יהודה גזבר מופיע לפגישתנו בסוודר צבעוני. מתוכו מבצבץ צווארון בצבע ארגמן. לראשו כיפה, פניו תמימות, ואילולא היה מושיט את היד ללחיצה אפשר היה לחשוב שהרגע חזר משיעור דף יומי. ולא שהוא לא לומד דף יומי. הוא עושה גם את זה, אבל אחר כך, בערב, מול מקלדת ונייר טיוטה, יוצא ממנו הבחור השובב. זה שכותב בחינניות על אישה שמכינה כיסויי ראש לנשים שלא אוהבות כיסוי ראש. או על רווקה שמתלבטת אם להפסיק לשמור נגיעה. או על אלמנה שתוהה מה יחשבו א־לוהים ובעלה שבשמיים על האפשרות שתמצא אהבה חדשה.
אל תטעו. "ופלים לימון", ספר הביכורים של גזבר המורכב מאסופת סיפורים קצרים, אולי נוגע בנושאי ליבה, אבל לא מייצר תחושה של ניסיון להכעיס. הכתיבה נינוחה, מתוחכמת אך לא מתריסה. אם לצאת רגע מניטרליות, מדובר באחד הספרים הכנים והנוגעים שראו אור לאחרונה. כמעט כל סיפור יגרום לכם לעצור ולחשוב עליו לפני שתעברו לדף הבא. "יש כאן איזושהי תנועת מטוטלת שנעה בין דברים מאוד ארציים כמו גוף, בשר וכסף, לבין ה'מעבר' – דברים כמו מוסר, עצמאות מחשבתית, חוויה רוחנית ומשמעות", מנתח גזבר.
אז אהיה קצת "הקורא הרע" של עמוס עוז ואשאל: כמה מתוכו מבוסס על חייך?
"כלום והכול. זו גם התשובה שעמוס עוז נתן לשאלה הזאת. למשל אחד הסיפורים מבוסס על חוויה שלי בצבא. הייתי תקוע בתוך עמדת שמירה ביישוב רחלים, יחד עם חבר, גשם מטורף בחוץ ואף אחד לא בא להחליף אותנו. פשוט היינו שם מבודדים לחלוטין. אני הגנבתי שקית עצומה של גומי והוא הגניב סיגריות, ישבנו שם ועישנו ואכלנו גומי. כאן הסתיים הסיפור במציאות, אבל בספר המשכתי איתו עוד 15 צעדים קדימה. הושבתי בעמדת השמירה את סוקרטס ואפלטון. אז הכול שם אבל גם כלום שם – הרי אני לא יכול להיות גם חייל בשמירה וגם אמא לבת שרות".
"הדרך היחידה לגלות מה יקרה כשלא יהיו שמרנים היא רק כשלא יהיו שמרנים. זה כמו זוג שחי יחד ומתפתחת חלוקת תפקידים מסוימת. אז מה, אם אחד יפסיק פתאום לשטוף כלים הכלים לא יישטפו? לא. מישהו יקום וייקח את זה על עצמו"
ובכל זאת, כשעוברים על הסיפורים שלך יש תחושה שלקחת את כל הנושאים הכי שנויים במחלוקת בחוויה הדתית־לאומית ושמת אותם על הדף.
"זה לא מדויק. אני לא בהכרח מגזרי. נכון שהרבה מהגיבורים הם מגזריים כי אני חי בעולם מגזרי ולא יכול לכתוב עכשיו על אמריקנים. העובדה שצפיתי באינספור סדרות אמריקניות לא נותנת לי את ההיכרות הזאת. אבל בסוף הייתי שמח שהדברים האלה יגיעו לכולם. אם אני מסוגל לקרוא ספר על מורמונים, למה שמורמונים לא יהיו מסוגלים לקרוא את הספר שלי? גם כשאני מתאר קונפליקט מגזרי הוא אוניברסלי. כשאני כותב על תהיות כמו האם לקיים יחסים לפני החתונה, בסוף השאלות הן לא האם זה בסדר הלכתית או לא, אלא מה היחס שלי לגוף שלי. מה היחס שלי לזוגיות".
