טומי נדשי, כיום עורך דין חיפאי ותיק, היה סטודנט שנה א' למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים כשנודע לו שהמחזה "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין עומד להגיע מהתיאטרון הקאמרי בתל אביב לאולם וייז של האוניברסיטה ביוני 1970. באותם ימים היה נדשי ממקימי ארגון ימני סטודנטיאלי בשם "גורי זאב", על שמו של זאב ז'בוטינסקי.
"היינו חבורה של קציני צבא שסיימו את מלחמת ששת הימים", משחזר נדשי. "במלחמה שירתּי כקצין קשר בגדוד נח"ל באוגדה של אריק שרון בסיני ואיבדתי לא מעט חברים. אנחנו היינו הפקולטה הראשונה שעלתה מגבעת רם להר הצופים, והפריעה לנו מאוד הרוח האנטי־צבאית שהחלה לפשות בציבור, בעיקר באמצעות תנועות כמו 'מצפן' ואחרות, שניסו לזרוע דמורליזציה. ניצחנו במלחמה, ובמקום שאנשים ישמחו ויקבלו את זה בצורה הרואית נוסח ניצחון דוד על גוליית, היינו עדים למשחקי תבוסתנות שבמסגרתם התייחסו אלינו כאל צבא של כובשים".
פעילי "גורי זאב" פתחו בפעילות ערה נגד מסרי השמאל הרדיקלי של תנועת מצפן ונגד תכנים ברוחם שהובאו לקמפוס. בעת כתיבת מחזותיו הראשונים של חנוך לוין תמך בו כלכלית היהלומן דוד ארנפלד, שהיה בעצמו בעל זיקה למצפן. נדשי: "את ההצגה 'מלכת אמבטיה' ראינו כזלזול מוחלט בכל הערכים שבגללם יצאנו למערכה וסיכנו את החיים שלנו. קנינו כרטיסים, נכנסנו לשם ופוצצנו את ההצגה".
מה זה אומר פוצצנו?
"בהצגה אתה בדרך כלל יושב באולם תיאטרון ואנשים לא פותחים את הפה. אנחנו פתחנו את הפה. אני לא זוכר מה אמרנו בדיוק, אבל אני בטוח שההערות שלנו עוררו שם גלים לא קטנים. כך החדרנו לתודעה שיש בציבור גורמים לאומיים שתומכים בצבא ובמדינה".
אבל הצגה היא יצירת אמנות. למה להפריע לה?
"מאחורי יצירות אמנות מסתתרות הרבה פעמים הסתות פוליטיות קשות, ואנחנו ראינו שמאחורי המחזה הזה מסתתרת הסתה והחלטנו לא לשתוק על זה. מלכת אמבטיה הייתה סמל, ואת הסמל הזה רצינו לשבש".
השלכתם ביצים ועגבניות לעבר הבמה? כך כתוב בעיתונות מאותם ימים.
"כנראה שהחבר'ה שלי עשו את זה, אני באופן אישי לא השלכתי שום דבר. אם עשו את זה, כנראה זה היה בהשראתי או בהסכמתי, וכך הצלחנו להשבית את ההצגה. אם הצגה כזו הייתה מועלית בימינו והייתי בחור צעיר, הייתי חוזר על זה. אני לא מתבייש במה שעשיתי. אני חושב שלא רק שזה היה הדבר הנכון לעשות, זה גם היה הדבר המשפיע".
לנתק מיקרופונים
"שערורייה בקאמרי", הכריזה כותרת השער של השבועון "העולם הזה" מהרגע שעלתה ההצגה "מלכת אמבטיה", שהביאה צדדים לא מחמיאים של המערכה ומחירה ולוותה בכל פעם מחדש בהתפרעות קולנית ואקטיבית בקהל לנוכח התכנים הנפיצים שהוצגו על הבמה. פעמיים אף הופסקה ההצגה באמצע בשל התרעת פצצה באולם. הוויכוח הציבורי היה האם מדובר במחזה ש"פוגע בכבודו של צה"ל" עד כדי "פורנוגרפיה" ו"ביזוי שרי הממשלה", או שמא יש פה מקרה של "אומץ לב ציבורי וסאטירה אמנותית".
