שמעתי שאודי טאוב בורח מן הכבוד. אני מבקש אפוא מהכבוד לרדוף אחריו. לתפוס אותו. ולכרכר סביבו. ולעשות זאת בעדינות, כי בכל זאת, טאוב הוא בעל מחשבות ובעל דמיונות ובעל כישרון גדול. עליו אמר מבקר הספרות המחמיר אמנון נבות, שהלך לעולמו בקיץ, בהתייחס לספרו הקודם "יודאיקה" (כפי שמצטט אותו יהודה ויזן בגיליון "דחק" החדש): "האלטרנטיבה היחידה שנותרה היא אותו דתי־לאומי משוהם שכותב על מה שמתרחש מתחת לרצפה של חנות יודאיקה". ספרו החדש של טאוב, "רוכבי הדלי", הוא קרנבל סוריאליסטי־קבלי־הגותי, מרקחת ספרות יהודית מזן שאין לו אח. אלטרנטיבה.
גיבורו הזקן של טאוב, המחזאי והבובנאי והוגה הדעות הנסתר שמואל ברמן, מצטט באיזו הזדמנות דמות שאולי הייתה ואולי רק משל ובובה הייתה, המצטטת מצידה את רבי נחמן מברסלב כאומר: "זה שאני מספר סיפורים, זה כי העיקר הוא לשמח את הלבבות בסיפור טוב. וזה שאני מפזר לפעמים רמזים שיש בסיפורים האלה דברים מכבשונו של עולם, זה רק כדי שלא יגידו עליי שאני מבטל את זמנם בסתם סיפורים" (עמ' 195–196). כמידת נכונותה של הצהרה זו לגבי סיפוריו של רבי נחמן, מידה אפס, כן מידת נכונותה לגבי סיפורו של טאוב. כבשונו של עולם, כבשונה של ההיסטוריה היהודית, מעשן מכל ארובות השעשוע של הרומן.
אכן, אודי טאוב מספר סיפור טוב ומשמח לבבות. סיפור טוב שבתוכו משובצים שלל סיפורים קטנים טובים ואפילו מחזות טובים. וכולם משמחים את הלבבות ומפעימים אותם, משובבים את הנפשות וטורדים את מנוחתן. אך בפי הדמויות, ובידיהן הכותבות, שׂם המסַפר רמזים על דברים בכבשונו של עולם, והרבה יותר מזה. והם אינם תירוץ לביטול הזמן, כי אם דברי הגות המושפעים, אצל אחדים מהגיבורים, מתורת הקבלה וממוחו הקודח של סופר שהווייתו הוויית בית המדרש. הגיבורים, חלקם בובות, רוחשים מחשבות ממחשבות שונות על המצב היהודי, והללו מועלות בססגוניות שעל גבול המוטרף.
"ועל כן נשב בבית המדרש ונוסיף למצולע עוד ועוד צלעות". כוכב יהודי, ג'ורדנה קליין, אקריליק על קנבס, 2016. מתוך תערוכת היודאיקה במוזיאון היכל שלמה
בן־מלך וסמרטוטר
הסב הבובנאי שמואל ברמן הוא דמות שובת לב. נער יהודי מפולין שהגיע בגפו לפרנקפורט, עם סכין שיועדה לשיסוף אך מצאה את מימושה בגילוף. שם שיגע את הגרמנים בהצגות תיאטרון בובות המשלבות סאטירה גסה ופילוסופיה גבוהה כמו גם סאטירה גבוהה ופילוסופיה גסה. הוא ברח מפני הנאצים שהספיקו לרצוח את חברתו האינטלקטואלית בת האדמו"ר. בארץ חי את חייו כאיזה מין אלטר־אגו יהודי לישראליוּת החילונית המתהווה, נשוי־לא־נשוי לאישה שהיא היפוך דמותו התימהונית ושוחרת הדעת: עסקנית הסתדרות כוחנית ואופטימיסטית. את סיפורו מגיש נכדו, עופר, סטודנט ויוצר־רוק שומר מצוות ומוקיר שבת, הבא לגור בביתו של הסב האלמן כדי להוכיח שהזקן הנדמה כמסתייד והנתון להזיות אינו זקוק לאשפוז בבית אבות.