אבל כשאתה מספר באחד הסיפורים על בחורה שמחליטה להפסיק לשמור נגיעה זה כן ייחודי למגזר. אצל בחורה חילונית ההתלבטות היא לגבי שלבים הרבה יותר מתקדמים.
"ברור, אני לא מתעלם מזה. אבל הפואנטה זה לא אם היא נוגעת בו בסוף או לא. היא נוגעת בו ומה שעובר לה בראש זה לא 'וואו, כל חיי חייתי בשקר'. אלא שזה לא עושה לה את מה שזה אמור לעשות לה".
לא מנסה לעצבן
יהודה גזבר (31) הוא בנם של הרב יאיר גזבר, ראש ישיבת ירושלים לצעירים שליד מרכז הרב (ישל"צ), ואשתו לאה שעובדת בהוראה מתקנת. הוא גדל בירושלים, שני מבין שמונה אחים, ותחנות חייו הראשונות עברו במסגרות תורניות כמו תלמוד תורה מורשה, ישל"צ, אור עציון, שירות צבאי כשריונר ("ממש נלחמתי כדי להגיע לשם, אפשר לחלוק על ההחלטה הזאת בחיים שלי"), ולאחר מכן לימודים בישיבת שיח יצחק ותסריטאות ב'מעלה'. כיום הוא בלוגר שכותב בבלוג "הכריכה האחורית" והקים את כתב העת המקוון "נקודה; פסיק", מנחה סדנאות כתיבה, מלמד כתיבה שיווקית ומורה בתוכנית "רוח צעירה" ועל הדרך מתחזק גם לא מעט עוקבים נלהבים בפייסבוק. נשוי כבר ארבע שנים למרב, מעצבת פנים במקצועה, ואב לשי בת החודשיים.
המראה שלו מטעה. כשאני מציינת בפניו שהלוק שלו משדר משהו אחר ממה שמשתקף מתוך הספר, גזבר מציין שהוא "נעלב בשם הסוודר", שנרכש במיוחד מפינלנד. אבל ייתכן שדווקא המראה המתעתע מאפשר לכתיבה האמיצה שלו לעבור קצת יותר בקלות משוכות שמרניות.
הסיפור שפותח את ספר הביכורים שלו, ועונה לשם "מרק עוף", עשוי להצטייר במבט ראשון כהצהרת כוונות. שתי נשים שחיות יחד מתלבטות האם להפר את צו הצמחונות שלהן עבור מנת מרק עוף מבריאה.
"אתמול קיבלתי הודעה ממישהי שכתבה לי 'איך יכול להיות שאתה פותח את הספר שלך עם סיפור על זוג נשים? אכזבת אותי'", הוא מגלה, "קודם כול, זה מדהים שהיו לה ציפיות. אבל מה אעשה? אני לא יכול לרצות את כולם. זה גם לא שניסיתי לעצבן. יש תגובות על זה שאי אפשר לתת את הספר הזה לילדים. אז תקראו את זה אתם! מצד שני יש גם הרבה תגובות מפרגנות. שליחים של 'תורה מציון' כתבו לי שהספר הגיע עד לצפון אמריקה. אנשים אומרים לי 'זה הצחיק אותי', 'זה ריגש אותי'".
אתה מנסה לעצבן לפעמים?
"אני לא מנסה לעצבן. סתם כי אני לא הטיפוס, לא כי יש לי משהו נגד אנשים שמעצבנים. גם אם אני מתעסק בנושאי ליבה, המטרה היא לא שאנשים יגידו 'אוי ואבוי'. אני כותב כי זו חוויה אנושית שאף אחד לא טיפל בה, לפחות בהקשר הזה, וצריך".