השחקנית ז'רמן אוניקובסקי (80) הייתה בצוות השחקנים ששיחק ב"מלכת אמבטיה", והיא לא תשכח לעולם את התגובה הקשה של הקהל בעת שהופיעה עם חבריה. "זרקו עלינו ביצים ועגבניות", היא אומרת, "ניסו לנתק לנו מיקרופונים ונזרקו הערות מהקהל. אחרי שהבנו שאנחנו יכולים להיות בסכנה, זה לא היה כל כך נעים לעלות על הבמה. יכול היה להיות גם איזה משוגע שיעשה משהו קיצוני, לא ידענו למה לצפות. ברחוב קיבלתי הערות כמו 'למה את בכלל משתתפת בהצגה כזו'. קראו לנו בוגדים".
גם פוליטיקאים בכירים הפעילו לחץ על התיאטרון הקאמרי כנגד "מלכת אמבטיה", ואיימו לשלול מהתיאטרון תקציבים. זה החליט לאחר מאבק לא קטן, כולל עתירה לבג"ץ כנגד המצנזרים, להוריד את ההצגה מהבמה כתוצאה מהלחץ הציבורי, וזאת אחרי 19 הצגות בלבד.
ישראל גוריון: היה לי חשוב לשחק ב'מלכת אמבטיה'. זה אפשר פורקן לדברים שהאמנתי בהם ונתן הזדמנות להופיע בחומרים שכאלה. לא חששתי לעמוד על הבמה ולספוג הערות, זה היה חלק מההצגה: ידענו שזה מה שיקרה, היינו מוכנים לזה ועברנו את זה בשלום
לוין, אז מחזאי צעיר בראשית דרכו, לקח את הורדת ההצגה בצורה קשה. גם הוא, כמו נדשי, השתתף במלחמת ששת הימים כצפן בחיל הקשר והיה עד למראות המלחמה הקשים בחזית הדרום. הוא מצידו התכוון לכתוב סאטירה פוליטית כאובה שתנסה לערער על צדקת הדרך שהתלוותה למלחמה הישראלית, להעלות את השאלה האם ומתי ניתן למנוע מלחמות, לבחון את מושג ההקרבה של חייל בשדה הקרב דרך פריזמת המוות באשר הוא מוות: גם אם התרחש בנסיבות הרואיות, הוא כרוך באובדן בלתי נתפס.
ל"מלכת אמבטיה" קדמו שני מחזות של חנוך לוין שעסקו גם הם במוסר המלחמה ובמחירה הכבד, ולא הותירו את הציבור אדיש. הראשון היה הקברט הסאטירי "את, אני והמלחמה הבאה" (1968) שהציגו שחקנים בוגרי החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, בבימויה של עדנה שביט. המוטו שליווה את ההצגה היה "הרואה את המתים, אין לו מילים להגיד. הוא הולך הצידה וממשיך לחיות כמי שהפסיד". בלטה בהצגה ההקבלה המפורשת שערך לוין בין ביקור במקומות הקדושים שנכבשו אחרי המלחמה לבין ביקור בבית הכיסא, והלעג לנאומו הידוע של שמואל גונן (גורודיש), מפקד חטיבה 7, עם סיום המלחמה, שכונה נאום "אחיי גיבורי התהילה", ובו מגלה הגנרל שהוא נואם מול מגרש מסדרים ריק משום שכל החיילים שלו נהרגו במערכה.
לוין היה הראשון לדבר בבוטות כזו על אלמנטים בציבוריות הישראלית שחסו עד אז תחת מעטה של קדושה. מאז ועד היום נתפס לוין בחוגים רבים כמחזאי מחונן; יש הרואים בו מתריע בשער ששלח את המדינה לחשבון נפש, ויש הרואים בו מי שבשם האמנות פגע ברגשות הציבור ועבר את הגבול, גם אם סימן אותו לבאים אחריו.
