ב־1961 הגיעה חנה ארנדט לישראל בשליחות המגזין "ניו יורקר" כדי לסקר את משפט אייכמן. רשמיה מן המשפט, שפורסמו בסדרת כתבות במגזין, הפכו כעבור שנתיים לספר הידוע "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע". הספר עורר פולמוס רחב, וידידה הקרוב של ארנדט, גרשם שלום, כתב לה מכתב פומבי ובו ביקר קשות את ספרה.
הסערה שפרצה בעקבות הספר הנציחה דימוי מסוים של ארנדט, פילוסופית פוליטית והוגת דעות יהודייה־גרמנייה. היא מוכרת בעיקר בזכות כתביה המשפיעים – על טוטליטריות, על פילוסופיה פוליטית ועל זהות יהודית. אך פן אחר לגמרי בדמותה, לא מוכר עד כה, עולה מתוך "אני עצמי, גם אני רוקדת", קובץ שירים שכתבה ארנדט לאורך חייה ומופיע כעת בתרגום לעברית של דינה פון שוורצה. זוהי ארנדט המשוררת הלירית, שמעניקה מקום לרגשות, לספק ולשבר, יסודות שלא מקבלים מקום של ממש בהגותה הפילוסופית.
ניתוק של הרגש
זהו ספר השירה הרביעי שדינה פון שוורצה (מסתאי) מתרגמת מגרמנית לעברית, והבחירה לתרגם את ארנדט, דמות שנויה במחלוקת בישראל, הייתה לא פשוטה. "ארנדט אכן ידועה בישראל בעיקר בגלל 'הבנאליות של הרוע' והביקורת שלה על הציונות", אומרת פון שוורצה, "אבל הדמות שלה מורכבת הרבה יותר. אין ספק שאחרי השואה ארנדט תפסה צד יותר אוניברסלי, לעומת חלק מחבריה שהלכו בעקבות הציונות. זה המקור גם לאמירה של גרשם שלום כלפיה אחרי משפט אייכמן, שאין בה אהבת ישראל. שלום התחבר לרעיון הציוני, ואילו ארנדט נשארה מחוץ לסיפור הציוני. היא כתבה על הפליטים, למשל, ובחרה לא לקשור את הנושא לחוויה האישית שלה כפליטה יהודייה. היא אמנם למדה עברית בפריז והחביאה בדירתה פעילי עלייה, אבל אחרי ההגירה לארצות הברית היא הלכה לכיוון יותר אוניברסלי.
"ארנדט תמיד ראתה את עצמה מאוד יהודייה. היא ענתה לשלום שהוא לא יכול לשאול אותה האם יש בה אהבת ישראל, כשם שהוא לא יכול לשאול אותה האם היא אוהבת את עצמה. היא יהודייה, זה לא היה חלק מוכחש בחייה, אבל בכל מה שקשור להתלהבות מהחזון הציוני והמדינה, היה בה משהו שנשאר מרוחק. אני מודה שזו עמדה שקשה מאוד להכיל, ובמובן מסוים אי אפשר לשאת אותה: היא גם קרבן שניצל מהמלחמה, וגם מסתכלת על הדברים מבחוץ. זו עמדה רגשית שאי אפשר היה להחזיק בה, אבל אולי זו הייתה הדרך שלה לשרוד".
פון שוורצה, פסיכולוגית במקצועה, רואה את הבחירה המרוחקת של ארנדט כהפעלה של מנגנונים דיסוציאטיביים, שמופיעים כתגובה לטראומה. "מנגנון דיסוציאטיבי יוצר נתק בין החשיבה והפעולה לבין הרגש", היא אומרת. "אני חושבת שזה מה שארנדט עשתה, אבל הרבה ניצולי שואה לא יכלו לשאת את זה, ואני לגמרי מבינה את זה. אני לא יכולה לבוא בטענות לאף אחד שלא קיבל אותה בשנים ההן. היו צריכים לעבור כמה עשורים כדי שאפשר יהיה לעכל את הדברים האלה, וזה לא יכול לקרות מיד. ברור לי שהיא הוגה משמעותית, מורכבת ואמיצה, אבל היא שילמה מחיר על העמדות שלה, שאי אפשר היה להכיל אז".
גם הקשר שלה עם הפילוסוף מרטין היידגר, שתמך באופן פומבי בנאציזם, עורר עליה ביקורת.