אבל אם ירצה או לא, נדמה שכל הפחדים וההתלבטויות כולם מוצאים את דרכם לסיפורים שלו – כסף, מגע, יחסים לפני חתונה, רווקות, הפלות, התאבדויות. "איך אני מסתובבת ככה והלב שלי למשיסה" – חושבת לעצמה אורית, עורכת הדין המצליחה, כשהיא מבינה שהגבר החדש במשרד מעניין אותה יותר ממה שהוא אמור לעניין.
אתה לא חושב שעצם ההצבה של סיפור כזה מנרמלת את נושא הבגידות?
"כל כתיבה, ולא משנה מה, מנרמלת את מה שכותבים. מעצם זה שנוצר קול וניתנו מילים. אני לא כל כך מוּנע מאג׳נדה, זה לא שיש לי איזה מסר להעביר לגבי כן או לא בגידות. אני חושב שאלה שאלות משעממות. כלומר, יש מספיק אנשים שמתעסקים בהן, לא צריך אותי. אבל אני כן חושב שאפשר להאיר פה משהו, ספרותית או אנושית, בלי קשר למה שעושים ולשאלה האם ההחלטה שלה בסוף היא נכונה. היא בעצמה לא יודעת. אנחנו בעצמנו לא יודעים. מי יכול לדעת דבר כזה בחיים? רק אם את מציירת את כל קווי העלילה של החיים שלך את יכולה לדעת אם ההחלטות שלך נכונות".
"הייתי רווק כמו הרבה רווקים אחרים והתחתנתי בסוף. אבל מדובר בתקופת לימבו כזאת, של בין לבין. מין מצב ביניים שבו אתה לא פה ולא שם, ונמצא בתנועת חיפוש אינסופית. בכל מקום שאתה הולך אליו, כל הופעה, העיניים מחפשות. ומאז שנישאתי למרב פתאום לא קיים הצורך הזה לצאת החוצה. אהבת חיי יושבת כאן בסלון וצופה במאסטר שף"
למרות שעבר אפיזודה דתל"שית בחייו ("בואי נגיד שהלכתי לקצוות"), קשה לחלץ מגזבר מרמור על כור מחצבתו. "הייתה לי אחלה ילדות שבעולם", הוא מצהיר.
לא היה מכביד להיות בן של רב?
"כשאתה גדל ככה, איך אתה יודע שלא כל ההורים בעולם רבנים?"
אבל בשלב כלשהו אתה מגלה.
"נכון, אבל תזכרי שאני מסתובב בסביבה שבה יש המון בנים של רבנים. ואבא שלי אדם חמוד. באמת. איש טוב כזה. ראה איתנו את הסרטים שראינו. שיחק איתנו כדורגל. אני לא יודע אם הייתי שולח את הילד שלי לישל"צ, אבל הייתי שמח לשלוח את הילד שלי להתחנך אצלו".
ואיפה בכל זאת נמצאים הרגעים הפחות זוהרים של הילדות?
"בתלמוד תורה שלמדתי בו. עכשיו המצב שם שונה, האחיינים שלי לומדים שם וחוזרים מחייכים. אבל כשאני למדתי שם זה היה אחד המקומות הכי קשוחים שנותרו במדינת ישראל. היינו מסיימים ללמוד בשעות מופרכות וכל האווירה הייתה לוחצת. מאוד ישבו לנו על הראש. אם יצאתי עם טראומת ילדות או חוויה מעצבת היא קשורה ברגעים האלה, לחזור ב־19:00 הביתה ולא להספיק לפגוש חברים. לעשות שיעורי בית, לאכול ארוחת ערב וללכת לישון".
