פה ושם עם נביאי השבר: כשהשמאל נחת ביהודה ושומרון

"שוב בדהיישה", מתאר הסופר דויד גרוסמן בספרו "הזמן הצהוב" (1987), "יום שקט היום, אין הפגנות. אין יידוי אבנים. את הצבא רואים רק מרחוק, נוסע על הכביש. בעוד שבוע ייזרקו מכאן שוב אבנים על מכוניות ישראליות והצבא יורה לבנות סביב דהיישה חומה בגובה של שישה מטרים. דהיישה תהפוך סמויה מן העין לנוסעים בכביש: החומה תיהפך כנראה לסמל פלסטיני נוסף".

בשנת 1987 יצא גרוסמן למסע של שבעה שבועות בגדה המערבית. הוא פקד מחנות פליטים, בית דין צבאי, התנחלויות, ערים וכפרים, התרשם, וכתב. מאמרֵי "הזמן הצהוב" פורסמו תחילה בגיליון יום העצמאות 1987 של השבועון "כותרת ראשית" לציון עשרים שנה למלחמת ששת הימים, ובהמשך נדפסו כספר שזכה לתהודה רבה ותורגם לשלל שפות.
במעברים חדים חותך הספר מדהיישה לעפרה וכותב על תושביה: "מי הם האנשים הללו – אני שואל את עצמי – המקיימים בועה כמעט אוטופית של חברה ערכית ובעלת תביעות עצמיות רבות, בראש הר של עוול ואטימות והתעלמות מן הזולת?". ובהמשך מוסיף: "לא. אין הם חמומי מוח… את כל צעדיהם הם מתכננים בתבונה, באורח מחושב ופרגמטי. במובן זה אין הם משיחיים אלא אוטופיים. לא הוזים סהרוריים, אלא אנשים מעשיים מאוד". כמה חודשים אחרי שהתפרסמו פרקי "הזמן הצהוב" פרצה האינתיפאדה הראשונה.

"הבלון ממולא בהליום צהוב", כתבה צפורה לוריא ז"ל ב"נקודה", עיתון היישובים ביהודה, שומרון וחבל עזה בתגובה לספרו של גרוסמן. "זהו מסע סירוס עצמי פומבי, במובן הנפשי והתרבותי, מסע של התרוקנות עצמית ושל התמסרות (האמנם מענגת? מעריצה?) לצד השני, שבמקרה זה הוא האויב, המתעקש, גם לפי עדות גרוסמן, לכלותנו". פרצופיהם של גרוסמן, ועמו עמוס עוז וא"ב יהושע, הוצגו על שער אותו גיליון תחת כותרת בשחור ואדום שמעוצבת כזכוכית מנופצת ומדממת, לאמור: "נביאי השבר – הספרות העברית: מבשורת התקומה לתסמונת ההתרוקנות העצמית".

מנגד, לא חסרו גורמים שחשבו שגרוסמן היה עדין מדי בתארו את המציאות של אותם ימים ביהודה ושומרון. הסופר אנטון שמאס התבטא בעיתוני "העיר" ו"כל העיר" של רשת שוקן וצוטט לאחר מכן ב"כותרת ראשית" ב־15 במאי 1987 כאומר: "אפשר לומר לו שהיינו מצפים מסופר בעל שיעור קומה כשלו לעמדה אתית נחרצת יותר, חד משמעית, בלתי מתלבטת. משהו שיציג את ערוותן של עמדות 'שלום עכשיו', למשל. הן הגדיים המחייכים נעשו תיישים כבר מזמן, תיישים בחלב אימם, שהוא חלב הזמן הצהוב".

באמרו "גדיים מחייכים" רמז שמאס לרומן הראשון של גרוסמן, "חיוך הגדי" (1983), שעסק גם הוא בכיבוש הישראלי ביהודה ושומרון. ובכלל, שנות השמונים היו עשור פורה במיוחד בספרות העברית. הסופרים נחשבו כוכבי־על, מעורבים פוליטית ונוכחים מאוד בציבוריות הישראלית. הוויכוח האידאולוגי על שלמות הארץ היה בשיאו, בהנהגת גוש אמונים מחד ותנועת שלום עכשיו מאידך. ימי השיא הללו בפלגנות בין ימין ושמאל ובוויכוח על כיבושי מלחמת ששת הימים הניבו לא מעט ספרים שעסקו בשסע הקשה לפתרון. הסופרים הרבו גם לכתוב מאמרים פוליטיים.