סטירת לחי
כשנה לפני "את, אני והמלחמה הבאה" פורסם הספר "שיח לוחמים", שהביא עדויות חיילים תושבי קיבוצים שלחמו במלחמת ששת הימים ובהן אמירות טעונות על פעולות לא פשוטות שנאלצו לבצע במלחמה. אלו משכו תשומת לב ציבורית עזה והיוו, בדומה להצגה, ניגוד לאלבומי הניצחון שיצאו במקביל.
"לאחר מלחמת ששת הימים הייתה בארץ גלוריפיקציה כלפי הקצינים שהשתתפו במלחמה וכלפי השטחים שנכבשו במערכה", מתארת זהבה כספי, פרופסור אמריטה מהמחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון שחקרה את יצירתו של חנוך לוין. "חזרנו אל ארץ ישראל, אל המקום שבו נולד בעצם העם היהודי. מאחד אלבומי הניצחון נוכחתי לדעת שהבחירה בשם 'מלחמת ששת הימים' נועדה להקביל את גדולתה וקדושתה של המלחמה הזו לבריאת העולם. על רקע כל זאת, מחזותיו של לוין, ובעיקר 'מלכת אמבטיה', היו סטירת לחי מצלצלת לציבור שהיה בעננים.
"אני זוכרת את הפחד האיום שהיה לפני המלחמה. הייתה חרדה קיומית, הרגשה של לקראת חורבן בית שלישי. ברגע שניצחנו ניצחון כל כך מזהיר על שלושה צבאות בשישה ימים, נוצר ביטחון שישראל כאן כדי להישאר. ברגע שאתה בטוח בקיום שלך, אתה יכול גם לבקר, להציג משהו יותר בוטה וביקורתי. לוין חשב שאלבומי הניצחון משכיחים את מחיר המלחמה. הכתיבה שלו עוסקת בפער העצום שבין המתים לחיים, פער שלא ניתן לגישור".
הביקורות הנוקבות על "את, אני והמלחמה הבאה" לא איחרו לבוא. המסרים בהצגה זוהו בקרב רבים עם ניסיון לזרוע דמורליזציה. נחמן בן עמי כתב ב"מעריב" ב־10 באוקטובר 1968: "חנוך לוין, המוכשר והקוסם בחרוזיו, הוא דוגמה אופיינית לחולניות של שנאה עצמית, המתעטפת הפעם באיצטלה של פציפיזם. בשאתו את האיצטלה הזאת, מסוגל הוא להלעיג על מלחמת ששת הימים שאותה הוא מכנה: 'מלחמת 11 הדקות'. והגיבור של הסקץ' המחריד והמגעיל הזה מדבר בקול עמוק, לאט לאט, בחיקוי גלוי למצביאי צה"ל, ומספר כיצד 'יצאנו להגן על ריבונות מדינתנו' כדי שייערך לבסוף מסדר החטיבה שבה נואם המפקד בפני חטיבת חללים. חנוך לוין מתחזה כפציפיסט, אבל הפציפיזם שלו הוא שקר. כי פציפיזם הוא אהבת השלום למען אהבת החיים וברוב פזמוניו של לוין מסתבר שהוא אוהב את המוות. מין אהבה נקרופילית ממש".
מחזהו הסאטירי הנוסף של לוין שקדם ל"מלכת אמבטיה" הוא "קטשופ" (1969), שבו השתתפו תיקי דיין, טוביה צפיר וקובי רכט. הוא היה הומוריסטי יותר, וככזה היה אפשרי יותר לעיכול, וזכה לביקורות אוהדות יותר. אך ב"מלכת אמבטיה", שעלתה באביב 1970, חזר לוין ושכלל את המסרים המושחזים והאנטי־מלחמתיים. במקביל להעלאת המחזה פורסם גם "מכתב השמיניסטים" שנשלח לראש הממשלה, גולדה מאיר, על ידי תלמידי תיכון לפני גיוס מירושלים. גם אלו, כמו לוין, מחו כנגד כיבוש שטחי יש"ע והתמשכותה של מלחמת ההתשה.
