מקווה־ישראל היה בית־הספר החקלאי היהודי הראשון בארץ־ישראל, ואולי בעולם היהודי כולו. עם הקמתו ב־15 בפברואר 1870 נקרא בית־הספר: "בית לימוד עבודת האדמה של כי"ח ביפו".
שני משפטים מכוננים שאמר דוד בן־גוריון על מקווה־ישראל ליוו את ההיסטוריה הישראלית לאורך שנים: "אלמלא הוקם מקווה ישראל – ספק אם היתה קמה מדינת ישראל. הכל התחיל מאז, ואנו רק באנו להשלים את המעשה מבחינה פוליטית ולאומית", אמר בן גוריון, והוסיף: "מקווה־ישראל מדבר על עצמו, ואין מה להוסיף ואין לגרוע".
אך מקווה־ישראל היה לא רק בית־ספר חקלאי אלא טיפח בתוכו גם גרעין צבאי ששירת את היישוב היהודי שנים רבות. אמר על כך משה ("מוסה") ברנר, מי שהיה מפקד "ההגנה" במקווה־ישראל, בשיחה עם פעילים לשעבר: "מקווה־ישראל היה לא רק בית־ספר חקלאי כי אם גם בית־ספר ל'הגנה'".
פעילותו של ארגון "ההגנה" במקווה־ישראל החלה מיד אחרי מאורעות תרפ"א (1921). הפעילות הראשונה הייתה צבירת כלי נשק ותחמושת. בדרכים שונות נאספו רובים תורכיים, איטלקיים, גרמניים, אנגליים ואחרים. סניף "ההגנה" הרשמי נוסד בשנת 1926, ובשנת 1928 הוחל בהכשרת מפקדים מקרב התלמידים. חברי "ההגנה" למדו ותרגלו שיעורי איתות, מסעות לילה, תרגילי סדר, זריקת רימונים ופעילויות נוספות.
אחד המקומות הראשונים שבהם פעלו חברי "ההגנה" היה היקב, ששימש הסוואה לפעילותם של חברי הארגון. לצד תלמידי בית־הספר ומוריו שימש היקב בסיס־אימונים גם לחברי הארגון בתל־אביב ובחולון ומרתפיו שימשו מחסני־נשק ו"סליקים". באפלולית המרתפים נערכו טקסי ההשבעה ל"הגנה", כשבמרכז האולם עמד שולחן מכוסה במפה, ועליה דגל הלאום, ספר תנ"ך ואקדח. כל חניך ניגש אל השולחן, הניח את ידו על ספר התנ"ך והאקדח, ונשבע את שבועת "ההגנה".
פעילות מוסווית ביקב
תלמידי מקווה־ישראל, שהיו חברים ב"הגנה" מראשית פעילותה ועד למלחמת העצמאות, מצאו בכל השנים מסתור לאימונים הבלתי לגליים בנשק בשדות ובמרתפי היקב. את הצעירים בני ה־16 וה־17 הסעירה הפעילות החשאית, כמו הפינה הנידחת שבה הייתה טחנת־קמח פרימיטיבית. היה צורך להקיש על דלת טחנה זו נקישת קוד מיוחדת ששונתה מדי פעם כדי להיכנס. הדלת נעה ברוחב סדק, וכשנאמרה הסיסמה נפתחה הדלת, הצעיר נכנס פנימה והדלת נסגרה אחריו. במקום שררה אפלה ובין ערמות שקי קמח הוא הגיע למדרגות שבהן עלה למעלה. דרך חלון שני נכנס לאולם העליון של היקב. גם כאן שרר חושך גמור. הדלקת אור הייתה אסורה אך מרחוק עלה אור קלוש מתחתית הבור. לאחר ירידה בסולם הברזל נמצא הנכנס מול שורת רובים שעונים אל הקיר, והמדריך היה מכוון אותו אל קבוצת אנשים שהלכה והסתדרה.
בערבי שבתות היו חברי סניף "ההגנה" יוצאים למסע לילי בחולות. לעיתים חזרו עם שחר, ולעיתים נשארו בחולות במשך כל השבת ועסקו באימונים. היקב שימש אז לא רק לאימונים אלא גם לבדיקת נשק, וכתליו העבים לא חשפו את סוד קולות הירי והנפץ שנשמעו בתוכו בעת אימונים בשעות הערב, בשבתות ובחגים.
