"העבודה היא על המגרש והתקשורת לא תשנה את זה"

הכדורגל הישראלי משווע לכישרונות חדשים שיובילו אותו קדימה בזירה הבינלאומית, ובחודשים האחרונים צמחה לו תקווה חדשה. מדובר בעילאי אלמקייס, קשר מחונן בן 19, שהתפתח בחמש השנים האחרונות במחלקת הנוער של הופנהיים הגרמנית. לאחרונה הוא חתם על חוזה לשלוש שנים בקבוצת הבוגרים של המועדון, שמשחקת בבונדסליגה, אחת הליגות הטובות בעולם.

"אני מתאמן עם קבוצת הבוגרים מתחילת השנה באופן קבוע. האימונים אגרסיביים, מדויקים ובקצב ממש גבוה, והתחרות הרבה יותר קשה מכל מה שהתמודדתי מולו קודם לכן", מתאר אלמקייס את החוויה, "אני נהנה להתאמן עם שחקנים ברמה הזו, זה אתגר כיפי שדורש ממני להישאר עם הרגליים על הקרקע. זה מוציא ממני הרבה יותר ועוזר לי להשתפר. הימים שלי ארוכים ואינטנסיביים, אנחנו נמצאים כל היום במתחם של המועדון ומשלבים בין אימונים על המגרש, עבודה בחדר הכושר, טיפולים ותדרוכי וידאו. העבודה קשה מאוד, אבל בסך הכול אני ממש שמח על כל מה שקורה".

"בטורניר הראשון בגרמניה שיחקנו מול ברמן. חשבתי אז כמו ישראלי והעברתי לאחד השחקנים את הכדור בין הרגליים. הוא מאוד לא אהב את היחס המזלזל ואחרי כמה דקות נכנס בי בצורה כל כך חזקה, שנשברה לי צלע. למדתי את הלקח שלי"

אלמקייס נולד וגדל ברגבה, מושב שיתופי בגליל המערבי. "נולדתי לבית שאוהב מאוד כדורגל ואני משחק מאז שאני זוכר את עצמי", הוא מספר, "אבא שלי גדל במחלקת הנוער של הפועל עכו, אנחנו אוהדים בבית של ארסנל וברצלונה ולאורך השנים צופים במשחקים באופן קבוע. הייתי ילד שמח וחברותי, תמיד עם חברים, על אופניים בדרך לבית הספר או משחק כדורגל במושב אחרי האימון".

הקבוצה הראשונה שאלמקייס הצטרף אליה הייתה בית"ר נהריה. "זה התחיל בתור חוג וכבר בשלבים הראשונים קיבלתי הרבה פרגון וביקורות טובות מהסביבה על היכולות שלי", הוא נזכר. "הגישה שלי הייתה מקצוענית כבר בשלב מוקדם. תמיד היה לי ברור שהמטרה שלי היא להיות כדורגלן מקצוען וככה גם הסביבה שלי התייחסה אליי, אם זה אבא שלי או המאמנים. היו מפרגנים לי כשהגיע לי ומבקרים אותי כשהייתי צריך לתקן ולשפר. לא מיהרו לשפוך עליי מחמאות וזה עזר לי להמשיך לעבוד קשה ולהשתפר. בשלב מסוים הוספתי אימון אישי, אחרי שכולם הלכו הביתה".

בתור ילד הוביל אלמקייס את נהריה להישגים יפים באותן שנים: "זכינו בכמה אליפויות בליגה והגענו לרבע גמר גביע המדינה. זו לא הייתה קבוצה שציפו ממנה לדברים כאלה". כשהיה בן 12 התפרקה בית"ר נהריה, ואלמקייס חיפש אחר התחנה הבאה שלו. "אבא שלי אמר אז שזו הזדמנות טובה לבדוק אם אני באמת שווה משהו גם ברמה הגבוהה ביותר, וניגשתי למבחנים במכבי חיפה. ביום הראשון שלי שם אמרו במועדון שחיכו לי, שרצו אותי מאוד ושמחים שבאתי. ההסתגלות שלי שם הייתה מהירה וטובה, והפכתי לאחד משחקני המפתח בקבוצה לגילי.