בסיפור "סטירה" הוא בוחר לקחת את החינוך הנוקשה עשרה צעדים קדימה, וכותב את מחשבותיו של מנהל תלמוד תורה שמתמודד עם תלונה של הורי תלמיד על אלימות מצד אחד המחנכים כלפיו: "הייתה תקופה שלמורים הייתה מרות. הם היו מענישים, התלמידים היו מקשיבים… הייתי אומר לילד שיוריד את המשקפיים, מכוון לשם שמיים, וסוטר לו", כך מתוך הכתוב.
"זה סיפור שהתחיל בתרגיל ב'מעלה'", נזכר גזבר. "מישהי באה עם סיפור על אמא שהמחנך סטר לבתה וכשניגשה עצבנית למנהל כדי לבדוק מה קורה פה, המנהל לא הבין על מה היא מדברת. כל הזמן שאלתי את עצמי מה הוא חשב, המחנך הזה. הרי הוא יודע שזה לא הבון־טון של החינוך. אז ניסיתי לכתוב את הצד השני, של המחנך".
מי שקורא את הספר שלך יתקשה להאמין שאין לך ביקורת. איפה בכל זאת הרגעים בחיים שבהם מרדת?
"זה לגזור את הפאות שהסתובבתי איתן בגיל 18. זה להחליט שאני סבבה עם לא להתפלל במניין. זה להחליט שאני כותב משפט כמו אין א־לוהים".
אתה לא מאמין בא־לוהים?
"אני כן מאמין בא־לוהים, אבל אני חושב שחלק משמעותי מהיכולת שלי לחזור להאמין בו התחיל מהיכולת לעזוב. למשל שמירת שבת, זה מושג ממש יפה. כאילו השבת מנסה לברוח מאיתנו ואנחנו מנסים לתפוס אותה בכוח, שומרים עליה שלא תלך. במובן מסוים יכולתי לשמור שבת רק כשהייתה לי אפשרות לא לשמור שבת. אני חושב שתמיד היה לי דיאלוג עם הדת ואפילו עברתי איזשהו תהליך השלמה עם הכיפה שעל הראש שלי. הייתה איזו שנה שהסתובבתי בלעדיה. ברור שזה לא ספר שהייתי יכול לכתוב עם יראת המגזר על הראש. אבל מגיע שלב שבו אתה כבר אומר לעצמך: 'אוקיי, אני נשוי, יש לי ילדים, הכול בסדר. שום דבר לא יקרה'".
על גב הספר, במעין קריצה שובבה, טורח גזבר לציין שהוא בכלל מעדיף ופלים בטעם שוקולד. "יש בספר סיפור בלשי על גמ"ח ופלים בישיבה שנגנב ממנו כסף, ואיך הר"מ יוצא לחפש את האשם. האמת שחיפשתי המון זמן שם, ובסוף אשתי באה עם ההברקה הזו. אני אוהב את הצירוף הזה כי יש בו משהו ישראלי, עם תחושה של ילדות, וגם סלנג מגזרי פנימי".
מעבר לטאבואים שנפתחים בזה אחר זה, גזבר מצליח לנסח בספרו גם תהליכים חברתיים עכשוויים ומספר את סיפורו של דור. כמו למשל בסיפור "גלות", שבו ההחלטה של אישה ללמוד תורה והפיכתה לסוג של הילרית מערערות את כל מאזן היחסים בינה ובין בעלה. "כי אתם מבינים, זה עניין אחד להגיד לאשתך טוב, תעשי מה שאת רוצה, וזה עניין אחר שבו היא פתאום הופכת לאדם אחר מהאדם שהתחתנת איתו… ועכשיו היא מתנשאת מעליי ואני רץ אחריה ומחזיק את שולי שמלתה".
יש פה קריצה לתא המשפחתי שעובר שינוי בעקבות גל ההעצמה הנשית?
"העובדה שהאישה פתאום התחילה ללמוד והופכת למחוללת ניסים מעניינת אותי גם בסיפורי פנטזיה. קורה לה משהו בתוך המערכת הזוגית והיא צריכה להגיב אליו. כמו שספיידרמן חוזר הביתה אחרי שהוא מציל את העולם ועדיין צריך להתמודד עם זה שיש לו שיעורי בית".