עקדת החייל
ב"מלכת אמבטיה" השתתפו תיקי דיין, ישראל גוריון, יוסי גרבר, ז'רמן אוניקובסקי ואחרים. הבמאי היה דוד לוין, אחיו של חנוך, ועל הלחנים הופקד זוהר לוי. באחד הקטעים במחזה הוצגה הקבלה של כיבוש הר הבית במלחמת ששת הימים לכיבוש חדר האמבטיה של משפחה: "עם הינתן האות פרצנו כסופה. חומת הכיסאות נפלה. טיהרנו את בית־השימוש", אומרת דמות האב בסיפור והבן אומר: "אמא'לה, מגנצא אמר – מגנצא עשה. בית־השימוש בידינו".
אך כספי מדגישה כי עליית המדרגה בעוצמות הסאטירה ב"מלכת אמבטיה" לעומת "את, אני והמלחמה הבאה" והסקנדל הציבורי שהגיע בעקבותיה נעוצים בעיקר בעובדה שלוין לא היסס לעסוק באופן חריף במיוחד גם במשפחות השכולות. זאת, בין השאר, באמצעות שימוש בסיפור עקדת יצחק על מנת לבקר את האתוס הישראלי ששולח את הצעירים לשדה הקרב.
"ב'מלכת אמבטיה' לוין עשה שימוש ביחסים שבין המיתוס של המת־החי לבין המיתוס של העקדה וכמובן הבליט את מיתוס העקדה", מתארת כספי, "זה היה דבר קשה לעיכול, כי הדמות של אברהם היא דמות מוסרית ונתפסת כאב הרוחני של העם היהודי. בהצגה של לוין אברהם נתפס כמי שמבקש להקריב את בנו יצחק, והוא שומע היטב את הקול האלוהי שאומר לו 'קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק', אבל הוא לא שומע כשבא המלאך ואומר לו: הרף. היה מאוד קשה להכיל את זה, בעיקר כשמיד אחרי זה הגיע שיר שמופנה אל האבות, שגם כך חשו רגשות אשמה על שליחת הבנים למלחמה".
בשיר "אבי היקר", שהיה צמוד לקטע של העקדה, עמד ישראל גוריון על הבמה ושר שיר המדבר מגרונו של הבן ההרוג לאביו, ומבקש ממנו שלא להתייחס אל המוות שלו כהרואי. "ואל תאמר שהקרבת קורבן", אומר הבן ההרוג לאב בשיר. "כי מי שהקריב הייתי אני, ואל תדבר עוד מילים גבוהות כי אני כבר מאוד נמוך, אבי".
"אנשים נפגעו מ'מלכת אמבטיה' כי לא הבינו את הכוונה", אומרת השחקנית ז'רמן אוניקובסקי. "הורים שכולים נפגעו מ'אבי היקר', אבל הכוונה מאחורי השיר לא הייתה לפגוע באבא ששלח את הבן שלו להילחם, אלא להעביר מסר לאלה שלא מנהלים את העניינים כמו שצריך לנוכח הסכנה האמיתית שהייתה בזמן מלחמת ההתשה. חנוך לוין לא כתב כדי להעליב מישהו, אלא כדי להראות את המצב באותם ימים".
"היה לי חשוב לשחק ב'מלכת אמבטיה'", אומר כיום הזמר והשחקן ישראל גוריון, "זה אפשר פורקן לדברים שהאמנתי בהם ונתן הזדמנות להופיע בחומרים שכאלה. לא חששתי לעמוד על הבמה ולספוג הערות, זה היה חלק מההצגה. ידענו שזה מה שיקרה, היינו מוכנים לזה ועברנו את זה בשלום".
מיקי, אשתו של ישראל גוריון, נכחה בכל ההצגות. "כשישראל שר את 'אבי היקר' בתחילה הייתה דממה בקהל, ואחר כך הגיעו הערות בקול והתחושה הייתה קשה. אני יכולה בהחלט להבין הורים שכולים שנפגעו מההצגה ומהשיר. מדובר בראייה חדה מאוד, כשבאים ואומרים: 'אבי היקר, אתה למעשה אחראי למותי, אתה שלחת אותי למלחמה'. ישנם עוד אנשים שחושבים כך עד היום. הייתי ביניהם, אבל היום אני מרגישה שהכול קצת יותר מורכב. אני חושבת שישנם דברים שהשתנו, אבל חנוך לוין היה הראשון שאמר בפה מלא את מה שהוא חושב בנושאים אלה".
