפטר, הטלפון הראשון שלי היה למודי, כי היה טבעי מבחינתי לדבר קודם כול איתו, לפני שאני מתחיל לחפש מישהו אחר. הוא ממש רצה לעשות את זה וזה הסתדר. כשהוא הגיע ביקשתי ממנו להיכנס מיד בווליום שהוא מכיר ורגיל אליו.
"אף פעם לא ראו פה עוזר מאמן כמוהו. למודי יש ידע עצום בכדורסל ויכולת להעביר את זה. הוא נכנס מהר לעניינים והפך לחלק משמעותי ביותר מהעובדה שהתייצבנו וקיבלנו כיוון. הוא עובד באופן אישי עם שחקנים, עושה הכנה נהדרת למשחקים, מעביר חלקים מהאימון ועושה עבודה מצוינת. במשחקים בטלוויזיה מצלמים אותו הרבה, כי הם לא רגילים לעוזר מאמן אקטיבי כזה, שצועק וחי את המשחק. אוהבים את זה פה, והוא מצידו התאקלם מצוין, טוב לו וכל מה שקורה פה ממש מתאים לו".
מהלך של ייאוש
זמן קצר לאחר צירופו של מאור, כשהקבוצה עדיין חסרה את שחקניה הבולטים, החליט שמיר במהלך שנוי במחלוקת לצרף לברייקרס את גלן רייס ג'וניור. אותו רייס שכבש את הליגה הישראלית בסערה לפני שנתיים, הביא לחולון גביע במו ידיו, אבל הכה את גיא פניני ונזרק מהקבוצה. הכוכב הבעייתי חזר לחולון לרגע בסיום אותה עונה, לפני שהמשיך לכמה תחנות נוספות בעולם, שבהן לא הצליח להחזיק מעמד בגלל שלל תקריות אלימות.
"זה היה חד־משמעית מהלך של ייאוש", מודה שמיר, "היה לנו חשש שעם עוד פציעה כבר לא תהיה לנו קבוצה להעמיד למשחק, וחיפשנו שחקן מטרה ברמה גבוהה שיסכים לבוא בחוזה זמני ובכסף לא גדול. למצוא מישהו כזה היה כמעט בלתי אפשרי. הסוכן של רייס הציע לי אותו, ישבתי עם הבעלים ועם כל הנוגעים בדבר ודיברנו על זה. היו הרבה התנגדויות ומחשבות, דיברנו עם השחקנים וידענו היטב שיש גם סיכוי שיקרה משהו לא טוב, שהוא יאבד את הראש באימון או יעשה משהו אחר – ועדיין, החלטנו ללכת על זה. האמנו שעם העובדה שאני כאן, ואם נמצא לו מסגרת חיים טובה – מה שלא קרה בסוף לצערי – דברים ילכו לכיוון חיובי".
ההתחלה של רייס במדי הברייקרס הייתה מרשימה, עם 26 נקודות ב־18 דקות בהפסד למלבורן. "זה מה שמדהים אצלו, וגם עצוב, שגם בלי להתאמן ולשמור על הגוף שלו, אחרי טיסה של 40 שעות ואימון קצר, הוא הציג יכולת שגרמה לאנשים להגיד שזה השחקן הכי טוב ששיחק אי פעם באולם הזה", נזכר שמיר. אבל רייס הצליח הפעם לשמור את הברגים במקום רק 11 ימים בדיוק, עד שנעצר בעקבות קטטה והושעה מהקבוצה. המועדון נתן לו הזדמנות נוספת, לפני שנעצר שוב ושוחרר סופית אחרי חודשיים ושלושה משחקים בלבד. "האמת שאני פחות רוצה להיכנס לפרטים עצמם", מבקש שמיר, "אני יכול להגיד לך שבעלי הקבוצה התאהב בו בשנייה ובילה איתו הרבה, ורצינו מאוד בטובתו. גם אני ביליתי איתו לא מעט, אין ספק שיש לו לא מעט בעיות בחיים ואני מקווה שהוא יהיה בסדר".