"נכון. הם היו בקשר כשארנדט הייתה צעירה, בתקופה שבה היא כתבה את השירים המוקדמים שלה, והם המשיכו להיפגש בשנים שלאחר מכן. בסוף שנות הארבעים ארנדט ביקרה בגרמניה במסגרת מסע להשבת רכוש יהודי שנותר אחרי המלחמה, ואז היא נפגשה עם היידגר. היא עשתה הפרדה בין הפילוסוף שהוא היה לבין הטעות שהוא עשה כאדם, וזו הפרדה שקשה לקבל אותה. צריך בשבילה קור רוח, סוג של ריחוק. היא אמנם ביקרה אותו, אבל לא החרימה אותו. הציפייה הייתה שהיא תחרים אותו לגמרי, אבל היא יצרה איזו דיכוטומיה".
שבירת החרוז
"אני עצמי, גם אני רוקדת" (הוצאת קשב לשירה) כולל שירים משתי תקופות בחייה של ארנדט: שנות העשרים, כשהייתה סטודנטית בת 18, ושנות הארבעים, כשכבר הייתה דמות ציבורית ידועה וחיה בארצות הברית. ארנדט מעולם לא פרסמה את השירים שכתבה; הם נכתבו בין דפי יומן שניהלה במשך עשרות שנים, וכן במכתבים ששלחה לחברים. ב־2015 לוקטו השירים הללו וראו אור בגרמניה.
"ארנדט הייתה אישה לא פשוטה", אומרת פון שוורצה. "מהתיאורים שלה עולה שהיא הייתה אישה מחוספסת, אסופה, אסרטיבית, ואילו השירים מגלים פן אחר בדמותה – רגישות, נפש משתוקקת, צער, חולשה. היא פותחת חלון למקומות שכפילוסופית פוליטית והוגת דעות נחרצת לא נחשפו. היא חושפת גם את האופן שבו היא חווה את הפליטות. היא מתארת כיצד ברגע שאתה פליט שסולק ממדינתו, לעולם תהיה קצת בארץ שום־מקום. למרות שבארצות הברית היא כן זכתה להכרה ציבורית ולמשרה, בשירים היא מרשה לעצמה להגיע למקומות מאוד עמוקים של חוסר יכולת להכריע.
"אחד הקונפליקטים שהיא מתמודדת איתם בשירים הוא הקונפליקט הדתי. ארנדט גדלה בבית יהודי משכיל וליברלי, והעניין האמוני לא ניכר בשירים שלה. אצל נלי זק"ש, למשל, שהייתה חולה פיזית ונפשית, הממד הרוחני והאמוני מופיע, וממש מחזיק אותה בחיים. לארנדט לא היה עוגן כזה. הייתה לה זהות יהודית חזקה, אך לא עוגן רוחני. יש לזה מחיר כשמדובר באמן שהוא גם פליט – המקום הרוחני והאמוני הוא מקום שמאפשר אינטגרציה ואולי גם אפשרות להקל את השבר, אבל ארנדט לא הצליחה להגיע לשם. יש לה שירים שנושקים למיסטיקה, אבל זו תמיד מיסטיקה מפוכחת – היא נמשכת למקום המיסטי, אבל הפיכחון הוא שומר הסף שלה.
"עניין נוסף הוא הסגנון. ארנדט הייתה אישה משכילה וקראה הרבה פילוסופיה ושירה, ובשיריה הראשונים היא ניסתה לשמור על משקל וחרוז ולכתוב בשפה גבוהה. היא עבדה על השירים, הם לא היו איזו מין צעקה שיוצאת החוצה באופן לא מהוגן. אחרי השואה, לעומת זאת, היא ויתרה על זה, וזה משהו שנוכח גם אצל משוררות יהודיות־גרמניות אחרות. היא הרגישה שהחרוז נשבר, שאי אפשר לכתוב עוד באותה צורה כמו לפני המלחמה. גרמניה שלפני השואה הייתה מקום ענק של תרבות ורוח, אבל אחרי השואה הכול נהיה טעון ומוכתם, והשפה כאילו עברה פיצוץ גרעיני. השאלה היא איך אפשר להמשיך לכתוב בגרמנית אחרי השואה, ושבירת החרוז היא מעין תשובה לשאלה הזו".
למה להערכתך היא לא פרסמה את השירים בחייה?
"אין לי תשובה. ככלל, ארנדט לא אהבה להכתיר את עצמה בתארים שהיא לא עמדה מאחוריהם בצורה מוחלטת. היא אפילו לא רצתה שיגדירו אותה פילוסופית. אני לא בטוחה שהיא ראתה בעצמה משוררת. אבל העובדה היא שהשירים שלה עברו עריכה, ואנחנו מוצאים טיוטות של השירים וסדר מופתי שלהם, וכל אלה מרמזים שייתכן שהיא חשבה שהשירים יתפרסמו יום אחד. אני חושבת שהיא הייתה אמביוולנטית כלפיהם, ואולי היה לה רצון או משאלה שהם יתפרסמו אחרי מותה".
