בכל חנות ספרים המכבדת את עצמה, וגם כאלה שלא בהכרח, ישנו המדף הזה שעליו יושבים זה לצד זה ספרי העזרה העצמית למיניהם: כיצד תהיה עם ביטחון עצמי, כך תרכוש השפעה וחברים, הדרך לעושר ולאושר ושלל קלישאות ניו־אייג' שכולן נראות מאותו ז'אנר של שקר־כלשהו. הספרים הללו נחשבים לסוגה ספרותית נחותה. הם מלאים בסימני קריאה, לעוסים וכתובים בצורה של סעיפים ופרקים קצרים. בקיצור, מדף המיועד למתקשים ברמה כזו או אחרת מתחומי כישורי החיים השונים, שמנסים בכל זאת לשרך את דרכם בעולם המודרני, הקשוח והפתלתול.
לאחת מחברות הקהילה הלא מאוד גאה הזו קוראים מריאן פאואר, עיתונאית לונדונית שבגיל 24 קראה את ספר ההדרכה העצמית הראשון שלה ומאז לא הפסיקה. בגיל 36, כשהיא נמצאת במשבר עמוק וביתה מלא בספרי הדרכה עצמית בלויים שקראה שוב ושוב ולא הזיזו שום דבר חיובי בחייה, היא מחליטה לעשות מעשה: לקרוא אותם שוב, אבל הפעם גם ליישם. היא מציבה לעצמה יעד של שנה שבה תקרא בכל חודש ספר אחר ותפעל בדיוק, אבל בדיוק לפיו, בלי להחסיר אף סעיף. מריאן מתחילה את המסע בינואר, עם הספר "להרגיש את הפחד ובכל זאת לעשות" מאת סוזן ג'פרס, ד"ר לפסיכולוגיה מניו־יורק שמצאה את עצמה בגיל 23 "האישה שפחדתי להיות", התגברה על הפחד וכתבה עליו ספר שהפך לרב־מכר עולמי. מריאן מכינה את רשימת עשרים הדברים שהיא הכי פוחדת לעשות, ואז מתחילה לבצע אותם אחד־אחד. השיא: עלייה על במה למופע סטנדאפ קצר. במהלך החודשים הבאים היא תבצע עוד שלל דברים מוזרים, מפחידים, מצחיקים ומרתקים – הכל בשביל לעמוד ביעד השאפתני שהוצב. אחרי שישה עשר חודשים – היו כמה הפסקות עקב עיכובים שונים – מריאן מסיימת את המלאכה ונותנת לעצמה דין וחשבון.
האם הצליחה במה שתכננה לעשות? מבחינה טכנית כן. מהבחינה שלשמה עשתה את כל המסע המוטרף הזה, הדעות חלוקות. כלומר, של מריאן עצמה. מצד אחד – "הסתכלתי על עצמי. עיניי זרחו, עורי בהק. המשכתי לחייך לעצמי, לקבל את השיניים העקומות, הלחיים השמנמנות וירכי הצלוליטיס, שבעבר גרמו לי עוגמת נפש כה רבה. כעת, במקום לראות את הפגמים, ראיתי משהו אחר. ראיתי אישה שעשתה דברים מטורפים ונפלאים במהלך שישה עשר החודשים האחרונים. אישה אכפתית חזקה, אמיצה ועוצמתית" (עמ' 333). מצד שני – "במובנים רבים השנה שלי הייתה אסון. החוב הכספי שלי תפח, היעילות שלי בעבודה צנחה פלאים והשמנתי די יפה. נעשיתי חסרת אחריות, אנוכית. הוניתי את עצמי בצפייה בסרטוני השראה ביוטיוב במקום לעבוד לפרנסתי, ובזבזתי כסף שלא היה לי על סמך ההנחה שהיקום ידאג לי. והכי גרוע, הסתכסכתי עם אחת החברות הכי טובות שלי" (עמ' 345).
זה נשמע קצת סכיזופרני, אבל מי שקורא את כל הספר מבין לגמרי את השניות הזו שמתארת מריאן. כי המסע הזה מלא בכל כך הרבה נסיקות השמיימה והתרסקויות לתהום, בניסיונות כל כך נועזים לצאת מהעור ומאזור הנוחות, עד שכמעט ולא יאומן שמדובר בסיפור אמיתי. וזהו סיפור אמיתי, אם תהיתם עד כה. מריאן פאואר היא אישה בשר ודם שביצעה את כל מה שמתואר בספר, וגם אם אתם לא חובבים של ספרי הדרכה עצמית או אפילו בזים להם, אי אפשר להישאר אדיש אל מול החשיפה העצמית, המעשים עצמם ולא פחות חשוב מכך יכולת הסיפור הקלילה, הזורמת והלא־לוקחת־את־עצמה־ברצינות־מדי של פאואר. זהו ספר כיפי מאוד, מלא בעצות חכמות יותר ופחות לחיים, שכולן מקבלות פרופורציות מחויכות ואמפתיות בזכות המחברת. קצת משעשעת העובדה שברשימת רבי המכר שאליה נכנס הספר בתרגומו העברי הוא עשה זאת בקטגורית הפרוזה ולא ספרי ההדרכה והעיון, אבל אין ספק שהוא יגרום לעלייה במכירתם של ספרים לא מעטים המוזכרים בו וששייכים לקטגוריה השנייה.
הצילו / מריאן פאואר / כנרת־זמורה / מאנגלית: כפיר לוי / 350 עמ'