הסב, הנכד המספר וגם האב שביניהם הם שושלת של מחפשי אמת. "כל האֶתר מלא שבילים שאנשים כמוני וכמוך מוסרים את הנפש לסלול אותם", אומר שמואל לנכדו. "שבילים כמו נחשים בלי מנוחה. מתפתלים, מצטלבים, סותרים. חתיכת דרך, לאן? עד לקצה שמישהו מחק אותו. … כל אחד צריך ללכת את השביל שלו נגד הרוח, כל הדרך עד לקצה, ורק אז ליפול" (עמ' 87).
שוב ושוב עושה זאת שמואל ברמן. מוכן תמיד לנפילה. זהו המוטיב השוזר את הרומן: את התנהגותו של הסב, וגם את ההתרחשויות בכתביו ובמחזותיו ובדמיונותיו. סצנת־הדפוס בספר, תבנית החוזרת ועולה בו, היא שמואל ברמן עומד על קצה גג ביתו ברחוב אלנבי בתל־אביב, ליד הים. קצת כמו גיבור סיפורו של יעקב שבתאי "הדוד פרץ ממריא". אפילו המראה תהיה, בפסקה האחרונה של הספר.
נפילה לבור היא גם מסגרת מחזהו של שמואל "רוכבי הדלי", ששמו כשם הספר, ושבתורו הוא מחווה לסיפור מאת פרנץ קפקא, "פרש הדלי". יושבים בבור בן־מלך שסירב להתמנות למלך וסמרטוטר השומע בבגדים ישנים את קולותיהם של אלה שלבשו אותם. גיבור סיפורו של קפקא, מקושש הפחמים העני בעל הדלי, מתגלגל בחזיונו זה של הסב לטייס פנטסטי הטס על גבי דלי. "למען האמת", מסביר הפרש (בעמ' 261), "היכולת הזו [לעוף על דלי] היא עדות די מבזה. מדובר כאן באומללותו של הרוכב ובמידת ירידת הערך שלו כאדם. מסתבר שתכונות אלה, הן לעצמן, מפחיתות ממשקל הגוף, וככל שיתעצמו יקטן המשקל הזה עד שכמעט ירחף הגוף מעצמו".
נפילה רצונית מן הקצה נמצאת גם בלב הספר. הסב קופץ מסיפון סירה אל הים בעקבות הזיה של פגישה עם "המלאך האפור", נציג פמליה של מעלה. המלאך מספר לברמן כי בשמיים שוקלים לבטל את ההתערבות המיוחדת שנעשתה למענו והצילה אותו מגורלם של כל בני משפחתו שנספו. "להחזיר את הגלגל לאחור לנקודה שבה התערבנו, שם על שפת הבור, ולתת לדברים לקרות כמו שנועדו מלכתחילה" (עמ' 95). מקומה של סצנה זו בסיפורו של הסב, כמו גם כוחה לזעזע והסערה הפילוסופית שהיא מקימה, דומים למקומו של משחק השחמט עם מלאך המוות ב"החותם השביעי" ולמקומה של התגלות האינקוויזיטור הגדול ב"האחים קרמזוב".
שלושת חתולי היסוד
סופו של הספר אף הוא בנפילה־מרצון. חתול הבית של הסבא צונח לבור ומתייצב על ארבע כפותיו. זאת לצורך מסירת דין וחשבון בהתוועדות של חתולים בראשות "שלושת חתולי היסוד", הזוי כמו שזה נשמע, מתחת לכיכר אתרים בתל־אביב. החתולים צריכים להחליט אם להמשיך בשיתוף פעולה עם המין האנושי, או לצאת למלחמה בו בשם תפיסת העולם החתולית שאינה מבחינה "בין החושים להכרה": תפיסת עולם שמכל בני האדם רק הסב ברמן שותף לה. אל המאורע המשונה הזה זורם הסיפור, בקוויו ההזויים וגם בקוויו הריאליסטיים ובקוויו ההגותיים. שכן מבעד לכל השרעפים, מעל לכל חוטי הבובות, מצוי מאבק מתמיד לנסח תפיסת עולם אחדותית, למצוא בכל מכיתותיה השבורות של המציאות קשר לאחָד.