"בתחילת השנה השנייה שלי עברנו לשחק במגרש הגדול, 11 מול 11, וכמו כל ילד, בהתחלה סבלתי מקשיי התאקלמות וקצת הלכתי לאיבוד. למזלי היו לי שם מאמנים טובים שעזרו וכיוונו אותי, ואחרי חצי שנה חזרתי להיות שחקן מוביל".
כבר בתום השנה השנייה, כשהוא בן 14, החליט אלמקייס שהוא מעוניין לעבור ולשחק באקדמיה באירופה. מפגש עם שחקן העבר והסוכן בהווה, אבי נמני, שינה עבורו את התוכניות. "נמני המליץ לי להישאר עוד שנה בארץ, להתחזק ולצבור עוד ניסיון, ובחרתי להקשיב לו", מספר אלמקייס, "הוא אדם טוב ואיש מקצוע מדהים שעזר לי מאוד. בכל אותה תקופה אבא שלי הסתובב בין אקדמיות באירופה, כדי להתרשם לאן הכי יתאים לי לעבור. באותן שנים הוא עבר לגרמניה, בעקבות העסקים שלו, וזה היה זמן טוב עבורי להצטרף אליו".

שכר לימוד כואב

התחנה הראשונה של אלמקייס בגרמניה הייתה במחלקת הנוער של קבוצה קטנה מהעיר זינסהיים, שם גם נמצא מגרשה הביתי של הופנהיים. "באתי להתרשמות אצלם ומהרגע הראשון הם ביקשו שאצטרף אליהם", נזכר אלמקייס, "אחרי כמה משחקים ראשונים קלטו אותי בהופנהיים ורצו שאעבור אליהם, מה שקרה לבסוף כעבור חצי שנה. ההבדל בין המועדונים הוא כמו בין בית"ר נהריה למכבי חיפה".

ההתאקלמות בגרמניה לא הייתה פשוטה כלל. "היה לי קשה מאוד בגיל 15 לוותר על חיי המשפחה, חברים, השפה ובית הספר. הקושי תפס אותי גם מבחינה מקצועית והמשחק שפגשתי היה שונה לחלוטין. מהר מאוד הבנתי שבניגוד לתקופה שלי בחיפה – אז היה לי הרבה חופש תנועה וכשקיבלתי כדור היה לי זמן להסתובב – כאן לוחצים אותך ורודפים אחריך 90 דקות, גם אם זו קבוצה מהמקום האחרון בליגה. המרחבים שלך כשחקן מאוד מצומצמים כאן, הכול הרבה יותר צפוף, המשחק נוקשה ושום ניצחון הוא לא מובן מאליו".

את ההבדלים הגדולים הוא הבין במהרה על הגוף שלו. "בטורניר הראשון שלי בגרמניה שיחקנו מול ברמן. חשבתי אז כמו ישראלי והעברתי לאחד השחקנים את הכדור בין הרגליים. הוא מאוד לא אהב את היחס המזלזל הזה ואחרי כמה דקות נכנס בי בצורה כל כך חזקה, שנשברה לי צלע. שכבתי על הדשא והתפתלתי מכאבים. למדתי את הלקח שלי, גם אם שכר הלימוד היה כואב מאוד. מהר מאוד הבנתי שאני כבר לא בארץ. המשכתי לעבוד קשה, הקשבתי ולאט־לאט התחלתי להתקדם. בסופו של דבר כל הקשיים והאתגרים שעברתי חיזקו אותי ובנו את האישיות שלי, ואני שמח שהצלחתי לצלוח אותם".

אחד האנשים שעזרו לו להתאקלם הוא אלמוג כהן, ששיחק אז בגרמניה בקבוצת אינגולשטאדט. "היינו בקשר רציף באותה תקופה, הוא בחור מדהים וממש שמחתי שהוא היה פה", אומר אלמקייס, "היה לי כיף לראות אותו מצליח בגרמניה ועונד את סרט הקפטן. כשהוא שיחק בליגה הראשונה הוא הבקיע כאן שער מולנו, וזו הייתה הפעם היחידה ששמחתי שחטפנו גול".