"תלמוד התורה שלמדתי בו היה אחד המקומות הכי קשוחים שנותרו במדינת ישראל. היינו מסיימים ללמוד בשעות מופרכות וכל האווירה הייתה לוחצת. אם יצאתי עם טראומת ילדות היא קשורה ברגעים האלה, לחזור ב-19:00 הביתה ולא להספיק לפגוש חברים. לעשות שיעורי בית, לאכול ארוחת ערב וללכת לישון"
גם העיסוק באידיאולוגיה שמתנפצת לתוך המציאות מלווה חלק מסיפוריו. כמו אצל הזוג צעיר וחדור האידיאלים שנאלץ פתאום להתמודד עם דברים ארציים כמו משכנתה וחסכונות.
יש לך ביקורת על הנורמה המגזרית, שבמסגרתה זוגות מתחתנים מוקדם ונופלים כלכלית על ההורים?
"אגיד לך מה – אני לא טיפוס ביקורתי. אני לא פרובוקטור. מצטער, זה פשוט לא אני. הייתי שמח להגיד לך שכל המגזר הזה הוא ככה וככה, אבל מה לעשות שאני לא מרגיש ככה? הוא ממש מגזר חמוד. אנשים טובים. העובדה שאתה עושה בחירה כלשהי בגיל מוקדם – יש לה מחירים. האם זו ביקורת על נישואין בגיל מוקדם? האם הייתי בא למישהו ואומר לו 'אל תתחתן צעיר כי יהיו לך בעיות כלכליות'? לא. כי בעיות כלכליות הן לא כל שטח הפנים של החיים שלנו. גם זוגיות היא דבר חשוב, ואם פגשת את האדם הנכון בגיל עשרים חשוב לשמור איתו על קשר כדי לחיות את החיים.
"כל הפייסבוק שלי גועש עכשיו על קשיי הרווקות המאוחרת. אז לא כולם מתחתנים מוקדם ולא כולם לומדים הוראה. רוב החבר'ה שלי למדו מחשבים והלכו להיות מהנדסים, מתכנתים ועורכי דין. אי אפשר לכנס את המגזר תחת איזו מטרייה. לכל הכרעה יש יתרונות וחסרונות, וצריך לדעת שכאשר מגיעים להחלטה יש עוד היבטים שמושפעים ממנה, אבל זה לא הופך את האמירה הזאת לביקורתית. אם זוג צעיר הביא ילד והוא לא יודע איך לפרנס אותו, כן, אלה החיים. אבל זו לא סיבה לא להביא ילדים. זה לא עובד ככה".
זה יכול להישמע כאילו אתה נמנע מהבעת עמדה.
"אם אתחיל להביע עמדות של בעד ונגד, אז אהיה עוד אחד מאלפי הכותבים בפייסבוק שיש להם בעד ונגד, ולא בא לי. אני לא רוצה להיות הוגה דעות. אני רוצה להיות סופר, ואני מת שהספר הזה יתקבל בתור ספר ביכורים של סופר, בלי לנסות למסגר אותי. בא לי שיקראו את הסיפורים שלי כמו שהם. בא לי שיראו שיש בני אדם מאחורי כל הקונפליקטים האלו. כשאתם מדברים על רווקות מאוחרת אתם מדברים על בני אדם. כשאתם מדברים על נישואין מוקדמים אתם מדברים על בני אדם. כשאתם מדברים על שני שוטרים שמפקירים אריתראי למות, אז גם שם יש בני אדם".
ובתוך כל הנינוחות הזאת, יש גם זירות שבהן כן יש לך ביקורת?