ואכן, המועצה לביקורת סרטים ומחזות ביקשה כי יושמט מההצגה הקטע על עקדת יצחק, וכן שיר נוסף בהצגה בשם "עשרת הדיברות", מחשש ש"יש בו כדי לפגוע בציבור הדתי". גם סגן ראש עיריית תל אביב מהמפד"ל, חיים בסוק, פנה במכתב לשר החינוך והתרבות, יגאל אלון, בבקשה למנוע סבסוד כספי לתיאטרון הקאמרי בשל הצגתה של "מלכת אמבטיה". אלון כתב בתגובה כי הוא מסכים שההצגה בעייתית, אך הוא מתייחס לאיום בשלילת תקציבים כשוט שבו הוא מעדיף שלא להשתמש.
גם ראש הממשלה גולדה מאיר התייחסה לקטעים הבעייתיים בהצגה. בישיבת ממשלה בינואר 1970 אמרה: "אני איני יודעת איזה אומץ לב נחוץ כדי לפגוע באם שכולה. מה האמנות הזו, מה ה'ליברליות' הזו? מה הפרוגרסיה הזו… אני אצביע פה נגד. אם זה יעבור לכנסת. אני אצביע בכנסת נגד. אם הסיעה תאפשר לי, אדבר גם בכנסת נגד זה".
בעקבות רצון המועצה לצנזר, עתר התיאטרון הקאמרי לבג"ץ. בעקבות העתירה נכתב ב"מעריב" ב־13 באפריל 1970: "אחד מאנשי המועצה אמר… כי אם הקאמרי יעלה בכל זאת את הקטעים שנפסלו הוא מסתכן ברגימת שחקניו באבנים כתוצאה מן הזעם שיעוררו קטעים אלה בקרב הצופים".
אצטלה של תיאטרון
רוב מבקרי התיאטרון כתבו על ההצגה מילים בוטות וקשות במיוחד. "צריחה מתוסבכת עדיין אינה זעקה טהורה… וניבול פה עדיין איננו מחאה כנה, גם אם היא עטופה בלחנים ענוגים", כתב מבקר התיאטרון של עיתון הארץ, חיים גמזו, וכינה את המחזה: "דיאלוגים דפקטיביים שמכוונים לזרות מלח על פצעים פתוחים". אורי פורת, לימים מנכ"ל רשות השידור, כתב בידיעות אחרונות ב־19 במאי 1970: "מסע ההסתה נגד עצמנו הגיע לשיא מזוכיסטי מ'אמבטיה' של 'הקאמרי'. שם, באיצטלא של תיאטרון מכובד, מלעיטים אותך במשך שעתיים רצופות בקיתונות של שפכים, תרתי משמע. כל קריקטורה ב'שטרימר' של יוליוס שטרייכר הנאצי מחווירה לעומת השנאה והארס של חנוך לוין הישראלי. מן המחזבל משתמע כי כולנו רוצחים מתועבים, אזרחים במדינה מיליטריסטית שואפת דמים".
גם שר הביטחון משה דיין, שצפה בהצגה, דיבר בגנותה ודבריו צוטטו בעיתונות. "בזמן ההצגה חשבתי, מה היה מתרחש אילו לקחו את ההצגה הזו כמו שהיא, והיו מראים אותה במוצבים לחיילים המצריים… בצדה המערבי של התעלה. איזו הנאה עצומה היתה לצבא המצרי, אילו היו מראים להם את התיאטרון הקאמרי של מדינת ישראל, שנתמך על ידי הממשלה ועל ידי הציבור… כאשר מציגים את האב שרוצה לשחוט את הבן כדי להגיע לסטאטוס של אב שכול… אני חושב שהם חיים בעולם תלוש. אני מקווה שהעם כולו איננו חי את התלישות הזאת". ידועה גם תגובתו של הרמטכ"ל בר־לב, אותה פירשו לא מעטים כזחיחות מאצ'ואיסטית אופיינית של גנרל. בר־לב סיפר ששאל חיילים מה דעתם על "מלכת אמבטיה" והתשובה הייתה: "המפקד, תביא לנו את המלכה, אמבטיה נעשה לה פה".