האדמו"רים של השמאל

רובם המוחץ של הסופרים השתייך לחוגי השמאל, בעוד חוגי הימין התקשו להעמיד במקביל כותבי ספרים משמעותיים משלהם. "סופרים אלו, שהתבטאו פוליטית בכישרון רב, הפכו באותם ימים להיות האדמו"רים של השמאל", אומר ישראל הראל, העורך המייסד של "נקודה". "למרות שהם נודעו יותר מאיתנו כיוצרים חשובים, דומה שאנשי גוש אמונים, במיוחד המנהיגות, לא הרגישו נחותים מהם. חיינו בתחושה שאמנם אנחנו לא בנתיב של יצירה ספרותית, וזו תגיע בעיתה, אבל אנחנו בנתיב של יצירה הרבה יותר גדולה, יצירה אידאולוגית, התיישבותית. זה מה שהם עשו פעם, ולא עוד. הם נמצאים כבר בירידה. האם בעוד חמישים או מאה שנה משקלם של הספרים שלהם יהיה כמשקלם של השירים של המשוררים הגדולים, דוגמת ביאליק, אצ"ג או יהודה הלוי? אני מסופק".

"טבעי לחלוטין שהציבור יפנה אל הסופרים והמשוררים וגם אל אנשי רוח באקדמיה כדי לשמוע את דעותיהם בעניינים ציבוריים מכריעים", אומר הסופר א"ב יהושע, "סוף סוף הסופרים, בשונה מהמוזיקאים או מהציירים, עוסקים ביצירותיהם ביחסי אנוש, לכן על שולחן העבודה המקצועי שלהם מונחים לא רק רגשות אלא גם דילמות מוסריות. אבל הייתה סיבה נוספת לדחף של הסופרים בני דורי ובני הדור שקדם לי להביע את דעותיהם בעניינים מוסריים: הרגשנו כאן חובה כלפי אבות הציונות, שבאופן מפתיע היו ברובם סופרים. הרצל, נורדאו, ז'בוטינסקי, אחד העם, ביאליק ולילינבלום היו במהותם אנשי ספרות. הם אלו שהקימו את התנועה הציונית, כלומר, הם ראו טוב יותר בראש ובראשונה מהרבנים וגם מאנשי הבונד לסוגיהם את הקטסטרופה שמחכה לעם היהודי, ואמרו באופן נחרץ, כמו שאמר ז'בוטינסקי: 'אם לא תחסלו את הגולה, הגולה תחסל אתכם'. וכך בדיוק אירע. כי העם היהודי דבק בגולה הרבה יותר משהוא כמה לארץ ישראל".

המהפך הפוליטי של 77', שהעלה את הליכוד בראשות מנחם בגין לשלטון אחרי עשרות שנים של הגמוניה מפא"יניקית, גרם ללא מעט אינטלקטואלים מהשמאל להודות כי הם חווים תחושת גלות בארצם. "המהפך היכה אותי ואת חבריי בהלם", מודה כיום יהושע, "לא רק עליית הליכוד אלא התבוסה הקשה של המערך. מאוד חששתי מאישיותו של בגין, מהמאניה־דפרסיה שלו, מבגין שבשנות החמישים היה מלווה באופנוענים רועשים".

בספרו "פה ושם בארץ ישראל" (1983) הציג עוז מהלך כלל לא שכיח בעבור סופר: יציאה יזומה מבדידות חדרו כדי לפגוש במציאות הישראלית ולכתוב עליה ספר תיעודי. עוז שוחח, בין השאר, עם חרדים בשכונת גאולה בירושלים שבה גדל, עם מצביעי ליכוד נזעמים בבית שמש, עם מתנחלים בתקוע ובעפרה, עם כתבי העיתון הערבי "אל פג'ר" ועוד. את רשמיו פרסם בסדרת כתבות בעיתון "דבר השבוע", והן כונסו בספר.

