"בין העולם וביני", ספרו של העיתונאי האפרו-אמריקני טא-נהסי קואטס, ראה אור בארצות הברית בשנת 2015, והפך לשיחת היום בחוגים האינטלקטואליים של ארצות הברית. טוני מוריסון, כלת פרס נובל לספרות ("חמדת"), הגדירה אותו כ"קריאת חובה"; ספרו של קואטס זכה בפרס הספר הלאומי של ארצות הברית לשנת 2015, וכיכב במשך כמה שבועות בראש רשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס". כל אלה אינם מובנים מאליהם, כיוון ש"בין העולם וביני" הוא ספר לא קל לקריאה, ודאי שלא לעיכול; הוא מגולל כתב אישום ארוך וחמור כנגד אמריקה הלבנה, שאמנם סילקה באופן פורמלי סממנים של גזענות כלפי שחורים – בחקיקה, בתקשורת ובמרחב הציבורי – אולם, כפי שקואטס טוען, אם ההפרדה באוטובוסים סימלה את הגזענות של שנות השישים, הרי שהגזענות של 2015 מיוצגת על ידי שוטרים שיורים ללא הבחנה בצעירים שחורים.
הספר כתוב כמכתב של קואטס לבנו בן ה-15, סאמורי, ובו מגולל האב את סיפור ילדותו בבולטימור, את זיכרונותיו מאוניברסיטת הווארד (אוניברסיטה שחורה באמריקה), את תחושותיו ומחשבותיו ביחס למאבק של אפרו-אמריקנים על גופם ועל חירותם ואת חרדותיו ביחס לעתיד הקהילה האפרו-אמריקנית. הבחירה בפורמט של מכתב מעניינת משום שהיא מציבה את הספר בהקשר ברור של המשכיות. קואטס בא חשבון עם אמריקה הלבנה – עם סוחרי העבדים במאה ה-19 כמו עם השוטרים היורים במאה ה-21 – לא רק לשם החשבון עצמו, אלא גם כמעין נרטיב שאב חייב לספר לבנו, חלק אינטגרלי מתהליך החניכה של נער שחור בארצות הברית. "אני אוהב אותך, ואני אוהב את העולם הזה", כותב קואטס לבנו, "אבל אתה נער שחור, ואתה חייב להיות אחראי לגוף שלך באופן שנערים אחרים לא מכירים" – ואת הידע הזה, שנצרב בגופו של האב, חייב האב להעביר לבן.
קואטס מפנה לא מעט אצבעות מאשימות, אך האשם המרכזי, מבחינתו, הוא מה שמכונה בספר שוב ושוב "החלום". החלום, כך הוא כותב, הוא "חלום על בתים מושלמים עם מדשאות נאות. זה חלום על ברביקיו ביום הזיכרון, התאגדויות שכונתיות ושבילי גישה. החלום הוא בית על עץ וילדים בצופים" – ובקצרה, החלום האמריקני הבורגני הטיפוסי. החלום הזה עוצב בדמותם של אמריקנים לבנים, עם תרבות מסוימת, תפיסות עולם מסוימות וצורה ספציפית מאוד להיות אמריקני, ואדם בכלל. החלום הוא אם כל חטאת משום שהוא מפתה צעירים שחורים רבים לאמץ אותו, לשכוח את הדיכוי ואת הזוועות שחוללו נגד אבותיהם, ולהצטרף בחדווה אל חיקה החמים של האמריקניות, כביכול הפצעים הישנים הגלידו ואינם. הכתיבה של קואטס מסרבת להיכנע לחלום האמריקני, כניעה שבהכרח גוררת איתה שכחה וטשטוש זהויות.
אך החשבון של קואטס הוא לא רק כלפי אמריקה הלבנה, אלא כלפי הקהילה האפרו-אמריקנית עצמה. כך, למשל, הוא כותב כנגד הנטייה של אפרו-אמריקנים רבים לאתר גיבורי תרבות מקרב הקהילה ולהעלות אותם על נס. קואטס מצטט משפט של הסופר היהודי-אמריקני סול בלו, ששאל: "מי הטולסטוי של בני הזולו?", כביכול בני שבטים אפריקניים לא מסוגלים להצמיח מקרבם סופר בעל שיעור קומה כטולסטוי. אך האמירה הזו, שהובילה את הדור הקודם של אקטיביסטים שחורים להצמיח תרבות שתצליח לחצות את סף הדלת של האליטה הלבנה, מובילה את קואטס, בן הדור הצעיר יותר, לתובנה הפוכה: "בחנתי שוב את הצורך שלי בארון גביעים, את התשוקה לחיות לפי אמות המידה של סול בלו, וחשתי שהצורך ההוא לא היה בריחה אלא שוב פחד – פחד ש'הם', הכותבים והיורשים של היקום, כביכול, צדקו. והפחד הזה חלחל כה עמוק עד שבאמת קיבלנו על עצמנו את אמות המידה שלהם לציוויליזציה ולאנושיות".
הכתיבה של קואטס סוחפת, עוצמתית ונוקבת; התסכול היחיד במהלך הקריאה נובע מכך שקואטס לא משרטט אופק – זולת מאבק. הוא חושש משקיעה באשליות, מהתמכרות לחלום נוסף; הוא מצולק מילדות של בריחה משוטרים, של אלימות ברחוב ושל היררכיה גזעית. קואטס נותר פסימי, ומציע לבנו את המאבק כדרך היחידה לשרוד ולחיות בכבוד; ההשתלבות בחברה הלבנה נידונה לכישלון. כך עולה מן הפרק האחרון של הספר, כשקואטס נוסע לפגוש את אמו של אחד מחבריו, פרינס ג'ונס, שנרצח על ידי שוטר. האם, רופאה במקצועה, הלכה בדרך המלך של הקהילה האפרו-אמריקנית בדור הקודם: למדה רפואה, שירתה בצבא, עשתה הכול כדי להשתלב בחברה האמריקנית הלבנה של שנות השישים. "במשך שנים בניתי קריירה, צברתי נכסים, לקחתי על עצמי תחומי אחריות. ומעשה גזעני אחד. זה כל מה שדרוש", מצטט קואטס את האם. ברגע השיא הזה, בעימות בין שני דורות של אפרו-אמריקנים, המסקנה של קואטס חד-משמעית: ניסיונות ההשתלבות לא יצליחו לחפות על הגזענות העמוקה שמושרשת בחברה האמריקנית.
את "בין העולם וביני" כתב קואטס בעקבות מפגש עם נשיא ארצות הברית ברק אובמה. במובנים רבים, אובמה מייצג את התפיסה שקואטס יוצא נגדה. המפגש עם ד"ר ג'ונס, האבלה על מות בנה, הוא תשובתו של קואטס לכהונתו של הנשיא האמריקני השחור הראשון: גם הצעד המשמעותי הזה, שאין לו תקדים בהיסטוריה של אמריקה, לא הצליח למתן את ההיררכיה הגזעית העמוקה שעליה אמריקה נבנתה, ושעליה היא ממשיכה להיבנות.
טא-נהסי קואטס, בין העולם וביני, תרגום: זהר אלמקייס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 136 עמ'
