כעשר שנים עברו בין הוצאתו לאור של ספרו הראשון של אופיר נוריאל (41), "גזר דין גוף", ועד צאת ספרו השני: "לתפוס את אלוהים" (הוצאת משיב הרוח) בימים אלו. לדעתו מדובר ביותר מדי שנים. כמו בחייו גם כך בשיריו הוא עסוק בהשוואות, כמה הוא הספיק, כמה אחרים, האם הוא עומד בדרישות המסלול לקבלת התואר הנחשק "משורר".
"אני כל הזמן משווה. מסתכל על אחרים", הוא אומר לי בראשית הריאיון. "נראה לי שכולנו", אני מנסה להציע לו נחמת שוטים. "מה שכן, אנחנו מתביישים בזה שאנחנו כאלו, ואתה קצת פחות". הוא צוחק: "מודה באשמה".
נִמְצָא בְּתוֹךְ מְצִיאוּת שֶׁאֵין בָּהּ שׁוּם רָצוֹן וְזֹאת הַמְּצִיאוּת נְקֻדָּה, עִם כָּל הַדְּבַשׁ
כְּמוֹ שֶׁכָּתַב נָתָן יוֹנָתָן וְהַנָּחָשׁ וְהָאִשָּׁה. הוֹוֶה בֵּין שְׁנֵי נִצְחִיִּם אֶחָד עָבָר שֵׁנִי עָתִיד
אֲנִי בָּאֶמְצַע. וְכָל הַזְּמַן מַפְנֶה אֶת הָרֹאשׁ לְפָנִים וּלְאָחוֹר, לְאָחוֹר וּלְפָנִים, כָּל הַזְּמַן מוֹדֵד
אֶת עַצְמִי בְּיַחַס לָעוֹלָם, לְמָשָׁל בַּחֲנוּיוֹת סְפָרִים הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁמִּסְתַּכֵּל עָלָיו כְּשֶׁיּוֹצֵא
סֵפֶר לְסוֹפֵר אוֹ סוֹפֶרֶת לִמְשׁוֹרֶרֶת אוֹ מְשׁוֹרֵר חֲדָשִׁים מִלְּבַד הָעֲלִילָה וְהַשֵּׁם לִפְעָמִים גַּם
הַהוֹצָאָה, זֶה הַגִּיל שֶׁלָּהֶם יָשָׁר מַתְחִיל לִמְדֹּד וְלַחְשֹׁב בְּכַמָּה הֵם יוֹתֵר צְעִירִים אוֹ מְבֻגָּרִים
מִמֶּנִּי וּמָה זֶה אוֹמֵר עָלַי? וַעֲלֵיהֶם? כֵּן אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאָסוּר לְהַשְׁווֹת כִּי לְכָל אֶחָד יֵשׁ אֶת הָאֲוִיר
וְהַדָּם שֶׁלּוֹ הַכַּוָּנָה לַגּוֹרָל, אֵיפֹה נוֹלַדְתָּ וּלְמִי? וְאֵיךְ לַהֲפֹךְ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה שֶׁאַתָּה לְמַשֶּׁהוּ
עִם טַעַם שֶׁיָּכוֹל לָעוּף.
ללכוד את המופלא
אנחנו יושבים בבית קפה בדרום תל אביב. אני איחרתי בחצי שעה, הוא בשעה. זה יום חורפי וגשום, וכאן מספיקים ממטרים קלים והכל פקק אחד ארוך. הוא מזמין תה, מרוקן לתוכו שלוש שקיות סוכר ("לפעמים אני שותה גם שבע כפיות סוכר בתה"), וממולל את עטיפות הנייר בידיו. לא תמיד אני מצליחה להוציא מנוריאל את כל התשובות שהייתי רוצה. מלאי התשובות מוגבל, אבל גם הקיום שלנו כזה, אז זה סך הכול מסתדר. אם אני שואלת שאלה ולא מקבלת עליה תשובה, לא יעזור אם אשאל אותה בדרך אחרת. אני אקבל את אותה תשובה שניתנה לי בתחילת הדרך.