בתשובה לשאלתו של עוז, "האם יש דבר כזה, פרצוף־ליכוד", השיב בכעס תושב בית שמש: "שחורים. פושעים. חומיינים, אספסוף. אלימות. ככה שמעון פרס (הוא מבטא: פרץ) קרא לנו כאן באספה שלו, בבחירות". ואילו עורך העיתון הערבי עונה לעוז כשהוא נשאל איך מתוארת ישראל בעיתונו: "לפי התנהגות הממשלה: מדכאת, גוזלת אדמות. מתכחשת לזכויות שלנו בגדה ובלבנון".

התחברות ארוטית. לא רשעות

שני פרקים הקדיש עוז לביקור בעפרה, תחת הכותרת: "על החיים ועל המוות": פרק אחד להתרשמות, לתיאורי נוף ולציטוטים של תושבים, בהם פנחס ולרשטיין וישראל הראל, והפרק השני הוא כולו נאום שנשא עוז, שנשאר ללון בעפרה, בפני התושבים. במקור היה הנאום רב־שיח שהביא שנינויות של שני הצדדים, והוא אף פורסם במלואו ב"נקודה", אך בספר הופיע כנאום חד צדדי שבו רשות הדיבור לעוז בלבד.

כשפורסמו הפרקים ב"דבר השבוע" התעוררה סערה ציבורית, שאליה מתייחס עוז בעמוד האחרון בספרו: "רבים מתושבי בית שמש כתבו ואמרו לי כי 'העמדתי את העיירה באור שלילי'", תיאר עוז. "ד"ר עמיאל אונגר מתקוע התלונן כי סילפתי את דבריו וכי שמתי בפיו דברים לא לו… ישראל הראל, איש עפרה, גורס כי הדברים שאמרתי למתנחלי עפרה היו חריפים וחזקים הרבה יותר מכפי שהם מובאים כאן".

הראל: "עמוס התגורר אז בקיבוץ חולדה. הא יצא אז לתשעה מקומות 'מייצגים', על מנת לסכם את מצבה של מדינת ישראל על פי המקומות הללו. שליש מתשעת הפרקים היו על התנחלויות. שום פרק על קיבוץ. בתו, פניה, סיפרה לי שבתיכונים ובמכינות קדם־צבאיות דנים עד היום בפרקים מהספר. אני סבור שגם כתיבתו הלא־ספרותית של עוז היא כתיבה של לשון חד־פעמית ומאוד כישרונית, אבל אין זה אומר שבתחזיותיו, במיוחד בתוכחה שהשמיע אז בעפרה, הוא צדק מכל בחינה שהיא. בוודאי לא אידאולוגית או מוסרית".

המשוררת חוה פנחס־כהן, שכתבה גם היא ב"נקודה", נזכרת באותם ימים: "אנשי עפרה היו נסערים ממה שכתב עליהם עוז בספר, ובה בעת הם מאוד כיבדו אותו, ראו כבוד גדול בעצם ההידברות עמו והקפידו לשמור איתו על קשר למרות ובגלל מה שכתב. אני חושבת שזו הייתה גם נקודת מפנה לעוז: לפגוש באנשי עפרה ולראות אותם כאנשים חולמים, כאנשים שלו היית משנה את הקונטקסט, הם לא שונים מהחלוצים של שנות השלושים והארבעים. בפועל, הם חוו אותה חוויה: ללכת אל הר טרשים קירח ולחלום לבנות בו בית, בית במקום שיש לו זיכרון תנ"כי. ההתחברות לארץ היא ארוטית, אין פה רשעות".

ואכן, "פה ושם בארץ ישראל" פתח דיאלוג בין אישים בולטים בהנהגת יהודה ושומרון ובין הסופרים משמאל. הראל: "אחרי המפגש עם עמוס עוז בעפרה קיימנו מספר מפגשים שבהם נכחו, בנוסף לעוז, גם א"ב יהושע וס' יזהר, ומהצד שלנו היו בני קצובר, יואל בן נון, הלל וייס ואנוכי. זו הייתה סדרה מדהימה של מפגשים שבהם דיברנו על זכותנו על עתיד העם היהודי, יחסי דת ומדינה, הזכות על ארץ ישראל, הומניזם, וכמובן על דרכים לשלום עם הערבים. כל אחד מאיתנו חשף את הבראשיתיות שלו מבחינה אידאולוגית ומוסרית".

