שלום ג'יהאד, שמעתי שיש בית ספר למצטיינים שמיועד למגזר הבדואי, וזה ישר תפס לי את האוזן. ספר לי איך הוקם בית הספר.
"בשנת 2006 התגבשה קבוצה של אנשים מהמגזר הבדואי שהקימה עמותה במטרה לקדם את החינוך, בעיקר המדעי־טכנולוגי, במגזר. בשנת 2009 פתחנו את בית הספר עהד למצוינות במדעים שמיועד לתלמידים מצטיינים, בקצה של חורה, ליד צומת שוקת. המוסד שייך לזרם הממלכתי והוא הראשון מסוגו במגזר הבדואי. את המוסד מנהל ד"ר מוחמד אבו נגא. בפשטות, אנחנו מאמינים שחינוך כזה הוא מפתח להשתלבות בחברה וליציאה ממעגל העוני, כי הוא מאפשר כניסה לאוניברסיטאות ולהשכלה גבוהה והשתתפות בתעשיות המדע והטכנולוגיה.
"זו לא עבודה של איש אחד, בקבוצה שלנו שותפים רופאים, עורכי דין ואקדמאים ממגוון תחומי דעת. יש דוקטור לכימיה, דוקטור להוראת מתמטיקה, פרופסור למזרח התיכון, רופאים, פיזיקאים, ביולוגים, ואני – שמגיע מתחום מדעי המחשב. כולם בדואים מהדרום. כולם מצליחים ומוערכים בתחומם, והמשותף לכולם הוא שאכפת לנו מהחברה ואנחנו מבקשים לקדם אותה, על חשבון זמננו, מרצנו וכספנו. הכול בהתנדבות. אנחנו רואים בכך שליחות".
מדהים. דבר אליי קצת במספרים.
"התחלנו עם 113 ילדים וכיום בית הספר מונה 500 תלמידים ב־16 כיתות מ־ט' עד י"ב. אחוזי ההצלחה שלנו עומדים על מעל ל־90 אחוז זכאים לבגרות, זה אחד מבתי הספר עם אחוזי ההצלחה הכי גבוהים בנגב, והכי גבוהים במגזר הבדואי. יש לנו קבוצת תלמידים שהייתה שותפה בבניית לוויין יחד עם שלושה בתי ספר אחרים מהארץ. התמונה שלהם הייתה תלויה על הקיר בנתב"ג. יש לנו קבוצת תלמידים שזכתה בנובל לאקדמיה בפיזיקה. זו תחרות בינלאומית לצעירים. ארבעה פרויקטים מישראל זכו, שניים מתוכם היו מבית הספר שלנו. רוב בוגרי בית הספר מעדיפים ללכת למקצועות הרפואה. בני המחזור הראשון, שסיימו ב־2012, מסיימים בימים אלו לימודי רפואה, חלקם סיימו לימודי הנדסה. מתוך אלו שלומדים מדעי המחשב והנדסה באוניברסיטה – 1.5 אחוז משכבת הגיל הם מהמגזר הבדואי, כאשר 50 אחוז מתוכם הם בוגרים שלנו".
אפשר לומר שהפסקתם לחכות למדינת ישראל?
"נקודת המבט שלנו היא של אנשים שווים, לא אנשים שמישהו צריך לעשות להם טובה. הפתרון שלנו למצב הקיים המורכב מאוד הוא חינוך וחינוך וחינוך. וחינוך למדעים זו הדרך הכי טובה בעינינו להשתלב בתעשייה הישראלית ולהתפרנס בכבוד".
נו, אתם בדרך הנכונה להפוך לחלק מאומת ההיי־טק. בוא ספר לי אילו בעיות עומדות בפניכם.
"בראש ובראשונה עניינים כספיים. בית הספר הוא מוסד מוכר שאינו רשמי. אנחנו יושבים בבניינים שכורים ומגייסים כסף מתרומות. המדינה לא משתתפת בזה".
איך זה יכול להיות?