בין המוחים כנגד "מלכת אמבטיה" היו אפילו שחקנים בכירים מהקאמרי שפעלו להורדתה של ההצגה, בין השאר בעקבות לחץ שהפעילו עליהם גורמים פוליטיים. בלטה ביניהם השחקנית אורנה פורת. "אמנם לא ראיתי את ההצגה", אמרה פורת לעיתון מעריב, "אבל לפי החומר בכתב ולפי התרשמות של אנשים שאני סומכת על דעתם, נראה לי שההצגה אינה הולמת את הקאמרי. התיאטרון לא זיהה עצמו מעולם כתיאטרון פוליטי והוא איננו קבוצה הומוגנית בעלת השקפה אחידה…בדרך כלל אנו, השחקנים, מייצגים את הקאמרי, והקאמרי מייצג אותנו, אבל במקרה זה לא כך המצב".
בקרב מי שכתב על מחזותיו של לוין רווחת הסברה כי גורמים שונים בציבור הרשו לעצמם לדבר בשם האלמנות והמשפחות השכולות, ולקחו על עצמם להיות לפה גם למי שלא ביקש שייצגו אותו. מבקרת התיאטרון חוה נובק כתבה בהקשר זה בעיתון דבר: "באשר לקטעים הפוגעים… בלוחמים, כביכול, או ברגשותיהם של הורים שכולים, לא בצנזורה נגן עליהם. פשוט מגוחך לחשוב שלוחמינו כל כך לא איתנים עד כי המוראל שלהם עלול להיפגע מכמה עקיצות יתוש. אסור לנו לחשוב שאלה ששיכלו בנים במערכה, כל כך לא משוכנעים בהכרח הקורבן, שהם ייפגעו מכמה פזמונים או שירים (שאגב, יש ביניהם גם דברים כנים ויפים, ואם כואבים הרי הסיטואציה כאובה. וזה לא ישתנה, אם נטמון ראשינו בחול). אבל מה? בפרסום הרב פשוט הכרחנו אנשים מסוימים שיחשבו שהם חייבים להיפגע, ובכך הכנו אותם לכך שילכו להצגה בדעה קבועה מראש, שזוהי התקפה חמורה וחסרת רסן נגד רגשותיהם הלאומיים".
אזרח מועיל
לפני שירדה ההצגה סופית, יצאה "מלכת אמבטיה" גם מחוץ לגבולות תל אביב והגיעה לאותה הצגה באוניברסיטה העברית שפוצצה על ידי נדשי וחבריו. בין המוחים בלט במיוחד סטודנט נוסף, תושב חברון, בשם שלום גולדמן. בעיתונות התקופה הוא תואר כ"תלמיד האוניברסיטה העברית שנמנה על 'מתנחלי חברון' וכמי ש'ידוע' מזה שנה בקמפוס הירושלמי בנטיותיו הקיצוניות" ("למרחב", יוני 1970).
גולדמן לא הצטייד באבנים, כפי שחששו במועצה לביקורת סרטים ומחזות, אלא בתבנית ביצים. אחרי שהיה הסטודנט הבולט ביותר בהתפרעות בעת ההצגה, החליטה הנהלת האוניברסיטה, בצעד חריג, להעמיד אותו לדין משמעתי על התנהגות בלתי הולמת. "בשיחה עם סופר 'מעריב' אישר אתמול שלום גולדמן כי בא להצגה מצויד בביצים", תואר. "אך הסביר כי 'התכוונתי לזרקן רק לאחר ההצגה', וזאת אם היה מתברר לי כי הטענות נגד המחזה מוצדקות. לא היה בכוונתי להפריע למהלך ההצגה, משום שאיני אוהב להביע דעתי לפני שאני יודע במה המדובר'". לטענתו, החל גולדמן להתפרע רק לאחר שהותקף בעצמו על ידי סטודנטים אחרים.