א"ב יהושע: "בשנות השמונים, הדיאלוג הראשוני שלנו, הסופרים מן האגף היוני והשמאלי של המפה, היה בתוך מפלגת העבודה, כי גם שם הייתה נטייה אידיאולוגית אל ארץ ישראל השלמה. לאחר מכן התחיל הדיאלוג עם היהדות הדתית־לאומית, שהחלה במפעל ההתנחלויות. עד היום קרבת הרוח והדיאלוג שלי ושל חבריי, למרבה הפלא, היא לא עם אנשי הליכוד, אלא דווקא עם היהדות הדתית־לאומית, שגם היא, כמו תנועת העבודה, תנועה התיישבותית. הם רגילים ואמונים על דיאלוגים רעיוניים. כלומדי תורה הם פתוחים לדו שיח מתמיד. אני זוכר בשנות השמונים פגישות של אינטלקטואלים ואנשי רוח משמאל שיושבים ודנים עם קבוצות מקבילות מקרב המתנחלים על שאלת הקווים האדומים במאבקים שיבואו. אז, ב־1980, התחלתי להתעניין באחיזה העמוקה של הגלות בזהות היהודית, שהיא במהותה זהות גלותית, ופרסמתי ב־1980 את 'בזכות הנורמליות'. הבנתי שישראל לא תוכל לתת אזרחות מלאה לערביי השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, כי לא יהיו מספיק יהודים שיבואו לכאן, ולכן אנחנו נידונים או למדינת אפרטהייד או למדינה דו־לאומית".

מי שהקים את ההתנחלויות ראה בהן המשך של רעיון תנועת העבודה, ותוהה כיצד נוצר הניכור למפעל זה תוך הבחנה מוסרית בין התיישבות "כשרה" לעומת אחרת שהינה פסולה.

"ישראל בגבולות 67' משתרעת על 78 אחוזים משטח פלשתין־א"י. לפלשתינים נותרו רק 22 אחוזים מפלשתין לפי תפיסתם. האם היה צודק להתחיל לכרסם להם גם מה־22 אחוז שנותרו בידם, כלומר, יהודה, שומרון וחבל עזה? ודאי שלא. אבל עליי להודות שגם הפלשתינים, עם רעיון השיבה שלהם לבתיהם המקוריים בישראל של 67', טרפדו ומטרפדים כל אפשרות לפתרון, וההחמצה הגדולה הייתה כמובן האינתיפאדה השנייה הפראית לאחר הסכם אוסלו".

מלחמת אזרחים

יהושע זיהה בוויכוח על שלמות הארץ פוטנציאל למלחמת אזרחים, לא פחות. בראיון ב"מעריב" בערב ראש השנה תשמ"ג אמר בין היתר: "וכיוון שכנראה בעוד חמש־שש שנים תהיה לנו מלחמת אזרחים קטנה כאן (אין מה להיבהל מזה, הטובים שבעמים ניהלו מלחמות אזרחים), רצוי ככל האפשר לשמור על ערוצי התקשורת, פשוט כדי לצמצם את הנפגעים מכל צד.

"הציטוט הזה היה בעיצומה של מלחמת לבנון, לאחר ההתנגדות האלימה של המתנחלים לפינוי של ימית, שנעשה על ידי ממשלת הימין", מסביר יהושע את ההקשר, "חששתי אז שכאשר תנועת העבודה תחזור לשלטון ותרצה לפנות יישובים ביהודה ושומרון תהיה התנגדות כה עזה שעלולה להיגרר למלחמת אזרחים, ואמרתי שכשם שהליכוד לא פחד לפנות את ימית למען השלום עם מצרים ולאחר מכן את עזה, כך גם אנחנו בשמאל לא צריכים לחשוש מפינויים בבוא העת. בגין תפס את הציטוט שלי כמלחמת אזרחים של השמאל כנגד ממשלת ימין".