שיבה אל היהדות
כאמור, ספרה של ארנדט הוא הרביעי בסדרת תרגומי שירה מגרמנית לעברית שפון שוורצה עמלה עליה בשנים האחרונות. קדמו לו ספרים של רוזה אאוסלנדר, נלי זק"ש והילדה דומין. פון שוורצה נולדה ב־1966 במינכן כבת שנייה למשפחה לא־יהודייה בת שלושה ילדים. אחותה הצעירה היא השחקנית שרה פון־שוורצה ("מעורב ירושלמי", "זגורי אימפריה"). חייה נעים על הציר שבין ישראל לגרמניה, וגם כיום, חמישים שנה אחרי שהתגיירה, ולמרות הזהות היהודית הבלתי מעורערת שלה, היא מספרת שכשהיא נוחתת בגרמניה היא מרגישה בבית.
"כשנולדתי, ההורים שלי היו על ספו של תהליך גיור", היא אומרת. "כשהייתי בת שנתיים כבר הלכתי לגן היהודי שנפתח בקהילה במינכן, ותוך שנה וחצי הוריי השלימו הליך גיור אורתודוקסי. בני הדור של ההורים שלי היו ילדים במהלך מלחמת העולם השנייה, והם גדלו לתוך המלחמה. אמא שלי אפילו זוכרת איך בעלות הברית הפציצו להם את הבית והם הסתתרו ביער. קצת משונה לספר על החוויה הזו לעומת מה שהיהודים עברו אז, אבל בחוויה הסובייקטיבית שלה היא הייתה ילדה במלחמה, וסבלה".
הוריה, היא מספרת, לא ידעו הרבה על זוועות מלחמת העולם השנייה. "בבתי הספר בגרמניה כמעט לא לימדו אז על השואה", היא אומרת. "הנאצים ששרדו הסתתרו, חזרו למשרות ציבוריות תחת מסווה והסתירו את עברם, והייתה שתיקה כללית סביב הנושא. ידעו שהייתה מלחמה, שגרמניה הפסידה, שהיו הרבה הרוגים, אבל לא כל כך דיברו על תהליך אקטיבי של השמדה. אבא שלי, שהוא קצת מרדן באופיו, התעניין במה שלא דובר עליו, וכך התחיל להתקרב ליהדות. היו לו בבית תקליטים ביידיש, והוא היה מחפש חנויות של סוחרים יהודים מהמזרח ומשוחח איתם ביידיש. הייתה לו משיכה פנימית ליהדות, שקשה להסביר אותה.
"מקרה נוסף, מיסטי כמעט, היה כשאבי היה בן 19. סבא שלו, שהיה איש מדוכדך עם מצבי רוח, התאבד במלחמה, וחבר של הסבא בא לאבי ואמר לו שהסבא התאבד כי הוא היה ממוצא יהודי. הוא התנצר כיוון שרצה ללמוד משפטים בתקופה שבה ליהודים אסור היה ללמוד משפטים, והתאבד במהלך המלחמה כדי להגן על משפחתו, משום שאם הנאצים היו חוזרים שלושה דורות אחורה הם היו מגלים שיש לו דם יהודי. אבא שלי הוכה בהלם. הסיפור הזה בעבע בו חזק, וקירב אותו עוד יותר ליהדות. היום אני מבינה את זה יותר. אני חושבת שבגיור יש פעולה של השבה. יש דעה ביהדות שאומרת שגרים הם אנשים שיש להם נשמה יהודית, והם חוזרים ליהדות מתוך כל מיני רמזים לא מודעים, ואני חושבת שזה גם מה שקרה לאבא שלי".
שם המשפחה פון שוורצה מרמז על אצולה, אך פון שוורצה ממהרת להבהיר ש"לא היינו משפחת אצולה עם טירות ושדות". התואר 'פון' הוענק למשפחה בסוף המאה ה־19, כאות הוקרה לאחד מן הסבים במשפחה, משפטן שסייע לביטול חוק המוות בגרמניה. השם "שוורצה", שפירושו "שחור", הוא ככל הנראה קרוב לשם היהודי "זוארץ", ופון שוורצה אומרת שאחת הסברות היא שמשפחתה היא מצאצאי אנוסי ספרד שהגיעו לגרמניה כפליטים.