"לא ראינו בהצגה 'מלכת אמבטיה' אמנות", אומר לנו כיום גולדמן בשיחה טלפונית מביתו בארה"ב. "ראינו בה הצגה שנעשתה על ידי אנשי שמאל שאמרו בה דברים קשים מאוד שלא רצינו שיוצגו באור לא נכון. הרגשנו שמי שעשה את ההצגה מזלזל בעם, בהתנחלויות ובמלחמות. אני, כמי שהתגורר אז בחברון, הרגשתי צורך להתנגד לכל זה. אנשים אלה גם יצאו כנגד המלחמה, לאחר ששילמנו בה מחיר יקר, וגם חששנו שישפיעו מבחינה בינלאומית ויגרמו לממשלה לוותר על השטחים ולהחזיר את סיני.
"ההפרעה שלנו בזמן ההצגה 'מלכת אמבטיה' הייתה משהו ספונטני שלא תכננו אותו מראש: בזמן ההצגה התחלנו לצעוק, השלכנו ביצים, ייתכן שגם עלינו על הבמה. היה לנו חשוב להשפיע כדי שהשפעת השמאל לא תתרחב יתר על המידה".
ישראל גוריון זוכר מה חווה בירושלים, באותה הופעה שפוצצה. "ניסו לחבל לנו במיקרופונים, עשו נגדנו הפגנות והשליכו עלינו דברים לבמה. אנחנו ברחנו והמוסיקאי זוהר לוי נשאר לעמוד אחרון על הבמה. כשההצגה ירדה הבנו זאת, וגם היה צריך קצת לנוח כי באמת עבדנו כמו משוגעים וזו הייתה חוויה אינטנסיבית. זה היה אמנם קשה, אבל כדאי".
אחרי שהחליט הקאמרי להוריד את ההצגה, בחודש מאי 1970, שבת לוין במחאה על הורדת ההצגה בפתח התיאטרון. אוניקובסקי: "כשהמחזה ירד הרגשתי רע מאוד, כי איפה חופש הבידור, איפה הדמוקרטיה ואיפה האמנות? מדובר היה בסתימת פיות. גם חנוך לוין לקח את ירידת המחזה כל כך קשה ששנים הוא לא כתב סאטירה פוליטית".
לוין יצא אז בשני גילויי דעת. באחד מהם, "כיצד הכרתי את בעלי", שפורסם ביוני 1970, מתאר לוין זוג שהכיר כשמחה בקהל נגד ההצגה. בטקסט השני שפרסם כתב לוין, בין השאר:
עתה, עם הורדת ההצגה מעל בימת התיאטרון הקאמרי, יכול אני להודות בראש מורכן: שגיתי. ניצלתי את עקרונות הדמוקראטיה והחופש על מנת לערער את מוראל הציבור, לחרף ולגדף מערכות ישראל ולזרוע איבה ומבוכה בקרב אומה מלוכדת. אני חוזר בי מכל מלה ותג שכתבתי. הריני מבקש מכם, בשפל־קול, לייחס את משגי לגילי הצעיר ולחינוך הקלוקל שקיבלתי בבית הורי. ועם בקשת הסליחה, אני מוסיף לקוות שתינתן לי עוד הזדמנות נוספת להוכיח עצמי כאזרח מועיל מן השורה, לתפארת המדינה והלאום.
בהכירם את לוין ואת סגנון כתיבתו, זיהו רבים את מעטה הציניות הדק שנכרך בגילוי הדעת. אחרי שערוריית "מלכת אמבטיה" עצר לוין לכמה שנים את כתיבת הסאטירות הפוליטיות והתמקד בכתיבת קומדיות שהצליחו מאוד וגם זכו לאהדת המבקרים והקהל. הוא שב אל הסאטירה עם המחזות "הפטריוט" (1982), שעסק במלחמת לבנון הראשונה והועלה בתיאטרון נוה צדק, ו"רצח", שנכתב בצל פיגועי התופת של שנות התשעים והועלה בתיאטרון הקאמרי. עיבוד מחודש ל"מלכת אמבטיה" הועלה בשנת 2010 לציון ארבעים שנה להורדת ההצגה, בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. שנה לאחר מכן עלו שירי ההצגה גם במופע ב"תיאטרון תמונע".