בשנת 1986 הצטרף לשיח גם ספרו על עמוס עוז "קופסה שחורה": רומן מכתבים שמדגיש את אפיונה של כל דמות באמצעות סגנון הכתיבה הייחודי לה, וכך עומד על הפערים בחברה הישראלית, בעיקר בין ד"ר גדעון, האקדמאי האשכנזי והמנוכר, לבין מישל סומו בן עדות המזרח, איש חם והמוני שמחזיק בדעות פוליטיות ימניות קיצוניות.

בצד שבחים רבים ולימוד הספר בשיעורי הספרות של בתי הספר, היה מי ששאל את עצמו האם הדמויות שעיצב עוז אינן סטריאוטיפיות יתר על המידה. בעיתון "נקודה" ראו ב"קופסה שחורה" המשך־בפרוזה של "פה ושם בארץ ישראל". "המוזר והמנחם הוא שהדמות היותר חיובית בסיפור היא הדמות המוצגת לפעמים כבזויה ביותר", נכתב, "דמותו של סומו, הספרדי תאב הבצע, המתחסד, הצבוע, המנצל את ספרדיותו באופן מקצועי. אם נבודד את מילון המאפיינים שהצמיד עמוס עוז לסומו, הרי שכל הגידופים שנשמעו עד עתה ושעליהם פרנסתם של כמה חוקרי ספרות ולשון ועיתונאים, הרי עמוס עוז הגיע לשיא כשאפיין ספרדי גרוטסקי".

דויד גרוסמן יצא ב־1987 למסעו ביהודה ושומרון כדי לכתוב את "הזמן הצהוב" במידה רבה בעקבות הטלטול שחש עם קריאת "פה ושם בארץ ישראל" של עוז. בינו לבין עצמו כינה את ספרו־שלו "פה ושם בארץ ישמעאל". גם הוא, כעוז, כאמור, ביקר בעפרה, ותושבי עפרה תפסו את דבריו בחומרה רבה יותר מאשר את דבריו של עוז, ואפילו נפגעו אישית כשכתב עליהם, למשל: "כמעט שלא תמצא בבתיהם ספרים, להוציא ספרי קודש, ומעורבותם התרבותית נמוכה בדרך כלל".

"הזמן הצהוב איננו ספרות, אלא כתב אישום שקרי. חרחור מדון", אומר הראל. "הפרק על עפרה מדגים זאת באופן מובהק. הוא כתב שם, בין שאר שקרים, שלא מצא ספרים, לבד מספרי קודש, בבתי תושבי עפרה. בבית שבו התארח הייתה, ועודנה, ספרייה בת מאות רבות של ספרי פרוזה, שירה וגם, כמובן, ספרי קודש. המפגש עם התושבים התקיים בביתו עמוס הספרים של יואל בן נון. שבוע לפני השיחה הכניס יואל לביתו אלפי ספרים, ירושת אביו (המורה ואיש הלשון ד"ר יחיאל בן נון. מ"פ). דומני שאנשי עפרה לא סלחו לו עד היום על השיימינג הזה".

סופרים זרים

יצוין כי בצד הציטוט הידוע על העדר ספרים, גרוסמן כן מזכיר בספרו את העובדה שבביתו של בן נון ישב בחדר מלא ספרים. אך נשאלת השאלה האם עוז וגרוסמן באמת יצאו כדי להכיר את השונה מהם, או לחזק ולחדד תפיסות עולם קודמות שלהם. ד"ר מאירה טורצקי, מחברת הספר "מסעות אל החצר האחורית" (הקיבוץ המאוחד, 2017), חקרה בעבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטת בן גוריון בנגב את ספרות התעודה בישראל, בעיקר באמצעות שני הספרים הללו.

"הסופרים הרגישו באותם ימים שהם זרים מאוד ולא מכירים חלקים גדולים של הארץ", טוענת טורצקי. "המוטיבציה שלהם הייתה לא רק ספרותית אלא גם פוליטית: ללכת ולראות מה קורה כאן, ולנסות להבין טוב יותר מה גרם לנתק הזה. הם יצאו לדרך מתוך רצון כן ללמוד על האחר, אבל זה לא כל כך הצליח. היומרה של עמוס עוז הייתה לטייל 'פה ושם בארץ ישראל', אבל בפועל הוא טייל קרוב לביתו. הוא מתאר בספרו כיצד לא ביקר בבית שמש עשרים שנה, וכמי שהתגורר באותם ימים בקיבוץ חולדה בית שמש נמצאה ממש בשכנות אליו. גרוסמן יצא לסיור רק בשטחים.

