הדרך לבנימינה שזורה בגעגוע. היא נעה בחדות בין הבלי העולם הזה דוגמת מרכז "ביג" עמוס מותגים אמריקניים צעקניים, לתמונות המושבה ההיסטורית שתלויות על תחנות האוטובוסים וכיכרות שמוקדשות לשירי אהוד מנור ז"ל, יליד המקום שידע ללכוד בשיריו באופן מושלם את ההתרפקות על העבר. את החיבור הזה לפעם, לטבע ולאדמה ממשיך באופן טבעי בית הקפה החדש של משק עפאים, שנפתח לאחרונה בבנימינה והפך לאבן שואבת עבור תושבי האזור.
הבסיס של המשק נמצא במושב עידן שבערבה, והוא חרט על דגלו את בשורת החקלאות בת־קיימא שכוללת גידולים אקולוגיים וסחר הוגן. האחים ינון והדיי עפאים לקחו את מהפכת ה"פארם טו טייבל" (חומרי גלם טריים טריים שמגיעים מתוצרת מקומית ומוכרת במקום מוצרים מתועשים וגלובליים) ולקחו אותו צעד אחד קדימה אל מה שמכונה "מהזרע לשולחן". זה אומר שהם לוקחים אחריות על כל שלב ושלב בייצור המזון – כבר מהאוכל שניתן לעיזים, לפרות ולתרנגולות של המשק, אופן הגידול שלהם והטיפול בתוצרת שמופקת מהם.
כמו בשאר בתי הקפה שלהם, גם פה ניתן לרכוש מתנובת המשק וזה כולל יוגורט, גבינות טריות מחלב עזים אורגני, שמן זית, דבש, ריבות, עוגות ומגדנות ועוד ועוד.
ניצלתי את ההזדמנות למפגש בנות עם חברה מפרדס חנה וחברה מבנימינה, ואם גם אתם חשבתם שמדובר בשני יישובים תאומים, הרי שלא. כמו כפר סבא לרעננה, כמו רמת גן לגבעתיים – כל אחת בתורה מתנשאת על חברתה, חסרת מודעות לחלוטין לעובדה שאף אחד חוץ מתושביה לא מבדיל בין השתיים. בהמשך למסורת של עפאים, גם הסניף החדש שלהם ממוקם במבנה לשימור ברחוב המייסדים, אבל כשהאח הגדול שלך הוא בית הנסן, אחד מהבניינים הכי יפהפיים בירושלים, אי אפשר באמת להשוות. למרות שהגענו בשעת בוקר מאוחרת, המקום המה אדם כאילו אין עבודה בעולם.
עיון קצר בתפריט גילה שהוא ממשיך את הקו של הסניפים האחרים, עניין משמח במיוחד לאור העובדה שהסיבה המרכזית לבואי הייתה לטעום שוב מהמנה המושלמת ביקום, הלא היא הבורקאסון. לכאורה, מה החידוש? הרי כל בית קפה שני מתגאה במילוי קרואסון בביצה, קצת ממרחים ואולי גם סלמון למתקדמים. אבל לא הבורקאסון. אותו לא הינדסו משאריות, הוא נולד לגדולה. מדובר בבצק קרואסון חמאה שמקופל בצורה של בורקס וממולא בכל טוב המשק. לנו הבצק הזכיר יותר טייק אוף על "פאן א שוקולה" (קרואסון השוקולד הצרפתי שהוויכוח הסוער על שמו הגיע עד לפרלמנט הרפובליקה) מאשר על קרואסון החמאה הקלאסי, אבל לא נתקטנן. דילגנו על המנגולד־תרד־כרישה, השארנו את התפוחים־קינמון־דבש לדרוש עיון בקינוח וצללנו היישר אל בורקאסון המשוואיה: פלפלים ועגבניות שעברו קלייה על אש גלויה עם ביצה עלומה. ובכן, אין מה לומר. רק בשביל המנה הזו שווה לשכפל את סניפי עפאים לעוד ועוד לוקיישנים ברחבי הארץ.