רייס לא היה השחקן היחיד בעל עבר בליגה הישראלית ששיחק בברייקרס בעונה הזו. הופסון שיחק בעבר באילת, בנהריה וזמן קצרצר בחולון; הגארד סק הנרי כיכב לפני מספר עונות במכבי אשדוד; קורי ובסטר, לשעבר בעירוני נהריה, שיחק בקבוצה של שמיר עד שעזב בדצמבר לטובת הליגה הסינית.
באמצע דצמבר, כשהברייקס עמדו על מאזן של שני ניצחונות ושישה הפסדים בליגה ונראה שאולי שמיר ייאלץ לארוז ולשוב ארצה, הפתיע בעלי הקבוצה כשהודיע על מימוש האופציה על השנה השלישית בחוזה של המאמן הישראלי. "מהרגע הראשון, כשהגיעו כמה תלונות לגבי הגישה השונה שלי, וולש הודיע לכולם שמה שקורה בתחום המקצועי קרה לו כשהגיע למועדון והחל לטפל במחלקות אחרות, ושהוא הביא אותי בדיוק בשביל הדבר שאני עושה", מספר שמיר. "בתחילת העונה ביקשתי שנפרסם שחתמנו לשנתיים בלי האופציה המדוברת. בשלב מסוים הוא דיבר איתי ואמר שברור שהעונה הנוכחית כבר לא תלך לשום מקום, אבל הוא אוהב את הדרך שלי ורוצה שנמשיך יחד קדימה. זה היה דבר יפה שהערכתי מאוד. בשבילי זו חוויה מטורפת, להיות במקום כזה שמאפשר לי להסתכל קדימה. במקום לחשוש שעוד שבוע יפטרו אותי, אני יכול עכשיו להתעסק במה שצריך ולהמשיך להתקדם. זה כיף".
התהליך שעבר שמיר מתחילת העונה, יחד עם הבראתם של שחקניו הבולטים, החזירו את הברייקרס לתלם, עם שבעה ניצחונות בתשעה מחזורים, נתון שהשאיר סיכוי תיאורטי להשתחל למקום הרביעי המוביל לפלייאוף. "יהיה מדהים ומפתיע אם זה יקרה, לא פשוט להיכנס כאן לפלייאוף", הוא אומר. "אני שמח שחזרנו לנצח, בחלק מהמשחקים זה היה מול יריבות טובות מאוד, מה שמוכיח איזה פוטנציאל יש לנו. גם כשהפסדנו היה ברור לכולם שאי אפשר לבחון אותנו באמת, עד שלא יחזרו ארבעה שחקני חמישייה. אם היית בא לאימון לא היית מרגיש שהפסדנו בשישה מתוך שמונת המשחקים הראשונים. האנרגיות היו טובות, לא הייתה אווירה – כמו שקורה לפעמים במזרח התיכון – שלאף אחד אין חשק לעשות כלום כי עוד שעתיים הולך לקרות איזה זעזוע. אין כאן את הדיבור הרדוד הזה. כאן מתחילת העונה לא פוטר אפילו מאמן אחד".
איך היחסים שלך עם התקשורת המקומית?
"התקשורת מעורבת לא פחות מישראל ואני מתראיין באותה כמות. ההבדל הוא שכאן היא עניינית ולא אגרסיבית או אלימה. זה לא מגיע לדברים אישיים ולרמות של גועל נפש".
בעוד כמה שבועות, כאמור, תסתיים עונתו הראשונה של שמיר בניו־זילנד. "תהיה לי פגרה ארוכה לסדר ולעבוד על הרבה דברים שזקוקים לטיפול. יש עוד הרבה מה לעשות. המועדון הזה עבר שינוי ניכר בשנים האחרונות, טוב שאנחנו מראים שדברים יכולים ללכת לכיוון חיובי וממשיכים לעבוד".