ד"ר מאירה טורצקי: אין חולק על הכישורים הספרותיים של גרוסמן ועוז, אך הכישורים הללו גם הגבילו אותם, כי הם השתמשו בהם יותר מדי. אנשים שיוצאים למסע שכזה אמורים להשתנות קצת, כשבפועל הם יצאו לשטח ופגשו אנשים, אך לא עברו כל שינוי

"אין חולק על הכישורים הספרותיים שלהם, אך הכישורים הללו גם הגבילו אותם, כי הם השתמשו בהם יותר מדי, והספרים מאוד מעובדים. אנשים שיוצאים למסע שכזה אמורים להשתנות קצת, כשבפועל הם יצאו לשטח ופגשו אנשים, אך לא עברו כל שינוי. שניהם השתמשו בז'אנר התיעודי כדי לשווק אג'נדה מאוד ברורה".

הסופר משה שמיר, מן הסופרים הבודדים שזוהו עם חוגי הימין, הוציא בשנת 1991 ספר מאמרים בשם: "המקום הירוק – בלי ציונות זה לא ילך", ובו נתן רוח גבית למפעל ההתנחלויות. "המקום הירוק הוא ארץ ישראל", כותב שמיר בהקדמה לספרו. "השימוש במושג זה בא לבטא התנגדות למושג 'הזמן הצהוב', המשמש בפי רבים כמין אות אזהרה, לא רק לשם עצירה ודריכה במקום, אלא לשם נסיגה ובריחה מן המקום".

ביוני 1989, בנאום שנשא עוז בעצרת של "שלום עכשיו" בתל אביב, שפורסם גם כמאמר ב"ידיעות אחרונות", הוא כינה את תנועת "כך" של מאיר כהנא ואת מי שזיהה כדומים לה: "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטיים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחו מתוך פינה אפלה של היהדות".

אנשי גוש אמונים ראו בכך אמירה שמכוונת גם אליהם. "מאז נאום זה, שאף נדפס בעיתונות, לא דיברתי עם עוז מטוב ועד רע", אומר ישראל הראל, "בנאום 'הכת הטמאה והרצחנית' הכוונה הייתה לתנועת גוש אמונים. לימים טען שכוונתו הייתה ל'כך' של הרב כהנא. בנוסף, הוא – או מישהו מטעמו – מחקו את 'גוש אמונים' מהטקסט המצוטט".

בעקבות הנאום ביקש ראש עיריית אריאל, רון נחמן, כי היועץ המשפטי לממשלה יפתח בחקירה כנגד כותבים שיכולים בכתיבתם להסית לרצח יהודים. הסאטיריקן אפרים סידון הגיב על כך ב"מעריב" ב־21 ביוני 1989 וכתב: "לו היו מרבית הסופרים שייכים למחנה הימין אין ספק כי גל הקוראים הערבים, המושפעים מספריהם, היה ממתן את התנהגותו ומפסיק את האירועים האלימים. אלא שהסופרים הלאומיים נטשו את הזירה… טוב יעשו, איפה, גורמי הביטחון אם יפיצו במהדורות עממיות את שירי התקומה של אצ"ג ואת ספרי משה שמיר… בין רבבות אוהבי הספר בגדה. יהיו אלה מחסום למול ההסתה השמאלנית של עוז. ואין לי ספק, שכאשר יעברו הקוראים בשועפט וטול כרם מעמוס עוז אל נעמי שמר, או־אז יבוא הקץ לרציחות".

שתי עגלות

מדוע מאז סופרי דור תש"ח נפער פער של עשורים, שבהם כמעט לא קמו כותבים משמעותיים מימין שיכתבו ספרים שמבטאים תפיסות אחרות? הקמת כתב העת האמנותי "דימוי" בעריכתה של חוה פנחס־כהן בשנת 1989, עם חברי מערכת כמו במבי שלג, נפתלי גליקסברג, צפורה לוריא ויאיר שלג, ניסתה לתת מענה ולהתחיל לקבץ אמנים בני המגזר הדתי־לאומי על במה שבה ירגישו נוח ליצור. גם העיתון "נקודה" היה הזדמנות לפובליציסטיקה ימנית וכלל גם מאמרי ביקורת ספרותית, אך עדיין כותבי השמאל משלו בכיפה, גם אם לא חבשו כזו בפועל.