בהיעדר קהילה יהודית בהופנהיים ובעיירות הסמוכות לה, יצרו אלמקייס ואביו קשר עם הקהילה היהודית בשטרסבורג הצרפתית, שנמצאת במרחק שעתיים נסיעה מהם. "הקשר עם הקהילה שם נוצר דרך חבר ילדות של אבא שלי", הוא מסביר, "נסענו לשם בשלב הראשון לעשות שבתות וחגים בקהילה המרוקאית שמתפללת בנוסח ספרד, ועם הזמן חוג המכרים והחברים שלנו הלך וגדל".

"אני יודע מצוין שהעבודה שלי היא על המגרש ושום כתבה לא תהפוך אותי לשחקן טוב יותר או פחות. הציפיות שלי מעצמי כל כך גבוהות, ששום ציפייה מהתקשורת עוד לא עלתה על הציפייה הזו"

ההתקדמות המקצועית של אלמקייס הפכה אותו לאחד הכישרונות הבולטים באקדמיה של הופנהיים. על המגרש הוא מתפקד כקשר אחורי. הוא נחשב לשחקן בוגר וחכם, שלא מפסיק לרוץ ולהילחם. "אני חושב שתמיד היה בי משהו בוגר לגילי, אבל בשנים האחרונות זה הולך ומתפתח. חוויתי המון דברים בארץ זרה, פתאום הבנתי איפה אני נמצא ושאני מתמודד בזירה העולמית ברמות הגבוהות ביותר, מול שחקנים בינלאומיים מהטובים בעולם".

בשנותיו הראשונות בגרמניה שילב גם לימודים בתיכון מקומי, שאותם סיים בציונים גבוהים. "למדתי ועשיתי בגרות בגרמנית", הוא מספר, "זו שפה קשה ולקח לי שמונה חודשים להתחיל לתקשר, וכמעט שנתיים לשלוט בה באופן מלא. אבל היום אני קורא, כותב ומדבר בלי בעיה. הבית שלי תמיד יהיה בישראל, עם המשפחה והחברים, אבל החיים שלי פה טובים מאוד. אני חי במקום קטן בלי חיי לילה או גירויים אחרים". ההצטיינות של אלמקייס הובילה אותו גם לנבחרות הצעירות של ישראל.

לעצור את השעון

בשנה החולפת ההתקדמות של אלמקייס עברה עוד שלב. זה החל בהישג מצוין שהיה שותף לו, כאשר העפיל עם הקבוצה הצעירה של הופנהיים בתחילת אפריל לחצי גמר ליגת האלופות לנוער. קודם לכן, בשלב הבתים, הישראלי כבש שער בניצחון קבוצתו 2:5 על מנצ'סטר סיטי. ההופעה שלו הרשימה את פפ גווארדיולה, הובילה את סיטי לנסות לרכוש אותו וגרמה ל"סאן" הבריטי להשוות אותו לתיאגו אלקנטרה מבאיירן מינכן. בשמינית הגמר ניצחה הופנהיים את דינמו קייב בבעיטות הכרעה, כשאלמקייס כובש את הפנדל האחרון. ברבע הגמר הוא היה שותף לערב נהדר שבו גברה קבוצתו 2:4 על קבוצת הנוער של ריאל מדריד. בחצי הגמר, שנערך בשווייץ, הפסידה הופנהיים לפורטו.

בחודש ספטמבר עלה לראשונה לשחק בבוגרים. עד היום הוא הופיע בקבוצת המשנה של המועדון בליגה הרביעית בגרמניה, שם כבש שער אחד. חודש לאחר הופעת הבכורה בבוגרים קיבלה הקריירה שלו תנופה נוספת, כשזומן לראשונה לסגל הנבחרת הבוגרת של ישראל. "המאמן אנדי הרצוג בא לעקוב אחריי בגרמניה, אהב את מה שראה ומאז אנחנו בקשר רציף. קיוויתי שהזימון לנבחרת יגיע, וכשזה קרה זה היה הרגע הכי מרגש בקריירה. בסגל שזומנתי אליו היו שחקנים כמו ערן זהבי, איתן טיבי, ביברס נאתכו ואריאל הרוש, שעבורי היו דמויות להערצה, כאלה שהתרגשתי לזרוק להם כדורים בתור ילד בחיפה. להיות פתאום באותו שולחן, לדבר איתם, להתאמן ולשחק – זו הייתה בשבילי זכות גדולה ואני שמח על ההזדמנות שקיבלתי".