הרוח של מסינה
שמיר, שיחגוג בתחילת השבוע הבא יום הולדת 45, נולד וגדל בירושלים. בצעירותו שיחק כרכז במחלקת הנוער של מכבי ירושלים, אבל בשלב מוקדם פנה לאימון. "מגיל צעיר מאוד ראיתי את עצמי כמאמן, הלכתי לכל מקום עם ספרי כדורסל וגם התחלתי לעסוק בזה. אף פעם לא בחרתי מה לעשות, זה כאילו בחר בי. בצבא רק חיכיתי להשתחרר כדי להתחיל לאמן. לא היה לי תהליך חיפוש ולמזלי גם הצלחתי בשלב מוקדם להגיע למקומות טובים, שבהם יכולתי להתפרנס מהמקצוע ולעסוק בו במשרה מלאה".
שמיר החל את דרכו המקצועית כמאמן קבוצות נוער בהפועל ירושלים, והפך למנהל מחלקת הנוער של המועדון. אחרי שעבר השתלמות מקצועית באוניברסיטת קנטקי אצל ריק פיטינו, הוא היה עוזר מאמן בקבוצה הבוגרת של ירושלים. פיני גרשון, שקלט את הכישרון שלו, הביא אותו לעבוד לצידו במכבי תל־אביב – שם היה שמיר עוזר מאמן שני בקבוצה הגדולה שזכתה פעמיים ברציפות ביורוליג. משם חזר לירושלים, הפעם כמאמן ראשי. זה הסתיים בהפסד דרמטי של האליפות בעונה הראשונה ושתי זכיות בגביע המדינה, אך גם בעזיבתו במהלך העונה השנייה בתפקיד.
שמיר עבד במשך עונה כעוזרו של דיוויד בלאט בדינמו מוסקבה, חזר לארץ לשנתיים לבני הרצליה, ולקדנציה ראשונה בת שנתיים בהפועל חולון. ב־2013 קיבל תפקיד יוקרתי, כשמונה לעוזרו של אטורה מסינה בצסק"א מוסקבה. "היה לי המון מזל לעבוד עם מאמנים נהדרים, שלמדתי מהם המון ולקחתי מכל אחד משהו, אבל אם צריך לזקק את זה לאדם אחד, אין ספק בכלל שההשפעה הכי גדולה שלי הגיעה מאטורה מסינה. אני חושב שיש דמיון בדברים שאנחנו אוהבים ובדרך שבה אנחנו מסתכלים על הדברים. כל מי שיראה אותי מעביר אימון, מתכנן משחק ומגיע להחלטות – אין ספק שהרוח של מסינה היא הכי דומיננטית בדרך שבה אני עושה את הדברים היום".
מה דעתך על החזרה שלו לאירופה ולמילאנו, אחרי שהיה עוזר של גרג פופוביץ' בסן־אנטוניו?
"החיים לא קלים למאמן ברמות האלה ואני מניח שגם לא קל לו, אבל שמח מאוד שהוא באירופה. זו הטריטוריה שלו, ולכל אוהדי הכדורסל כיף שהוא חזר למגרשים, גם אצלנו בארץ. הוא היה במשך כמה שנים במקום הכי טוב בעולם, אבל הוא לא היה המאמן הראשי והדברים לא נעשו בדמותו. הפרויקט שלו במילאנו מאוד מיוחד ומאתגר, זה לא משהו שעושים אותו בעונה. אני מאמין שבסופו של דבר הוא יחזור למקום הטבעי שלו בצמרת היורוליג".
ממקום מושבך, מה דעתך כיום על הליגה הישראלית?
"אני עוקב אחרי הליגה אבל לא ראיתי המון משחקים העונה. אני עסוק בעיקר בצפייה במשחקים של היריבות שלנו ובמשחקי יורוליג. משחקים אחרים, NBA ואירופה, נמצאים בעדיפות נמוכה יותר. כשאתה חלק מהליגה הישראלית כיף להיות שם ולראות משחקים, וזה נראה לך עולם ומלואו. היום, מניו־זילנד, ובלי לפגוע באף אחד, פחות מעניין אותי לראות משחק סטנדרטי בליגה הישראלית במסגרת הזמן שלי. אבל אני עדיין עוקב וקורא".