"זו עובדה. משרד החינוך משלם את התקציב פר תלמיד לרשת עמל שמפעילה את בית הספר. בכל המועצות, מבנה בית הספר שייך למועצה, ולנו אין כזה, אז אנחנו שוכרים מבנה ומשרד החינוך אומר שהוא לא משלם שכירות עבור מבנים. התלמידים מגיעים מכל היישובים באזור: רהט, לקיה, חורה, כפרים לא מוכרים, באר־שבע ושגב־שלום, ומשלמים שכר לימוד זעום, שאפילו לא מכסה את ההסעות. רק מערך ההסעות שלנו עומד על 900 אלף שקל בשנה, ואנחנו לא מקבלים אגורה. אנחנו במאמצים לקבל לפחות השתתפות בהסעות ממשרד החינוך, ללא הצלחה בשנתיים האחרונות. אנחנו גם נותנים מלגות לתלמידים מצוינים שבשל מצבם הסוציו־אקונומי לא מסוגלים לשלם. שכר הלימוד מכסה אולי את שכר המורים והתקציב השוטף של בית הספר, כל השאר מגויס מתרומות".
אני לא מבינה, איך זה יכול להיות? זה ממש מקומם.
"זה באמת מקומם. בעולם שלנו צריך להיות פוליטיקאי כדי לקדם מדע, קשה להבין איך לא מוצאים את העמותה ואת בית הספר כראויים לעזרה ואנחנו בהחלט סובלים ממחסור בכסף. לא שומעים הרבה על בית הספר, כי הפרסום והפוליטיקה לא מעניינים את חבריי לקבוצה ואותי".
"נקודת המבט שלנו היא של אנשים שווים, לא אנשים שמישהו צריך לעשות להם טובה. הפתרון שלנו למצב הקיים המורכב מאוד הוא חינוך וחינוך וחינוך. וחינוך למדעים זו הדרך הכי טובה בעינינו להשתלב בתעשייה הישראלית ולהתפרנס בכבוד"
אני מקווה שהכתבה הזו תעזור איכשהו, אבל אבקש ממך להצביע דווקא על בעיה פנים־מגזרית; כזו שקשורה באופן עמוק למאפייני החברה הבדואית.
"אמנם אנחנו מקבלים אחוז מכובד של מצטיינים, אבל היינו רוצים לקבל את התלמידים הכי מצטיינים. אלו לא תמיד מגיעים אלינו, בעיקר מסיבות שבטיות. למשל מנהל בית ספר ירצה לשמור על בני המשפחה שלו בבית הספר שלו, ויעדיף שלא יֵצאו החוצה לבית הספר שלנו. אנחנו דואגים שמי שמגיע אלינו יקבל חינוך על־שבטי. את שאלת אותי על בעיה, אבל באותה נשימה אני יכול לדבר איתך גם על פתרון, כי זה מה שבית הספר עושה: בגלל שלבית הספר מגיעים תלמידים מכל האזורים – אין חמולה, שבט או משפחה דומיננטית. כך מתאפשר לנו ביתר קלות לחנך לחברה אזרחית, שיהיו פתוחים לקבוצות אחרות – גם בחברה הבדואית וגם בישראל. גם אנשי הצוות החינוכי לא נבחרים מתוך שיקולים של שיוך שבטי או משפחתי, וכידוע זו אחת המגפות החמורות שקיימות בחברה הבדואית. אנחנו רואים גם תוצאות לחינוך אצלנו. אין אלימות בבית הספר. מחמם את הלב לראות שהתלמידים יוצרים חיבורים וקשרים על־שבטיים ועל־ישוביים. אנחנו בעצם מייצרים את הרשת של המנהיגים העתידיים של החברה, רשת של אנשים בני אותו גיל שיכולה לשנות לחלוטין את פניו של המגזר".
תגיד לי, איך מגשרים על פערים בין התלמידים? אם אני מבינה נכון – יש ילדים שמגיעים מבתים מבוססים ומשכילים ויש ילדים להורים אנאלפבתים.
"בבתי ספר רבים עוסקים בגישור על פערים חברתיים, אבל זה נכון שאצלנו הפערים הם עוד יותר גדולים, בדיוק כמו שתיארת. זה לא קל. אנחנו מטשטשים סממנים של מעמד חברתי בעזרת תלבושת אחידה, ואסור שהורה יביא את הילדים לבית הספר. כולם מגיעים בהסעות".
מעניין אותי – האם מאחר שהחברה הבדואית היא שמרנית, וחברות שמרניות בדרך כלל משמרות את הפטריארכיה, מגיעות לבית הספר פחות בנות?