להסתכל למציאות בפנים
מאז 1970 ועד ימינו, עולה ההקשר של "מלכת אמבטיה" בכל שיחה על המתח בין הדמוקרטיה וחופש הביטוי לבין הצגתם האמנותית של תכנים השנויים במחלוקת ציבורית. כך למשל, בהקשר של הניסיון של שרת התרבות הנוכחית, מירי רגב, לקדם את "חוק נאמנות בתרבות" כתיקון לחוק התרבות והאמנות שלפיו ניתן יהיה לשלול תקציב ממוסדות תרבות ואמנות ש"פועלים נגד עקרונות המדינה".
החוק לא עבר לבסוף, עקב התנגדות מרבית חברי הכנסת, אך עורר סערה ציבורית עזה. העיסוק בו מזכיר את הטענות של גורמים פוליטיים כלפי "מלכת אמבטיה" ואת איומם בשלילת תקציבים לתיאטרון הקאמרי. את "צועקי הבוז והבראבו" החליפו צייצנים ולייקים. הוויכוח האם מי שקורא תיגר על אתוס הגבורה בשדה הקרב הוא תבוסתני או מעמת עם מציאות לא מחמיאה שרבים לא ששים להתמודד עמה נמשך כל העת.
"אין תרבות בלי ויכוח ובדיקת גבולות, גם כאלה שמכעיסים אותנו, ואין תרבות בלי סיוע ממשלתי", צייץ בטוויטר חבר הכנסת עפר שלח (אז מ"יש עתיד") ב־5 בנובמבר 2018. "משייקספיר ועד חנוך לוין, ענקי תרבות בעולם כתבו דברים שבגללם מירי רגב, שאין לה הבנה בסיסית של תפקידה, היתה סוגרת להם את ברז התקציב". ואילו עיתונאי הארץ בני ציפר, שתמך בחוק, אמר באותם ימים בתוכנית הרדיו "מה בוער" בגלי צה"ל: "חנוך לוין היה יכול להעלות את 'מלכת אמבטיה' גם היום – רק ללא תקצוב".
מעניין לחשוב אילו רגשות הייתה מעוררת "מלכת אמבטיה" לו הייתה עולה כיום לראשונה. כספי: "אני מקווה שהיא הייתה מעוררת סערה, כי כיום נדמה לי שהאדישות היא הסכנה הכי גדולה. אמנם הרשתות החברתיות יוצרות רעש, אבל אף אחד לא זז מהכיסא בשביל להילחם. באותם ימים נלחמו יותר. אני בזמנו השתתפתי בכל ההפגנות של 'שלום עכשיו' ובעצרת שבה נרצח יצחק רבין, והיו גם את ההפגנות של גוש אמונים: היה זה מאבק בשטח, והוא היה מאבק חי. כיום בעיקר כותבים, קל מאוד לכתוב, אבל אתה לא רואה שם באמת אידאולוגיה, אלא בעיקר שנאה".
"ב'מלכת אמבטיה' הייתה אלימות מצד הקהל, אבל אני מוכרחה להגיד שאי אפשר להשוות את זה עם האלימות של היום", אומרת אוניקובסקי. "אז זרקו עלינו ביצים, כיום ייתכן שהיו יורים בנו. לו בזמן שההצגה עלתה המצב היה אלים כמו שהוא כיום בחברה הישראלית, היה דם על הבמה. אני חושבת שחשוב להציג הצגות כאלה בישראל. עלינו להסתכל למציאות בפנים, אחרת אנחנו בגן עדן של שוטים. לו היו מציעים לי כיום להשתתף בהצגה מסוג שכזה הייתי מסכימה, אבל מאוד חוששת".