עשרה ימים לאחר הזימון עלה אלמקייס להופעת הבכורה שלו בנבחרת הבוגרת, בניצחון הביתי 1:3 על לטביה, כשנכנס כמחליף בדקה ה־75. "קשה לי להסביר במילים את הרגע שבו עליתי למגרש", מנסה לשחזר אלמקייס את התחושה, "הלוואי שהייתי יכול לעצור את השעון וליהנות יותר מרבע השעה שקיבלתי. זו הייתה חוויה מיוחדת עבורי ועבור המשפחה שלי שישבה בקהל, אחרי כל ההשקעה והמסירות והוויתורים הגדולים לקריירה. זו כמו חותמת שהנה, אני מתחיל את הדרך שחלמתי עליה. חיכיתי לזה המון, זה רגע שנחקק לי בלב ולעולם לא אשכח".

ב־26 במרץ תשחק ישראל בחוץ מול סקוטלנד, ואם תנצח היא תעלה לגמר הפלייאוף על העלייה ליורו 2020, שניצחון בו יבטיח לה השתתפות היסטורית באליפות אירופה. אלמקייס נשמע אופטימי בנוגע לסיכויים. "בכדורגל באמת הכול אפשרי ובאמת שאין חוקים, גם אם זה נשמע כמו קלישאה. אני בטוח שניתן את הכול ונוסיף עוד קצת, ובוא נראה מה יהיה".

תגבור ישראלי

בצל החיזורים מקבוצות בכירות באירופה, עלה אלמקייס בתחילת העונה הנוכחית לקבוצה הבכירה של הופנהיים בבונדסליגה וחתם בסוכנות השחקנים "סטלה", אחת הבכירות בעולם, שמייצגת בין היתר את גארת' בייל ותומר חמד. לאחרונה זכה אלמקייס בחוזה מקצועני ראשון, שאמור להשאיר אותו בגרמניה לפחות עד סוף עונת 2022/23. "גם כשעלו הכותרות וההצעות מקבוצות אחרות, עשיתי כל מה שאפשר כדי להתרכז בעבודה היומיומית שלי פה. זו הייתה עונה מאוד אינטנסיבית עבורי, בדיוק בשלב המעבר לבוגרים, ואסור היה לי לאבד את הראש. יש דברים שאני לא יכול לדבר עליהם, אבל אני שמח שחתמתי על חוזה חדש בהופנהיים. הם עשו הכול כדי שאשאר פה וזה גם מה שאני רציתי. זה מקום טוב להתפתחות שלי ואני שמח שהחלטנו להישאר. ימים יגידו אם בחרתי נכון".

"גם כשעלו הכותרות וההצעות מקבוצות אחרות, עשיתי הכול כדי להתרכז בעבודה היומיומית שלי פה. זו הייתה עונה אינטנסיבית עבורי, בדיוק בשלב המעבר לבוגרים, ואסור היה לי לאבד את הראש"

עד כה, פרט לכמה משחקי אימון שבהם הפגין יכולת טובה, הוא עוד לא קיבל הזדמנות במשחק ליגה של הופנהיים. "אני תמיד מצפה ושואף לשחק, עובד בכל יום קשה כדי לקבל את האמון מהצוות המקצועי, ומקווה לקבל את ההזדמנות שלי בקרוב. המטרה של הופנהיים כמו בכל עונה היא לסיים הכי גבוה שאפשר בטבלה, בתקווה לזכות באחד הכרטיסים למפעלים האירופיים".