בהיותנו בנות, החלטנו להזמין כמה מנות למרכז השולחן ולחלוק. התירוץ הרשמי היה כדי לטעום כמה שיותר אפשרויות אבל אם להודות על האמת, כל סיפור ה"להתחלק" טומן בחובו עניין פסיכולוגי עמוק. הוא מאפשר לבחורה הממוצעת להגיד לעצמה – בורקאסון שלם? מה פתאום, ניקח רק ביס אחד קטן והשאר סלט. שהאחרות יעלו את כל הקלוריות. מה שקורה בפועל זה שלוש בחורילות שנלחמות על כל ביס אחרון. כלומר, הלפני אחרון. עוד לא נולדה הבחורה שתיקח את הביס האחרון. כמו פח השמן, גם לביס האחרון יש יכולת מופלאה להתחלק לעוד ביס אחרון ועוד ביס אחרון. סדרה הנדסית יורדת עד לאינסוף.
ואם כבר סלט, בהמלצת המלצרית בחרנו את "המחזק" – סלט עדשים ירוקות ושחורות, שעועית מש, עשבי תיבול, בצל סגול ועגבנייה קצוצים עם טוויסט חביב בדמות תחתית של "קרם צחור", כלומר גבינת שמנת רכה שכמובן מיוצרת במשק. האמת שאם כבר מתבלים ברטבים־שאינם־רטבים אני מעדיפה את הסלטים שלי עם טחינה גולמית, אבל הגבינה הקלה הזו הייתה חתיכת יציאה והשתלבה מעולה עם הדומיננטיות של העדשים.
ממבחר הסחוטים שלהם הלכנו על השילוב המנצח של תפוח וסלק (ולייק על האפשרות להזמין "שוט" של חצי כוס במחיר מוזל). המשכנו עם "בוקר איכרים", שהוא הדבר הכי קרוב שיש להאש בראונס. יש לי חולשה למנה הזו מאז הטיול בנפאל (כן, היו זמנים בהם טירקתי וגם זה רק כשפורטר סוחב אותי), כשבכל גסט האוס קטן ונידח לאורך המסלול נהגו להגיש אותה לארוחת בוקר. תפוחי האדמה המוקפצים הללו מקורם במטבח האמריקאי והם פופולריים במיוחד בדיינרים ברחבי ארה"ב, לרוב כשהם מלווים בביצת עין ובייקון. אז פה כמובן ויתרו על הבשר, והוסיפו לתפוחי האדמה בצל סגול, תרד ועגבנייה וגם אריסה ביתית (שהתפריט מיהר לעדכן שאינה חריפה כלל). למרות שתפוח אדמה הוא המזון שאקח איתי לאי בודד, הירקות שהתווספו רק הרימו לו והיו מעולים – הטעם העז לא נהרס בבישול והמרקם לא הפך למסמורטט כפי שלרוב קורה עם המנות האלו. גם ביצת העין הייתה עשויה למשעי, רכה מלמעלה, חרוכה מעט מלמטה.
לקינוח בחרנו בטארט אגסים מבושלים ומרציפן שהיה מתקתק במידה עם בסיס רך ועסיסי וציפוי של שקדים מקורמלים וגם טארט התותים־פיסטוק היה נהדר. הם היוו סיום מוצלח לארוחה נפלאה, שבה בכל ביס וביס מודגשים הטעמים והטקסטורות. יש לזה קשר ליד הטובה של העמלים במטבח, אבל מנות שעשויות כך לתפארת מתחילות במרכיבים משובחים. ההחלטה של עפאים להשתמש רק בתוצרת שהם מודעים לכל שלב ושלב בגלגול שלה אולי מיטיבה עם הסביבה, אבל יותר מכל – היא מיטיבה עם חך הסועדים.
בקיצור: נאה מקיים // בשולחן ליד: חל"ת וחל"ד // אל תפספסו: בורקאסון משוואיה
