מדי שבת הייתה משפחת ירון – חיים, אמונה והילדים יעל וגד – הולכת ברגל לתלפיות, לבקר את הסבא, הסופר ש"י עגנון, ואת אשתו אסתר. "הוא היה סבא מאוד נוכח", אומרת יעל, כיום ד"ר יעל בלאו. "בכל שבת היינו יוצאים מהבית שלנו ברחוב מטודלה והולכים עד לבית של סבא וסבתא בתלפיות. הלכנו במשך כשעה, והיינו מגיעים לפני הצהריים, נחים בגינה, אוכלים סעודת שבת, נשארים עד אחרי הבדלה וחוזרים באוטובוס. סבא גם היה מגיע אלינו הביתה. בבקרים הוא היה עובד, ואחרי הצהריים הוא היה יורד העירה ועוצר אצלנו בדירה.
"פעם או פעמיים הוא אפילו התייעץ איתי לגבי דברים שהוא כתב, האם לכתוב ככה או לכתוב אחרת. בבית הספר, לעומת זאת, היה פחות נעים. המורים הציקו לי, וכולם חשבו שאני בטח מצוינת בספרות ובחיבור. כשלמדנו סיפורים שלו, המורה הייתה יכולה להגיד באמצע שיעור: 'יעל, תשאלי את סבא אם הוא התכוון לזה או לזה'. זה מאוד הפריע לי. הייתי מאוד חסרת ביטחון, וזה לא הוסיף לביטחון שלי, להיות רק הנכדה של. אבל הייתי ילדה טובה, אז שאלתי את סבא בעקבות מה שהמורה אמרה. הייתי אומרת לו: 'המורה אמרה כך וכך', והוא אמר: 'מעניין מאוד, יכול להיות'. אבל אני לא אהבתי את זה.
"כתב היד שלו היה נורא ואיום, קטן ולא מובן, וגם כתב היד שלי גרוע להפליא. אני זוכרת שבכיתה ח', בשיעור חיבור, המורה כל פעם הייתה לוקחת חיבור ממישהו ומקריאה, וכשהגיע תורי, היא לקחה את החיבור שלי, הסתכלה עליו ואמרה: 'יעל, סבא שלך יכול להרשות לעצמו לכתוב בצורה כזאת, את לא', והחזירה לי את החיבור. זה היה לא נעים. בשיעורי ספרות בכלל לא הקשבתי, כי פחדתי שאני אקשיב ואחר כך לא אהיה טובה בזה. אני זוכרת שפעם אחת, כשהייתי בכיתה ט', סבא היה אצלנו בפסח ושאל אותי אם קיבלתי עבודה על סיפור שלו. אמרתי שכן, והוא אמר שהוא רוצה לשמוע את כל השאלות. אחרי שהקראתי, הוא אמר שהשאלות מעניינות וקשות והוא ינסה לענות לי. הוא ענה לי את כל התשובות, וקיבלנו שמונים".
הוא לא נראה כמו הסבא שישב על הרצפה וישחק עם הנכדים.
"לא. אבל הוא היה מאוד מעורב, מתעניין, מאוד מחנך. הוא לא אהב שלבשתי מכנסיים, ואת זה שהיה לי שיער קצר. הוא תמיד אמר שנשים צריכות שיהיה להן שיער ארוך. כשהרכבתי משקפיים בפעם הראשונה הוא ממש כעס עליי, כאילו שזו הייתה אשמתי. זה לא מצא חן בעיניו. והייתה פעם אחת, בכיתה ט', שהוא הפסיק לדבר איתי. אמרתי לאמא שלי: 'סבא לא מדבר איתי', ואמא אמרה: 'נכון, כי יש לך חבר'. לא ידעתי איך הוא יודע את זה – אמא שלי לא סיפרה לו, וגם אני לא. אחרי כמה זמן אמרתי לאמא שלי שסבא שוב מדבר איתי, והיא אמרה: 'כן, כי נפרדת מהחבר'. כנראה שהוא פשוט הרגיש את זה. היא לא סיפרה לו כלום".
'סבא זכה בפרס נובל, בואי'
את מתארת סבא מאוד שמרן, אבל בספרים שלו, בעיקר ב'שירה', הוא הרשה לעצמו להיות הרבה יותר משוחרר.