מה דעתך על ההצלחה של מכבי תל־אביב העונה?
"אני לא אוהב לעשות השוואות בין עונות, וגם לא אוהב לשמוע אנשים שאומרים שאם מכבי מנצחת ועושה עונה מדהימה ביורוליג, אז המפעל נחלש השנה. אני לא מסכים עם זה ולא אוהב את ההשוואות האלה, ואני שמח בשבילם".
לפני מספר שנים היו לשמיר כמה ראיונות עבודה בקבוצות NBA. "הן חיפשו עוזר מאמן, שתפקידו אמור היה להביא משהו מהזווית האירופית לקבוצה. זה היה חלק מהטרנד שעטף אז את הליגה. ה־NBA זו לא מטרה עבורי כרגע ולא על הרדאר שלי. יש לי פה עוד שנתיים לפחות, טוב לי פה והלוואי שזה יימשך עוד המון שנים".
על מה אתה חולם?
"אני בן אדם מאוד ריאלי, לא חי בחלומות אלא בהווה. אני לא באופוריה והחיים שלי טובים. עוד לפני המון שנים, אפילו לפני שהייתי בתפקידים בכירים, ויתרתי על המחשבות איפה ארצה להיות בעוד שנתיים, שלוש או עשר. אני לא חושב על זה וחי את החיים כמו כולם. כל מה שיש לי על הראש הוא המשחק הבא, לתקן את הטעויות שלנו, ללמוד מה שצריך ולעשות הכי טוב שאפשר. כשאני פוגש שחקן הדבר הראשון שאני אומר לו זה שהוא יקבל ממני מעט מאוד בולשיט. אני לא מאמין בכל מיני פילוסופיות, וגם בחיים אני לא מתעסק בתיאוריות או ברעיונות, זה בזבוז אנרגיה מבחינתי. אצלי, מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל".
אתה שמח מהבחירה שלך להיות מאמן כדורסל?
"אני לא בן אדם ששמח בצורה קיצונית משום דבר, שהולך ואומר כל היום כמה הכול מדהים. אבל אין לי על מה להתלונן. יש אמנם הרבה קשיים בעבודה הזו – המעברים, הפיטורים, הלחצים, חוסר ודאות – אבל המשפחה שלנו חוותה הרבה דברים מיוחדים בזכות הכדורסל, וצריכים להודות למי שהמציא את המשחק הזה".
יש לך זמן גם לעיסוקים אחרים?
"באופן כללי, בניגוד אלינו בארץ שרגילים לעבוד מסביב לשעון, בניו־זילנד ההרגלים מאוזנים יותר בין העבודה לחיים, אבל אני עובד קשה ובמהלך העונה לא היה לי זמן לשום דבר אחר. הפגרה הקרובה תהיה הראשונה בקריירה שבה יהיו לי חמישה חודשי הפסקה. תהיה לי הרבה עבודת הכנה להמשך, אבל יהיה לנו גם זמן בתור משפחה לבלות יחד, לנסוע ולטייל".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני פחות מאמין בסוג כזה של דיבור. גם כמאמן, אני לא מאמין בתרגילים וירטואוזיים שעושים מהם סל אולי פעם בשנה. אני אוהב את הממוצע, אולי קצת מעל, וטוב לי בזה. אני מאמין שקבוצות שיודעות לעשות את הדברים האלה הן אלה שזוכות בתארים. טוב לי להיות בקבוצה שמשחקת התקפה סולידית ויודעת לקרוא מצבים. גם החיים שלנו ממוצעים, אני לא מקנא באף אחד וגם אין מה לקנא בי. אני בשלוש".