"זו נקודה מאוד מעניינת. בשנים הראשונות החלק היחסי של הבנות עמד על כ־30 אחוז מכלל התלמידים, ואחרי שהשגנו את אמון ההורים, אין לנו שום בעיה. הבנות מרגישות פה בנוח בזכות האקלים הבית־ספרי והאווירה התומכת והמגינה שיצרנו פה. אבל אנחנו דווקא רואים מגמה הפוכה שמדאיגה אותנו. כיום אחוז הבנות עומד על כ־54 מכלל התלמידים. הבעיה הזו נפתרה מהר מאוד, בין היתר כי בתחילת שנות האלפיים, אוניברסיטת בן־גוריון העניקו מלגות רק לבנות מהמגזר כדי לעודד אותן להגיע. היום בין 60 ל־70 אחוז מכלל הסטודנטים הבדואים באוניברסיטה, הם נשים".
כלומר, אתה מתאר בעצם בעיה הפוכה?
"נכון מאוד. החברה הבדואית היא חברה במשבר. אם בעבר החינוך שהנערים היו מקבלים נבע קודם כול מהגרעין המשפחתי שסובב את הילד, היום הם נשאבים אל הרחוב ומי ששולט ברחוב זה כסף קל וכנופיות. אם אנחנו מסתכלים 20־30 שנה אחורה – רוב התלמידים בכיתות של המדעים היו בנים, ובשנים האחרונות, נדלקת אצלנו נורה אדומה – שכבת הבנים הולכת ומתדרדרת, ורבים נושרים מהלימודים בשנות התיכון. לא לוקחים את הלימודים בצורה רצינית. זה נובע מכל מיני סיבות. אני חושב שניתן למנות ביניהן את האלימות, את התפרקות המבנה הפטריארכלי הקלאסי והיעדר חלופה שמבוססת על חינוך לערכים שמתאימים לחברה מודרנית. אני משער, ומה שאני אומר לא מסתמך על עבודת מחקר, שהכסף הקל שנמצא באזור של הסמים והנשק קורץ לבנים – דבר שלא בא בחשבון בכלל לבנות, ונערים רבים מתדרדרים בגילי התיכון לעבריינות".
אז מה עושים איתם? מה הפתרון?
"אין לנו כרגע פתרונות קסם. בהיעדר מנגנוני חינוך קלאסיים, אבא, אמא ומשפחה עוטפת שמקנה ערכים מגיל צעיר, זו הבעיה שעומדת לפתחנו. במיוחד כשמערכת החינוך עוברת על זה בשתיקה, כמו גם אכיפת החוק במגזר הבדואי שהיא לא מספיק טובה. הסיכוי שנערים שעסוקים בפשיעה ייתפסו הוא קלוש ביותר, דבר שיוצר תמריץ נוסף לפשוע. אלימות, נשק וסמים זה שילוב קטלני. צריך הרבה מאמץ, וכאמור, אין לנו פתרון קסם".
המשטרה לא נכנסת מספיק לכפרים מחמת פחד?
"אין ספק שיש אתגרים למשטרה, אבל צריך לפתח כלים שמתאמים לחברה הבדואית. צריך כלים אחרים כדי להרשיע אנשים.
"ובכל זאת, אולי אספר על פרויקט נוסף. יחד עם קבוצת חברים אחרת הקמנו בכפר ההיי־טק את חברת סיראג'. גיורא ירון ואני הובלנו את המיזם, כאשר אני נכנסתי מהזווית החברתית. התעקשנו שזו תהיה חברה ישראלית למטרות רווח, כשהמטרה היא לקלוט עובדים מהמגזר הבדואי. החברה הוקמה לפני שנתיים ועובדת עם חברות שונות בארץ כמו נטפים וגם חברות תקשורת כמו בינת, וממשיכה להתפתח. זו חברה עם מנגנון שונה מחברה רגילה. למייסדים אין מניה. ערך של מניה הוא אפס, כדי שיתאפשר שכל הרווח יעבור לעובדים ולא למייסדים ולבעלי מניות. זה שלב נוסף בעידוד החברה הבדואית לפנות לעולמות המדע והטכנולוגיה. אחרי הלימודים הגבוהים, יש אופק תעסוקתי וסיכוי להשתלבות בתעשייה המתקדמת בארץ. המטרה היא גם לחנך למדעים וגם לאפשר להם למצוא עבודה".