סניף "ההגנה" במקווה־ישראל נוסד על־ידי יעקב בן־אהרון שהיה אז פועל במקום. עמו פעל אחד המורים, שטיגלברג (שגב), שכבר מספר שנים קודם לכן דאג לרכוש כלי נשק מכל מקור אפשרי. אלה היו רובים ללא כדורים, רובה ציד שהוחרם מגנב ערבי, ואפילו אקדח קטן. על אף תקלות שאירעו לכלי הנשק הפגומים, התחנכו עליהם עשרות אנשי "ההגנה" שעברו אימונים לפירוק, הרכבה וכיוון, כנהוג באותם ימים.
כמעט כל אנשי מקווה ישראל היו חברים ב"הגנה": מורים, פועלים, מדריכים ותלמידים. חברי "ההגנה" היו משלמים "מס" של גרוש או חצי־גרוש לחודש, והכסף שימש לרכישת כלים חדשים. רשמית היה צפוי עונש לנעדרים בלילות, אך למרות זאת עם הצלצול הקורא לעלות למיטות היו יורדים עשרות תלמידים ליקב, נוקשים בדלת, אומרים את הסיסמה ליד הפתח ויורדים במדרגות דרך מנהרה אפלה, שם היו האימונים מתקיימים לאור פנסי רפת, ומאוחר בלילה היו חוזרים למיטות.
בשנת 1928 נשלח למקווה ישראל המפקד משה ברנר, צעיר בן 19 שרק סיים אז את לימודיו התיכוניים. כעבור זמן לא רב נפוצו שמועות על אלפי בדואים הצועדים לתל־אביב, ובדרכם ינסו לסור למקווה־ישראל. "ההגנה" התכוננה לקרב, ונשק חולק בין חברי הארגון. היו גם שקיבלו גרזנים, כידונים וגם מקלות, וכל אחד התמקם באחת העמדות מאחורי בית או גדר. באותם ימים יעצו לגב' קראוזה, אשתו של מנהל בית־הספר אליהו קראוזה, שהיא וילדיה יתפנו לתל־אביב. היא סירבה באומרה: "אין עוזבים מקום ישוב הפקר, כל עוד הסכנה לנפש איננה ברורה ודאית. לא עזבנו את סג'רה בשעתה ואף במקווה־ישראל נחזיק מעמד!" (אריה חורשי, מקווה־ישראל, הוצאת ב' ליכטנפלד, תשמ"ד, עמ' 75).
כעבור זמן הופנו העיניים למאורעות בגליל. למקווה־ישראל הגיעו שליחי "ההגנה" יצחק רוזנטל ורוזה כהן (אמו של יצחק רבין) כדי לגייס מתנדבים לעזרת הגליל העליון. הם הצליחו לגייס כ־30 מתנדבים להגנת הגליל, כולם חברי "ההגנה" במקווה־ישראל. הם השתתפו בשמירה על משמר־הירדן, יסוד־המעלה, מחניים ועוד. כשסיימו התלמידים את תפקידם הוצע להם לקבל תשלום עבור השמירה. ההצעה עוררה את כעסם והם השיבו שתמורת כסף זה ירכשו אקדחים ויחלקו אותם ביניהם.
ממציא הדוידקה
בין אנשי ה"הגנה" הפעילים במקווה־ישראל היה דוד ליבוביץ' שהמצאותיו הועילו רבות, ובעיקר בלטה המצאת המרגמה שלו שנקראה על־שמו ה"דויד'קה". הוא היה יליד סיביר, חבר ארגון נוער ציוני וחלוץ בלתי לגלי. כשניסה להימלט מרוסיה נתפס ונאסר, ורק בהתערבות אשתו של מקסים גורקי הוחלף עונשו מהגליה והותר לו לצאת לארץ־ישראל. כך הגיע בשנת 1927 מסיביר למקווה־ישראל והצטרף לשורות "ההגנה". שם נגלה לו המחסור החמור בנשק שאז כלל בעיקר פצצות ואקדחים שהוצתו בגפרורים.
עם בואו החל לעבוד כפועל בשדות מקווה־ישראל עד שקלט אליהו קראוזה כי לבחור יש כישרונות רבים נוספים, וביקש ממנו ללמוד עברית ולהשתלב כמורה במקום. תוך זמן קצר החל ליבוביץ' ללמד מקצוע חדש – אגרומכניקה.