נוריאל מתעתע מאוד, ואף שאני מכירה אותו ואת שיריו כבר כמה שנים טרם הצלחתי ללכוד את התעתוע שלו. הוא רחב אופקים, "תולעת ספרים", ואולי נכון יותר לומר "צב ספרים" – תמיד נושא על גבו המכופף קמעה תיק ובו ספרים שהוא אוהב, שאותם הוא מחלק לאנשים שהוא אוהב, ובגלל שאנחנו מכרים ותיקים, אני מרשה לעצמי להתחיל את הריאיון בדיוק שם. בתעתוע. במלכודת.
אז מה בעצם הבעיה שלך?
"זה נקרא לקות למידה".
קראתי שזו לקות למידה ברמה גבוהה יחסית.
"אין לי מושג במינוחים, ומי קובע אותם בכלל".
זה לא מעסיק אותך?
"לא. לא יודע. זה אני. לא יודע את המינוחים. אני יודע שדבר ראשון כשמקישים אופיר נוריאל בגוגל עולה שאני סובל מלקות למידה ברמה גבוהה".
זה מעצבן אותך?
"זה קצת מעצבן אותי".
"אתה מבין מה מתעתע בך?", אני אומרת והוא ממשיך, "זה שאני לא לגמרי עצמאי, עד גיל עשרים לא נסעתי לבד באוטובוס. גם אני פחדתי, גם פחדו עליי. אני לא כל כך יודע להתמצא במרחב, מתבלבל בכיוונים, זה חלק מהבעיה שלי".
"ומצד שני", עכשיו אני תופסת פיקוד על המילים – "החיפוש הבלתי פוסק שלך אחרי הדבר הזה שאי אפשר ללכוד, אפילו לא בממלכת המילים". "נכון", הוא עונה. "אני כל הזמן בחיפוש אחר המופלא. אחר הדבר שאי אפשר לתפוס".
נוריאל למד כל חייו במסגרות של חינוך מיוחד. "קראו לכיתה שלנו חמ"ד. רק לא מזמן הבנתי שחמ"ד זה בעצם ראשי תיבות של חינוך מיוחד. לא הבנתי שזה הטייטל שלנו, שזו החותמת. אני זוכר שפעם המנהלת נכנסה לכיתה והסבירה שקוראים לנו כיתת חמ"ד כי אנחנו חמודים. קניתי את ההסבר הזה", הוא צוחק. בשיעורי עברית, לשון ותנ"ך שילבו אותו בכיתה רגילה ושם הוא מצא אוויר לנשימה. "הרגשתי שרואים אותי. שאני לא רק חינוך מיוחד".
כיום הוא מתגורר בכפר סבא ב"דירה בקהילה" שמיועדת לבעלי מוגבלויות, המשולבים כפי כוחם בחברה. את החדר שלו הוא מתאר כעמוס ספרים. "זה נראה יותר כמו ספרייה מאשר כמו חדר. על הרצפה יש ערמות ספרים שדרכן אני מפלס את דרכי למיטה. לפעמים בלילה, מתוך שינה, קורסת איזו ערמה אחת ונשמע 'בום' כזה חזק, אבל אני כבר לא נבהל, אני יודע שבסך הכול ערמה אחת נפלה". את לחמו, ואת ספריו הרבים, הוא מרוויח כמחסנאי בבית דגן. "אורז קרטונים. סוחב. סופר ברגים". "פואטיקה", אני אומרת לו, יודעת שהוא יעריך את הסרקזם שלי, "כן", הוא מחייך "הפואטיקה של החיים".