לא רק קבוצות שונות גילו עניין בכישרון של אלמקייס, אלא גם כלי התקשורת. "ככל שעליתי ברמה, כך גם עלתה כמות החשיפה התקשורתית. אני לא מתנגד לה, כל עוד זה בטעם טוב, אבל גם יודע מצוין שהעבודה שלי היא על המגרש ושום כתבה לא תהפוך אותי לשחקן טוב יותר או פחות. אני יודע לקחת את התקשורת בעירבון מוגבל".

עכשיו יש גם ציפיות גבוהות ממך. עד כמה זה מלחיץ?
"הציפיות שלי מעצמי כל כך גבוהות, ששום ציפייה מהתקשורת עוד לא עלתה על הציפייה הזו. אני עובר שנה טובה ומוצלחת אבל זו רק ההתחלה מבחינתי. ברור שהדברים קצת השתנו לאחרונה, אבל בשורה התחתונה אני רעב לעשייה. הכי חשוב זה להישאר ממוקד ולהמשיך לעבוד קשה, במטרה שהשנה הקרובה תהיה מוצלחת לא פחות".

בחודש שעבר קיבלה הופנהיים תגבור ישראלי כשהחלוץ מואנס דאבור, שכיכב בשווייץ ובאוסטריה אבל התקשה להתאקלם בסביליה הספרדית, הצטרף לקבוצה בחלון ההעברות הנוכחי. "דאבור ואני מכירים מהנבחרת", אומר אלמקייס, "הוא קסם של בחור, מקצוען ברמות הגבוהות ואני שמח שהוא פה איתי, לחוות יחד את הבמה הזאת".

גיטרה להפגת מתחים

לפני שנתיים השתתף אלמקייס בצילומי סרט בשם "זכור" שביים וולפגנג אלס ועוסק בהנצחתם של מנחם ופרד מאייר, שני אחים שנולדו וגדלו בהופנהיים, איבדו את משפחתם בשואה וניצלו. אלמקייס מתפקד בסרט על תקן המספר. "כשהגיעה אליי ההצעה להשתתף בסרט, לא הייתה שאלה בכלל והחלטתי בתוך דקה. זה היה כבוד גדול עבורי ושמחתי להיות חלק מזה".

בשנה שעברה, בעקבות העובדה שהוא בן של מהגרים, קיבל אלמקייס פטור משירות צבאי. "המשפחה שלי ואני אוהבים מאוד את המדינה, ואם הייתי בארץ הייתי משרת בשמחה. לא עברתי לכאן בגיל צעיר כדי לא לעשות צבא, אלא כדי להפוך לכדורגלן מקצוען, וכרגע אין לי אפשרות לחזור לארץ כי אצטרך לוותר על כל מה שבניתי בגיל צעיר. אם אצטרך לחזור לארץ עד גיל מסוים, אשמח לעשות את זה".

על מה אתה חולם?
"אין לי חלומות, יש לי מטרות, והבאה היא לשחק באופן קבוע ומשמעותי בקבוצת הבוגרים של הופנהיים. כשזה יקרה, נדבר על המטרה הבאה".

יש לך זמן גם לתחביבים או עיסוקים אחרים?
"אני ממש אוהב מוזיקה, לנגן בגיטרה, לשיר ולעשות ערבי קריוקי עם חברים, שהבית כולו יהיה שמח. זו התרפיה שלי, מה שמוציא ממני את כל הלחץ, מנתק אותי ברגעים שצריך ומשחרר לי את הראש. אני מנגן מנעד רחב של שירים, אריק איינשטיין, שלמה ארצי, עומר אדם ורבים אחרים".

בסולם האושר, מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בשלוש. אני שמח על מה שהשגתי עד היום אבל אני לא יוצא מגדרי, כי יש עוד הרבה לפניי. ברמה האישית לא אוכל להיות מאושר לחלוטין כל עוד המשפחה שלי, החברים, האוכל והבית שלי לא לידי. אני נמצא בדרך חיובית ובריאה, מנצל כל רגע, אבל אי אפשר להיות בחמש כשחצי מהלב לא נמצא".