הראל: "בפגישת 'על החיים ועל המוות' בעפרה, ובהזדמנויות נוספות לאורך השנים, עוז נהג לשאול: 'איפה הסופרים שלכם?'. בוויכוחים שהיו במפגשים עמו ועם חבריו הסופרים, דובר הרבה על העגלה המלאה ועל העגלה הריקה. בשבילם הספרות שהם כתבו הייתה העגלה המלאה. השבנו מה שהשבנו על העגלה המלאה באמת, היצירה התורנית של כל הדורות, שירת ימי הביניים, יצירות ש"י עגנון, אצ"ג, אלתרמן ועוד. למרות שטיעון זה נכון גם היום, אני מוכרח לומר שמאוד ציפיתי – ומאוד דחפתי לכך – שמתוך ההתיישבות החדשה ביש"ע תיכתב ספרות יפה, כפי שנכתבה בתנועה הקיבוצית.
"עם השנים הסתברו לי שני דברים: קמו סופרים ומשוררים במחנה ארץ ישראל שאינם נופלים ברמתם מסופרי העליות הראשונות בהתיישבות העובדת. עם זאת, צר לי לומר שככל שהזמן חולף מתברר שלא נוצרה כאן ספרות שיכולה להשתוות לאוצרות הענקיים של ספרות התנאים האמוראים ושאר האוצרות של דורות קודמים".

"תנועת העבודה מראשיתה נתנה מקום נכבד ביותר לפעילויות תרבותיות ואמנותיות", אומר יהושע. "הוצאות הספרים של הקיבוץ המאוחד, ספרים פועלים, עם עובד ועוד, מועדוני תרבות כמו צוותא ומועדונים אחרים. השמאל, תנועת העבודה ותנועת ההתיישבות הענפה טיפחו מאוד את הפעילויות התרבותיות. הימין לא עשה זאת. הסקטור הדתי־לאומי מתחיל עכשיו להראות סימני התעוררות אמנותית מעודדים, אך תמיד הייתה לדת היהודית בעיה עם יצירה אמנותית.

"אתה מוצא אנשים דתיים בכל הסקטורים, המשפט, העסקים, הצבא, המחקר. אבל בתחום האמנותי הם עדיין קומץ שמגשש את דרכו, ולדעתי בגלל העובדה שהיצירה האמנותית דורשת חירות גדולה מאד עד תחושת אנרכיה ושולי החירות בדת היהודית שמלאה מצוות הם שוליים צרים לעומת השוליים שנותנת למשל הדת הקתולית שהצמיחה אנרגיה אמנותית אדירה בתחומים רבים, אבל היהודים שחיו לצידה ובקרבה לא הרשו לעצמם לספוג אותה".

*

את חלחולה של הספרות העברית שכותבים הוא וחבריו אל היומיומיות של המגזר הדתי־לאומי רואה יהושע בתמונה עצובה אחת שהוא משווה לנגד עיניו: זו של דביר שורק ז"ל מעפרה, שנרצח בפיגוע בקיץ האחרון. בידו החזיק דביר המנוח שקית ובה אחד מספריו של דויד גרוסמן, שרכש כמתנה עבור הרב שלו בישיבה. "התמונה שלו מחבק את הספר שלי פשוט שוברת את ליבי", אמר אז גרוסמן, אב שכול בעצמו, שאיבד את בנו במלחמת לבנון השנייה.

בלי שמץ של ציניות, וכפרפרזה על תיאורו של גרוסמן ב"הזמן הצהוב", כשקבל, גם אם לא בצדק, על היעדר ספרים בבתים בעפרה, אומר א"ב יהושע: "היום כבר יש להם ספרים. כשהמתנחלים ניצחו, הם כנראה כבר לא חוששים מהרומנים של אנשי השמאל".