ריאליה של היופי
לפני כעשר שנים הוא השתתף בסדנת כתיבה של אגי משעול ומאז היא הפכה למנטורית ולעורכת שלו. בספר כמה שירים שנוגעים בקשר המרגש הזה בין אחת מהמשוררות הגדולות שפועלות כיום בישראל, לבין נוריאל. בשיר שנוריאל הקדיש לה הוא כותב ככה:
אַתְּ מַזְמִינָה אוֹתִי לְבִקּוּר בַּיִת / אֶצְלֵךְ בַּכְּפָר וְכַמָּה שָׁקֵט כָּאן, אֲבָל מִתַּחַת לְכָל הַיֹּפִי הַזֶּה אַתְּ לֹא מַפְסִיקָה/ לִשְׁמֹעַ אֶת הַקּוֹלוֹת שֶׁל הַהוֹרִים שֶׁלָּךְ שֶׁמְּדַבְּרִים כָּל הַזְּמַן עַל הַלָּאגֶר/ וְעַל הָאֵלֶּה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּלָּאגֶר וְעַל הָאֵלֶּה שֶׁלֹּא חָזְרוּ מֵהַלָּאגֶר. פִּתְאוֹם אַחֲרֵי / אֵיזֶה רֶגַע שָׁקֵט רַגְלֵי הָרַקְדָנִית שֶׁבְּתוֹךְ רַגְלַיִךְ פּוֹצְחוֹת בְּרִקּוּד סוֹעֵר תּוֹךְ כְּדֵי/ אַתְּ שָׁרָה לִי שִׁיר בַּהוּנְגָּרִית שֶׁלָּךְ אוֹתָהּ אַתְּ מַכְנִיסָה גַּם לַמִּלִּים שֶׁאַתְּ רוֹשֶׁמֶת. / לָכֵן הֵן לִפְעָמִים יוֹצְאוֹת לָךְ מְאוֹד חֲרִיפוֹת. אַתְּ מְפַזֶּרֶת עֲלֵיהֶן בִּנְדִיבוּת פַּפְּרִיקָה אֲדֻמָּה. / אֲנִי לֹא מִתְאַפֵּק וּמִצְטָרֵף אֵלַיִךְ לָרִקּוּד לַמְרוֹת שֶׁבְּתוֹךְ רַגְלַי לֹא מִסְתַּתֵּר שׁוּם רַקְדָן / לְהֶפֶךְ, הֵן מִסְתַּבְּכוֹת בְּעַצְמָן וְנוֹפְלוֹת, וְאֵיךְ נִקְשְׁרָה בָּךְ נַפְשִׁי.
הרגע השירי הזה נוגע ללב בגלל היכולת של "פרח השירה" לראות ולשמוע את הקולות שאולי גם המשוררת הגדולה בעצמה לא שומעת. הוא רואה אותה מבעד לתארים שלה כמו חבר קרוב. הרגע האינטימי הזה הוא כמו מתנה שמוענקת לאגי. מבט חומל. חסד. בדיוק כמו הרגע שמשעול העניקה לנוריאל, ביכולת שלה לראות אותו מעבר לעצמו:
"וְאֵיךְ הִיא רָאֲתָה אֶת זֶה קוֹרֶה בְּעֵינֵי רוּחָהּ וְאָמְרָה לִי אַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת אַבָּא. תִּתְפַּשֵּׁר תַּרְגִּיעַ עִם הַפַנְטַזְיוֹת שֶׁלְּךָ, הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁתַּפְסִיק לְחַכּוֹת לְיָעֵלִי וְתַתְחִיל לִחְיוֹת זֹאת אוֹמֶרֶת לִהְיוֹת חַי לָצֵאת מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה, לְגַשֵּׁשׁ לְנַסּוֹת לְהַגְשִׁים, תּוֹךְ כְּדֵי הַדִּבּוּר שֶׁלָּהּ שֶׁנִּסִּיתִי לִנְשֹׁם לְתוֹכוֹ לְהַפְנִים שֶׁיֵּשׁ מִישֶׁהִי אַחַת בָּעוֹלָם שֶׁחוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנִי רָאוּי לְהִקָּרֵא אַבָּא… תָּמִיד אֶזְכֹּר אֶת הַחֶסֶד שֶׁלָּהּ אֵלַי אֶת הָאִשּׁוּר שֶׁלָּהּ כֵּן אַתָּה יָכוֹל".