ליבוביץ' שדיבר במבטא רוסי בקול צרוד ושקט היה בין פעילי "ההגנה", ואף התמנה לאחד המפקדים בתל־אביב. די־מהר הבינו הוא וחבריו כי אחת הבעיות המרכזיות של הארגון היא המחסור בנשק. כדי להתמודד עם הבעיה הפך ליבוביץ' את ה"מכניקה" לסדנה מחתרתית, שבה ייצרו כלי־נשק בסודיות מוחלטת: מדוכות, מכונה לשיקום כדורים, צלחות ל"לואיס גאן", משתיקי־קול וסלי־מתכת שהוצמדו לכלים האוטומטיים כדי שהתרמילים לא ייפלו ארצה.
ליבוביץ', המורה לאגרומכניקה, הפך את המסגריה ל"מעבדה" לתיקון כלי־נשק ולהכנת תחמושת, והמשיך לייצר את הסטנים והרימונים, גם כאשר בשנת 1936 פעלה "ההגנה" להצטיידות בנשק שהיווה את ראשית הרכש וייסוד "תעש", היא התעשייה הצבאית. מוחו פעל בלי הרף בכיוונים נוספים, ואחת מהמצאותיו שהתקבלו בהתלהבות על ידי חברי "ההגנה" הייתה הרימון "האמריקאי" שנורה מהרובה בעזרת מדוכה. על כל רימון נחרטו ראשי התיבותU.S.A – בדיחה פרטית של ליבוביץ', שאמר כי ראשי התיבות מייצגים את המלים "אונזער שטיקל ארבעט", ובתרגום מיידיש לעברית: "חתיכת עבודה שלנו". המשטרה הבריטית שהחרימה מספר רימונים מסוג זה שלחה אותם ללונדון לבדיקה, ואז התגלה כי מדובר בתוצרת־בית, אך המומחים שיבחו את "איכותה המעולה".
גולת־הכותרת של סדנת־הנשק הסודית הייתה ה"דוידק'ה" – מרגמה מאולתרת, שהוכנה מצינורות, גלגלים וחומר־נפץ. ה"דוידק'ה" נוסתה בהצלחה בחולות חוסמסה (מדרום למקווה־ישראל), ולאחר מכן הפכה לאחד מכלי־הנשק היעילים ביותר במלחמת־העצמאות. את עוצמת השפעתה של ה"דוידק'ה" מבטא, בין השאר, משפט אחד בספרו של אריה חורשי (עמ' 89): "לאחר שנורו פגזי הדוידק'ה נסו המוני ערבים, כשהם צועקים שבידי היאהוד פצצות אטום". במהלך הקרבות שידרג ליבוביץ' את המרגמה הראשונה, והוסיף לה דגמים משופרים. מאוחר יותר הוסבה "הדוידק'ה" למרגמה קטנה יותר הניתנת לנשיאה על הכתף, וכונתה "פרעוש".
*
בית־ספר מקווה־ישראל הפך לנקודת־משמר חשובה על אם־הדרך מתל־אביב לירושלים וגם למרכז הארץ ולדרומה, ומקום ההתארגנות של השיירות. תלמידי בית־הספר שירתו מלבד ב"הגנה" גם בפלמ"ח ובמסגרות אחרות, ורבים מהם התגייסו לצבא הבריטי כשגם מקומם של שאר הלוחמים בלט בכל שדות הקרב.
עם פרוץ העימותים הראשונים במלחמת־העצמאות, לאחר 29 בנובמבר 1947, שוכנה במקווה־ישראל מחלקת פלמ"ח שהשתייכה ל"פלוגת הקו" בגדוד החמישי. תפקידה העיקרי היה אבטחת התחבורה מתל־אביב לירושלים ולדרום. לאחר־מכן כשנפלו שבעה נוטרים מלווי־שיירה ביאזור, סמוך למקווה־ישראל, תקפו כוחות "ההגנה" פעמים אחדות את יאזור. באחת הפעולות פוצצו לוחמי הפלמ"ח מתחם מבוצר של אנשי חסן סאלמה, בעזרת כוח מסייע של "ההגנה" בפיקודו של ישראל טל, הוא "טליק", אבי פרויקט "המרכבה".