"נכון. 'שירה' היה הספר הראשון שאמא שלי הוציאה אחרי שסבא נפטר, והיא התחילה לעבוד על זה עוד קודם. כשהייתי ילדה הייתי כל הזמן עושה הגהות, קוראת מגיליונות הדפוס, מאז שאני ילדה קטנה. וכשאמא שלי עבדה על 'שירה' סבא כבר היה חולה ומשותק ולא יכול היה לדבר, אבל עוד לפני שהוא חלה הוא אמר לאמא שלי: 'אני לא רוצה שיעל תעשה הגהות על שירה'. זה נראה לו לא מתאים. כמובן שעשיתי הגהות על 'שירה', ברור, מי יעשה? אחרי שהוא נפטר עבדנו על זה יחד, אני ואמא שלי, ורק כשקראתי את 'שירה' בפעם השנייה הבנתי למה הוא לא רצה.
"אתה יודע, הרבה פעמים אדם יכול להיות מאוד פתוח בדעות שלו לגבי אחרים, אבל כשזה נוגע לילדים שלו, אז לא. אני זוכרת אותו בעיקר כמחנך אותנו. כשהייתי ילדה, הוא אמר לי שאני צריכה להקשיב לשיחות של מבוגרים גם אם אני לא מבינה כלום, כי כשאהיה גדולה אני אזכור את השיחות ואז אבין. זה מה שהוא עשה כילד".
יום אחד, לקראת סוף 1966, חזרה יעל הביתה מבית הספר וראתה פתק על השולחן: "סבא זכה בפרס נובל, בואי". היא עלתה לקו 7 ונסעה לתלפיות, וכמעט לא הצליחה להיכנס לבית, שהיה עמוס מברכים נרגשים שהגיעו לשמוח עם הסופר העברי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות. "הייתה התרגשות אדירה ביום קבלת ההודעה", אומרת בלאו, "הייתה תמונה שלי עם אחי ועם סבא על השער של 'מעריב לנוער', ואני זוכרת איך תפרו לאמא שלי ולסבתא שלי בגדים מיוחדים וכפפות ארוכות. הכול היה מאוד מרגש".
שלוש שנים לאחר מכן נפטר עגנון, בפברואר 1970. "הוא עבר שבץ ושכב בבית חולים", מספרת בלאו, "הוא לא דיבר, ואני ביליתי שם המון זמן, כי זה היה בחופש הגדול. אני זוכרת שבערב תשעה באב, בלי שאף אחד אמר לסבא כלום, הוא סימן לנו שנלך הביתה כדי שנספיק לאכול לפני הצום. כולם חשבו שהוא לא מבין מה קורה סביבו, אבל כנראה שהוא הבין. כשבאתי בבוקר למחרת, עם רקמה שהייתי רוקמת, הוא סימן לי שלא ארקום, כי אסור לעשות מלאכה עד הצהריים. הוא היה ממש בעניינים. אבל היה מאוד קשה לראות אדם שהמילים הן חלק כל כך מרכזי מחייו, שכולם תמיד מחכים למוצא פיו, פתאום בלי מילים.
"ביום שהוא נפטר ישבתי בהפסקה בחצר בית הספר. היה יום יפה ושמשי, והרגשתי שכולם מסתכלים עליי. כשנכנסתי לכיתה התיישבה לידי חברה ואמרה: 'סבא שלך נפטר'. אחר כך הסתבר לי שהודיעו להוריי, ואבא אמר שאין טעם להפריע לי באמצע יום לימודים. ליד 'מעלה', בית הספר שבו למדתי, היה קיוסק, והילדים היו הולכים בהפסקה לקנות בקיוסק, והם שמעו ברדיו שהוא נפטר. כך נודע לי".
אמא פרסמה הכול
עגנון זכה להלוויה ממלכתית: ארונו הוצב באולם מועצת עיריית ירושלים, ואלפים רבים עברו על פני ארונו של הסופר הנערץ. בקהל נראו שרים, חברי כנסת, סופרים, אנשי אקדמיה, נשיא המדינה זלמן שז"ר וכן דוד בן גוריון, שהגיע משדה בוקר. "היה כל כך הרבה בלגן שלא היה לי זמן לחשוב", אומרת בלאו, "אבל מיד כשנגמרה השבעה התחלתי בפעם הראשונה לקרוא עגנון סתם. פתאום יכולתי סתם לקרוא, כי לקרוא לבית הספר לא נהניתי. זה מה שעשיתי אחרי שהוא נפטר: קראתי עגנון".