הגוף הכבול והנשמה החופשית
ספר שיריו הראשון התאפיין במתח הבלתי נסבל הזה של חייו – המתח בין הגוף הכבול לנשמה החופשית. בעולם שבו אנחנו רגילים לדבר על דימוי גוף ועל התמודדות עם דימוי גוף, לא בטוח שאנחנו מצליחים להבחין בהתמודדות האמיתית עם הגוף, לא עם הדימוי שלו. גוף כגוף. לא כמשל, לא כמטפורה. גם בספרו הנוכחי נושא הגוף מאוד מעסיק אותו, והתמה המרכזית של ספריו היא אותה תמה מרכזית של חייו.
תָּמִיד חָשַׁבְתִּי שֶׁהַגְּאֻלָּה שֶׁלִּי תִּצְמַח בְּלִי גּוּף, מִמָּקוֹם נְטוּל בָּשָׂר. /כְּמוֹ גִּדּוּל סַרְטָנִי שֶׁמּוֹפִיעַ מִשּׁוּם מָקוֹם וְגוֹרֵם לְמָוֶת, כָּכָה הַיְּשׁוּעָה. / עַד שֶׁהַהִיא בַּרְבִּיאָלָה הָאֵלָה אוֹ הַנָּחָשׁ בָּאָה אֵלַי וְאָמְרָה לִי שֶׁאֵין כָּאן קֹדֶשׁ בְּלִי עוֹר וְאִי אֶפְשָׁר לְהִתְפַּלֵּל בְּלִי גּוּף, בִּשְׁבִיל לִיצֹר צָרִיךְ/ יָדַיִם עִם גִּידִים וְעוֹרְקִים וְנִימִים עֲטוּפִים בְּהַרְבֵּה מְאוֹד חוֹל וְאָבָק.
מָה שֶׁרוֹאִים כְּשֶׁמִּסְתַּכְּלִים עָלַי זֶה סְתָם חֲתִיכַת בֹּץ מָלֵא בִּרְטִיבֻיּוֹת וּצְרָחוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשְׁקִיט אוֹ לְהַרְגִּיעַ אֶת הַתְּשׁוּקָה הַמְּדַמֶּמֶת הַזֹּאת לְבָשָׂר־שָׁוֶה־גּוּפוֹת, כִּי אַחַת לְאֵיזֶה זְמַן מֻגְבָּל כָּמוֹנִי, מְנַסֶּה לָצֵאת מֵעוֹרִי וּמְחַפֵּשׂ רַגְלַיִם וּכְתֵפַיִם לְהָנִיחַ עֲלֵיהֶן אֶת הָרֹאשׁ, לַעֲגֹן קְצָת לָנוּחַ, אֲבָל יוֹצֵא לִי מִזֶּה הֲמוֹן רַע וּמְעַט מְאוֹד רִגְעֵי הֲנָאָה, שֶׁכֵּן לוֹמַר עֹנֶג. זֶה מַרְגִּישׁ כְּאִלּוּ נִשְׁפֶּכֶת לִי עַל הָרֹאשׁ וְשׂוֹרֶפֶת עַד שֶׁמְּבַקֵּשׁ נַפְשִׁי לָמוּת לְהִקָּבֵר חַי עִם כָּל הַגּוּף הַחוֹלֶה שֶׁלִּי, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַבְרִיא אוֹ לְתַקֵּן, גַּם הַנֶּפֶשׁ לְאַט לְאַט נִמְחֶקֶת, יוֹצֵאת מִדַּעְתָּהּ מֵרֹב רָצוֹן וְצֹרֶךְ בְּרוּחַ וּקְצָת יֹפִי שֶׁיֵּשׁ בָּאֲוִיר, מוּזִיקָה וּמִלִּים, הִיא תָּמִיד נִכְנַעַת בַּסּוֹף לַבָּשָׂר וְאֵין לָהּ שׁוּם סִכּוּי לְהִוָּלֵד חָדָשׁ מֵהַר הֶעָפָר הַזֶּה.