"בוודאי. יש לי למשל ביקורת קפיטליסטית. אני יכול להתחרפן מול העבודה הבירוקרטית. מהתחושה שבתור עצמאי אני צריך להיאבק במשרדי ממשלה, לחכות שישים יום לתשלום ולהביא מסמכים מונפצים. העובדה שאנשים אחרים מקבלים הקלות מס ואני לא, מחרפנת אותי. יש לי המון ביקורת על הצבא. לא על עצם קיומו, אבל מאוד קשה לי איתו. קשה לי גם עם מה שקורה בסכסוך הישראלי־ פלסטיני. זה יושב עליי בכל מיני כיוונים. לא בקטע שמאלני, אני דווקא ימני, אלא בקטע שיש משהו בלהניח ערבים מאחורי גדרות ולא לראות אותם. בתפיסה שהם רוצים להרוג אותנו ולכן לא צריכים לכבד את הצרכים שלהם, את הרצונות שלהם, או לדאוג להם. אני לא בטוח מה הפתרון, אבל יש פה משהו שמציק לי".
בואכה שדות הדמדומים
"וככה פתאום, באמצע המעגלים, בבהירות מופלאה, אבי הבין שהזמן זז גם אם רצית וגם אם לא. הנה, חשב שיצחק מהבדיחות של עלון שבת זכור בישיבה, אבל הזמן זז. חשב שיהיה נשוי עם אברכית עטופת שיער ותינוק קטן להשגיח עליו בסדר צהריים, אבל הזמן זז".
גזבר הקדיש לנושא הרווקות כמה וכמה מסיפוריו, ולא חסך גם את התיאורים הפחות מחמיאים, כמו התדרדרות דתית.
מה אתה זוכר מתקופת הרווקות שלך?
"הייתי רווק כמו הרבה רווקים אחרים, והתחתנתי בסוף. אבל מדובר בתקופת לימבו כזאת, של בין לבין. מין מצב ביניים שבו אתה לא פה ולא שם ונמצא באיזו תנועת חיפוש אינסופית. בכל מקום שאתה הולך אליו, כל הופעה, העיניים מחפשות. ומאז שנישאתי למרב פתאום לא קיים הצורך הזה לצאת החוצה. אהבת חיי יושבת כאן בסלון וצופה במאסטר שף".
ואולי זה גם מלווה בהרגשה שכולם עלו על הרכבת ואתה פספסת אותה?
"נכון, אבל אני כן אגיד שיש המון רכבות ומי שלא עולה על אחת, עולה על אחרת. לאחד לא היה טיול גדול ותקופה שבה הוא יכול לומר לסביבה 'עזבו אותי בשקט', והשני לא הקים משפחה בגיל צעיר".
גזבר עצמו מעיד כי הוא נמצא בקצה הליברלי, "בואכה שדות הדמדומים של מיכה גודמן שכתב על דתיות רצף", ובסופו של דבר, כך נדמה, הוא מנסח בצורה כמעט פיוטית את סיפורו של הדור הצעיר הדתי והמבולבל. קרועים בין קודש לחו"ל, מוכי טראומה, מחפשים נואשות דרך לשלב בין הדרישה התורנית למציאות המערבית והפוסט־מודרנית שתובעים מהם החיים במאה ה־21.
אתה טוען שאתה לא מתיימר להכריע את הקונפליקטים האלו אלא רק אורז ומגיש אותם יפה. אבל בסוף אנשים קוראים ואולי חושבים לעצמם – להיות דתי זה חתיכת תיק.
"הקונפליקטים האלו צפים גם ברשת ובפורומים של וידויים. ההצפה הזאת יושבת על זה שיש מראש משהו בדת שמצפה ממך להגיד 'נכון, אני לא האדם היחיד בעולם. יש עוד דברים חוץ ממני. יש את א־לוהים ואת ההלכה ואת המוסר'. יש בדת קושי, וגם בחינוך. כל חינוך הוא מעצם טבעו ניסיון ללכת נגד משהו שהילד רוצה. אז מה, לא נחנך? עצם קיומה של תרבות, עצם קיומו של החינוך לא לעשות צרכים בכל מקום, למשל, הוא ניסיון לעשות סדר בכל הסיפור. תמיד יש משהו בתרבות שמייצר את תחושת ה'אבל אני רוצה' הזאת. אז אפשר להסתכל על זה כבלבול ואפשר להסתכל על זה כחופש. אם נכבה לך הגוגל maps באמצע טיול בבודפשט את תרגישי מבולבלת, אבל אחרי כמה שעות תתאפסי ותתחילי להבין איפה את נמצאת".