זמן קצר אחרי השבעה חזרה אמה של בלאו, אמונה ירון, לעבוד במרץ על הבאת הרומן "שירה" לדפוס. "שירה" היה הראשון מבין חמישה-עשר ספרים שפרסמה אמונה ירון מעיזבונו של אביה: שלושים שנה הקדישה למלאכה זו, ובזכותה ראו אור ספרים נפלאים כמו "עיר ומלואה", "לפנים מן החומה", "ספר סופר וסיפור" ועוד. בעלה של אמונה, חיים ירון, עמד לצדה ואף השתתף בעריכה של כמה מהספרים. "בלעדיו היא לא הייתה עושה את זה", אומרת בלאו, "הוא תמך בה בשעה שהרבה אנשים יצאו נגדה. כל מיני חוקרים אמרו שהיא לא ראויה ולא מתאימה לפרסם את כתביו של עגנון, ושחוקרים צריכים לקבל את זה. היא באמת ספגה הרבה, ורק אחרי שהיא נפטרה (ב-2015. א"ה) התחילו לדבר על כמה היא הייתה נדיבה, וכמה היא עזרה למי שהיה צריך.
"היא עבדה המון והקדישה את חייה להוצאת כתבי סבא, ואבא שלי תמך בה נפשית, עמד מאחוריה, ועזר להוציא את 'ספר סופר וסיפור', 'אתם ראיתם' ו'סיפורי הבעש"ט'. הוא החזיק לה את היד, ושניהם עשו עבודה יוצאת מן הכלל".
אגב, נשאר משהו של עגנון שלא פורסם?
"אין משהו גדול שלא פורסם. פה ושם מוצאים דברים, פרק שלא פורסם או איזו גרסה של סיפור, אבל אמא שלי פחות או יותר פרסמה הכול".
מאה אנשים מחכים
בלאו, בת 66, נשואה ואם לארבעה, שימשה במשך שנים מרצה ללשון עברית באוניברסיטת בן גוריון. פה ושם היא מקבלת דרישות שלום מסבה, גם במקומות פחות צפויים. לפני שנים אחדות, במהלך טיול עם בתה בניו יורק, נכנסו השתיים לספרייה הציבורית הגדולה של העיר וחיפשו את ספריו של עגנון. "ניגשתי לספרנית ועשיתי משהו שאני אף פעם לא עושה – אמרתי שאני רוצה לראות ספרים של סבא שלי. היא הייתה ממש מאושרת, וכמה דקות אחר כך הופיע מנהל מחלקת כתבי היד עם שני דפים מצהיבים. מסתבר שאלה ניירות בכתב ידו של סבא שלי, שאותו מנהל קנה ב-500 דולר. לא היה לו מושג מה כתוב שם, אבל הוא הבין שמדובר בכתב יד של עגנון, אז הוא קנה. פענחנו לו את הטקסט והוא היה מרוצה עד השמיים".
מדברים היום על זה שלצעירים קשה לקרוא עגנון, להבין את השפה שלו.
"אני לא כל כך רואה את זה. בבית הספר של הנכדים שלי כולם יודעים מי זה עגנון, והנכדים שלי מאוד נהנים מזה. בסך הכול זה נחמד להם".
שנים רבות גרה בלאו עם משפחתה ביישוב עומר, אך מזה כ-17 שנים הם מתגוררים באפרת. בלאו חברה בהנהלה של בית עגנון בירושלים, ומאז שאמה נפטרה היא נענית יותר להזמנות לדבר על סבא שלה. עוד לפני כן, ב-2010, הוזמנה לבוצ'אץ', עיירת הולדתו של עגנון, לטקס מיוחד שהעלה על נס את חתני פרס נובל היהודים שיצאו מברית המועצות לשעבר, ובהם הסופר העברי הדגול. "הגענו באוטובוס לבוצ'אץ'", היא מספרת, "אני רואה מהחלון מאה אנשים מחכים לי. אני יורדת מהאוטובוס, ראש העיר ניגש, מנשק את ידי ונותן לי פרחים. אני הולכת כמה מטרים, עוד נישוקים וחיבוקים, ועוד פרחים, ואישה אחת מגישה לי גובלן של סבא שלי שהיא עשתה. אחר כך ראש הקהילה היהודית מנשק את ידי, מגישים לי עוד פרחים ויש מסיבת עיתונאים. הייתה חוויה בלתי רגילה. פרופ' דן לאור, שהיה שם, אמר לי אחר כך: 'יעל, איך תחזרי לארץ, לשגרה, אחרי כל זה? כאן בבוצ'אץ' את מלכה".