סמוך קודם לכן מפצחת את הקו הזה בדמותו של ברמן מי שאולי היא בתו ואשר לא פגשה אותו מעולם: הלן, בתה של קליאו הגרמנייה שחברה אליו בימי התיאטרון שלו בפרנקפורט בשנות השלושים. קליאו, בתה הלן ונכדתה סופיה, שושלת־ראי של נשים לשושלת ברמן, מגלות כעבור עשרות שנים ששמואל לא נספה אלא חי בישראל. בקריאתה במחזותיו, שאמה הצילה מידיהם של מחריבי התיאטרון, היא מגלה את מרכזיותו של "הדחף המוניסטי". היא מייחסת אותו לעם היהודי כולו, "העם של קפקא והפָּרש על הדלי". דחף זה, היא אומרת, "הוא המפעל שמנסים היהודים להשׂריד בכל ההיסטוריה האיומה הזו" (עמ' 301). ואכן, הדחף לגלות את האחדות שבריבוי מככב בספר. במקום אחר, בפי אביו של עופר, הוא מוצג כתכלית החיים על פי מסורת נביאי ישראל ומקובליו. זוהי לדעתו מהותן של המוזיקה, האמנות והשירה, "וזה עיקר תכליתה של הנבואה" (עמ' 139).
והלן זו ממשיכה ומפרטת כמדברת־בעדם, כמדובבת את יהודי כל הדורות: "הנה בפנינו מצולע, וכך צריך שיהיה – מצולע! כך הייתה התוכנית מלכתחילה, שיהא מצולע! אבל המצולע הזה צריך גם להיות עגול! כך חייב להיות! כך כתוב לנו בספרנו המוחלט! ועל כן נשב בבית המדרש ונוסיף למצולע עוד ועוד צלעות. משולש, מרובע, מחומש, משושה, משובע, מתומן, משוגע בחזקת משוגע", עוד פרט ועוד פרט עד שהמצולע יהיה למעגל. "מההתחלה הרי המצולע הוא בלתי נתפס. הוא פחות ממשולש, הוא קו חסר ממדים שכונס בתוכו את כל הממדים. והאינסוף משתרע ממנו ועד לעיגול שהמוקד שלו בכל מקום וההיקף שלו בשומקום" (עמ' 301–302). משל גיאומטרי זה, על משובעים ומשוגעים, תחילתו בפיתוח של תורת העיגולים והיושר הקבלית, הנידונה במקומות אחרים בספר, וסופו ציור אבסורדי של הדחף המוניסטי. "עיגול שהמוקד שלו בכל מקום וההיקף שלו בשומקום"; תארו לעצמכם.
את הבלתי־אפשרי הזה, מעגל במהופך, מנסה, לתפיסתה של הלן, המסורת היהודית והא־לוהות היהודית לממש. והבלתי־אפשרי הזה הוא גם תיאור לא רע ליצירה שלפנינו. המסע אל המוניזם, אל האחדות, אל המוקד האחד, מתרחש "בכל מקום": בתודעה יצירתית של בובנאי־פילוסוף המשתברת בריבוי עצום אל הבובות שהוא יוצר ואל הדמויות שהוא ספק מדמיין ספק זוכר. הרומן מצליח לארוג ריבוי כמעט כאוטי של נקודות מבט, דעות ותודעות וסיפורים־בתוך סיפורים אל מסכת עלילתית שוטפת אחת, לאסוף את הניצוצות ושברי הכלים אל דלי אחד. ועל כן הוא עובר את המבחן בשלום. הרומן מוזר כפי שגיבורו מוזר, וכמוהו רב־פנים; אחֵר מאוד, ובאחֵרותו כוחו.