"כל כתיבה, ולא משנה מה, מנרמלת את מה שכותבים. מעצם זה שנוצר קול וניתנו מילים. אני לא כל כך מוּנע מאג׳נדה, זה לא שיש לי איזה מסר להעביר לגבי שאלות דתיות. כלומר, יש מספיק אנשים שמתעסקים בהן, לא צריך אותי. אבל אני כן חושב שאפשר להאיר פה משהו, ספרותית או אנושית"
ואולי קצת נוח לעשות את זה כשיש שמרנים מהכיוון התורני שמחויבים למסורת, פותחים בכל בוקר את בית הכנסת ומתחזקים בשביל דתיי הרצף את הפלטפורמות הדתיות.
"הדרך היחידה לגלות מה יקרה כשלא יהיו שמרנים היא רק כשלא יהיו שמרנים. זה כמו זוג שחי יחד ומתפתחת חלוקת תפקידים מסוימת. אז מה, אם אחד יפסיק פתאום לשטוף כלים הכלים לא יישטפו? לא. מישהו יקום וייקח את זה על עצמו. אז אנשים כמוני יכולים להגיד: אוקיי, אני אפנה את הכוחות שלי למקומות אחרים. את יודעת מה הכי עצבן אנשים? שכתבתי סיפור על זוג נשים דתיות והוא לא מתעסק בזה שהן זוג וגם לא בזה שהן דתיות. זה משגע אנשים. אבל אני באמת חושב שבסוף אנחנו לא מסתובבים כל הזמן בתוך קווי השבר של החיים שלנו. אנחנו איכשהו מוצאים את הצורה שבה החיים נוחים לנו".
בספר הוא חתום כיהודה גזבר, אבל מאז נישואיו בחר להופיע ברשתות עם השם יהודה גזבר־פניגשטיין, לאחר שאימץ גם את שם משפחתה של אשתו. "אני מחבב את השם הזה, יש בו משהו יפה. אני שייך לחלק ממשפחה גדולה יותר שנקראת משפחת גזבר, וברגע שהתחתנתי אני לא רק ממשפחת גזבר, אני גם חלק ממשפחת פניגשטיין. הם בקבוצות הווטסאפ שלי, הם אנשים שאני אוכל איתם צהריים, מבחינתי זה כמו הצהרת שייכות".
ואולי גם הצהרת פמיניזם?
"קשה לי להצהיר על עצמי כגבר שנושא את הכינוי פמיניסט, כי זה תואר כבוד שעדיין לא עשיתי מספיק כדי לזכות בו. אני מאמין שזה דבר חשוב ומשתדל לעשות את מה שאני יכול בשבילו".
הבת שלך בת חודשיים. בסופו של דבר תרצה שהיא תגדל להיות דתייה?
"אני חושב שכשבחרתי לחזור זה לא היה ממקום חברתי או מגזרי וגם לא קשור למשפחה שלי, אלא שפשוט הרגשתי שיש לי א־לוהים. אני אדם שיש לו א־לוהים. הייתי שמח מאוד לא להיות כזה, אבל מה אני אעשה, אין לי ברירה. וזה נותן לי משהו שהייתי שמח שיהיה לילדה שלי".
מיוחד לקוראי מקור ראשון, קוד הנחה לרכישת הספר "ופלים לימון" באתר "ידיעות ספרים": 8114