במה שונה אופיר נוריאל של "גזר דין גוף" מזה של "לתפוס את אלוהים?"
"אני טיפה יותר בוגר עכשיו. אני יותר מבין. ופחות מבין".
היו לך ניצחונות קטנים של הנשמה על הבשר, שעליו אתה מרבה לכתוב ומכנה כטינופת וזוהמה?
"לשבת פה עכשיו זה ניצחון קטן", הוא חושב רגע, מחפש את המילים הנכונות. "אבל בסוף, תמיד בקרב הזה עם הגוף אני מפסיד. הן מעדיפות את עידו רוזנבלום. ובצדק".
יש אפשרות כזו שהגוף הוא לא טמא ובזוי?
"בטח. אחי וגיסתי לפעמים הולכים יד ביד למרות שהם נשואים כמעט שמונה עשרה שנים, לא ייאמן, וזה נורא יפה".
יש אפשרות שהגוף הוא מקום שמח גם אצלך?
"אצלי פחות. אצלי לא", הוא משתהה. "אני נורא ילדותי ובוחר להתאהב בדברים שאני לא יכול".
אתה מנהל דיונים עם עצמך מה היה קורה אם היית נראה אחרת? אם היית קצת אחר?
"כבר לא. השלמתי עם זה", הוא אומר ומסייג. "השלמתי, אבל אני עדיין מתאהב בכל מיני דברים לא הגיוניים ונופל על הפרצוף".
אבל אולי זו דרך להתרחק מהחיים, לא להתאכזב באמת. מראש לגשת לאישה לא מושגת.
"יכול להיות. אבל זה לאו דווקא מפורסמות או דוגמניות. אני אגיד לך את זה ככה", הוא שוקל מילים, "גם עכשיו, בטח מסתכלים עלינו פה ושואלים מה המכוער הזה עושה עם היפה הזאת. זה לא מסתדר. במילים אחרות, איך אני אגיד לך, בלי להביך, הרי אין סיכוי שמישהי כמוך תהיה עם מישהו כמוני".
תראה מה עשית, עכשיו אני אצטרך לכתוב שצחקקתי.
"זו האמת. אני אומר רק את האמת".
האמת היא רודן אכזרי.
"היא בהחלט רודן אכזרי".
כשמנסים לעמוד על איכות שיריו של נוריאל, זו בדיוק האיכות הזו של השיחה. הוא לא מנסה לייפות דברים, לא מתפשר על חצאי אמיתות. הוא מסתכל בעצמו באור קר, לא מתחנף. ושם באופן פרדוקסלי מצוי היופי. זו היד שנשלחת אליו לצאת מהלופ של החיים שלו. לדבר אמת. זהו חבל ההצלה שלו ושם הופכת פואטיקת נסיבות חייו של נוריאל לפואטיקה של שיריו, שם היא במיטבה.
אני אומרת לו את המחשבות האלו. "אתה מבין? בהפוך על הפוך זה היופי. זה מה שמחלץ אותך". הוא לוקח את החבל בהתרגשות, מודה לי על המילים האלו. ואז הוא שם את ידו על ידי.
"אנשים שעשו עם הפצע שלהם ארמונות" בנאי, כהן ודיין
השוואה לתרבות הישראלית
בספרו הנוכחי, בשונה מהספר הראשון, מופיעה באופן ניכר התרבות הישראלית על סמליה – מהלהקות הצבאיות והגשש החיוור, דרך רונה קינן, ליאת הר לב, אביתר בנאי, אדום ברוך, אסי דיין, מאיר בנאי וגם ישעיהו ליבוביץ', רבי נחמן וליאונרד כהן. אני שואלת את נוריאל לפשר האזכורים הרבים האלו והוא משיב: "יש לי הרבה אנשים שאני אוהב ומסתכל עליהם בהערצה ובפליאה. אני מדבר איתם ממרחק".
האנשים שעליהם אתה כותב או משווה את עצמך אליהם – אין שם הערצה סטייל תרבות הסלבס.
"לא. זה לא העניין. הרבה פעמים מדובר על אנשים עם פצע שעשו עם הפצע שלהם ארמונות. מאסי דיין ללאונרד כהן למאיר בנאי".
ואתה? אתה לא בונה ארמון מהפצע?
"אני מנסה. אני בצילם. הם נותנים לי השראה. אני מקווה שאני אומר את האמת שלי, שהיא די מוגבלת לכשעצמה".
הפער בין היכולת של נוריאל להתבטא בשיחה ספונטנית לעומת היכולת שלו להתבטא בשירים שלו, בולט מאוד. מה שפורץ ממנו בשירים, לא פורץ ממנו כשאנחנו מדברים עליהם, ולא יכול לפרוץ אחרת. על רקע השיחה הזו, הייחוד של שיריו של נוריאל בוהקים עוד יותר, ובוהקות שם שורות כמו:
"בֵּינְתַיִם נֶאֱחָז כָּבֵד בַּהֶרְגֵּל הַמְּגֻנֶּה הַזֶּה שֶׁנִּקְרָא אֲנִי", "כָל זוּג רַגְלַיִם בָּרְחוֹב בִּשְׁבִילִי זֶה פֶּתַח לִגְאֻלָּה שֶׁאַף פַּעַם לֹא תִּתְגַּשֵּׁם לִי", "אֲבָל אֵיךְ נוֹשְׁמִים בְּלִי שֶׁזֶּה יַהֲרֹג אֶת כָּל הַתּוֹךְ שֶׁלְּךָ כְּשֶׁהַדְּבָרִים הֲכִי פְּנִימִיִּים נִדְרָסִים?".
השירים בספר הזה חתוכים בשורות ארוכות יחסית, יש בהם תחושת מחנק סמיכה, רצף תודעה אחד שנמשך – הרבה בשר, הרבה אבק, הרבה מילים, הרבה מחיקות, הרבה אוויר, הרבה אלוהים. רצף של מילים ומשפטים ושירים שאין מי שיכול לתת להם תשובות טובות. האמנות של נוריאל, שנגזרת מכך שהוא מתמודד עם מגבלות מנטליות וגופניות, מרחיבה את גבולות האמנות, בגלל ה"אחרות" שלו. ואני לא כותבת את השורות האלו מתוך "רחמים". אני כותבת את השורות האלו מתוך פליאה גדולה. כמה יופי יכולה ה"אחרות" להוציא מתוכה.
להבין את אלוהים
בשירים אחדים מבקש נוריאל להתאמן באמונה ולתפוס את אלוהים, ובשירים אחדים למחוק ולהרוג את אלוהים. לעיתים אלוהים גוסס או כמו בשיר הזה – הוא הולך לפסיכיאטר. תמיד לא מושג. תמיד בערפל. אני נזכרת בסוף השיחה שלא השארנו מספיק מקום לאלוהים.
לספר קוראים "לתפוס את אלוהים" ועדיין לא תפסנו אותו, או לכל הפחות לא דיברנו עליו.
"מה כבר יש להגיד עליו? אין כל כך הרבה מה לומר".
אבל אתה בכל זאת מנסה כל הזמן.
"אני בכל זאת מנסה. באחד השירים אני מצטט איזה מישהי ששמעתי ברדיו בריאיון לרינו צרור שאמרה: "הָרָצוֹן לְהָבִין אֶת אֱלוֹהִים הוּא בְּסֵדֶר. הַמַּחְשָׁבָה שֶׁתָּבִין זֹאת עֲבוֹדָה זָרָה". בשיר אני ממשיך ואומר שאני כל הזמן "חוֹטֵא בַּחֵטְא הַזֶּה שֶׁל הַהִיבְּרִיס מְנַסֶּה לְהָבִין אֶת מָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר כּוֹלֵל אֶת עַצְמִי בָּעוֹלָם".