באשר למשפחתה, היא אומרת שגם מצד אביה וגם מצד אמה לא היו במשפחה נאצים פעילים שעסקו בהשמדה. "המשפחה שלי הייתה שייכת לרוב הדומם בגרמניה", היא אומרת. "לא חסידי אומות העולם, אבל גם לא נאצים. הם היו אנשי מעמד הביניים שנאלץ להתקיים ולעבור את המלחמה בשלום. כמובן שידעו על החוקים נגד היהודים בכל שנות השלושים, וידעו שמשפחות יהודיות נעלמו ונשלחו למחנות עבודה בדרום, אבל על היקף ההשמדה ועל אושוויץ ידעו רק בדיעבד. מצד אחד אני מרגישה אשמה ואחריות, ומצד שני אני מאוד יהודייה ומאוד ישראלית. אני לא מרגישה שאני יכולה להפנות אצבע מאשימה כלפי גרמנים בני דורי, שלא חיו אז, אבל המדינה כן צריכה לקחת אחריות ולהתמודד עם זה".
בהקשר הזה, איך את רואה את החוק שעבר כעת בפולין, ואוסר לקשור בין השואה לבין העם הפולני?
"אני חושבת שזה איום ונורא. נכון שהתכנון והאחריות המרכזיים הם של גרמניה, אבל גם פולין צריכה להכות על חטא, לעמוד מול הסיפור הזה, להיות בדיאלוג עם השבר הזה כעם. אי אפשר לטשטש את מה שהיה".
להשלים עם הטראומה
ב־1970 עלתה משפחת פון שוורצה לישראל, התגוררה במשך חצי שנה במרכז קליטה בעפולה ואחר כך עברה לתל אביב. פון שוורצה נשלחה לחינוך דתי, למדה בצייטלין והלכה לבני עקיבא ולעזרא, ונשארה דתייה עד אחרי הצבא. הוריה, היא מספרת, חזרו בשאלה עוד קודם לכן. "החוויה של להיות דתי בישראל הייתה מאוד הרמטית בשנות השבעים", היא אומרת. "זה אומר שאתה שייך לחברה, לדעה פוליטית, למחנה מסוים, וזה היה קשה להורים שלי. בגרמניה אבא שלי היה אדם דתי, אכל כשר והלך אחד־עשר קילומטרים לבית הכנסת, אך הוא המשיך לחיות עם החברים הלא־יהודים שלו. כאן, המידור של החברה הדתית חנק אותו. היום הוא מסתובב עם כיפה בוכרית והולך לבית כנסת בשבת, אבל הוא לא חי לפי ההגדרות הדתיות המקובלות. אני נשארתי דתייה עד אחרי הצבא, ואני אפילו זוכרת את עצמי הולכת לשבתות לימוד בישיבת מרכז הרב. עזבתי את העולם הדתי מתוך חוסר יכולת לשאת את הפיצולים בין הזהויות".
במשך שנים הדחיקה פון שוורצה את זהותה הגרמנית. "כאישה צעירה, היה לי חשוב לבסס את החלק היהודי והישראלי שלי", היא אומרת. "הייתי בקשר עם המשפחה בגרמניה, לא התכחשתי לרכיב הזה בזהות שלי, אבל גם לא עסקתי בו יותר מדי. רק מאוחר יותר, כשהיו לי שני ילדים ובעלי עשה פוסט־דוקטורט בברלין, יכולתי לחזור לגרמניה. זה היה בעל כורחי – רציתי לגור בגרמניה, הייתי אחרי מבחן התמחות בפסיכולוגיה, רציתי להתחיל לעבוד ופחדתי לנסוע עם שני ילדים קטנים, אבל בדיעבד זו הייתה מתנה גדולה, שאפשרה לי לאחד את חלקי הזהות המפוצלים שלי. הייתי הולכת אחוזת דיבוק למוזיאון היהודי בברלין, שמתאר בעיקרו את יהדות גרמניה לפני השואה, וזה ריתק אותי. הבנתי שאין סתירה בין היהדות שלי לבין אהבת השפה הגרמנית וגרמניה. היו לי מספיק שורשים וחיבור למסורת וליהדות שלי כדי להעז ולעשות את הצעד הזה, מה שלא יכולתי לעשות בגיל 20".
איך התחלת לתרגם?
"במקרה. קראתי בשבת בעיתון יהודי־גרמני מאמר על הילדה דומין, שהכותרת שלו הייתה 'רק ורד אחד', והתלהבתי מהדימוי. רצתי לחנות ספרים וקניתי את הספר שלה בגרמנית, ולאט לאט התחלתי לתרגם אותו. לפני כן הייתי בעיקר כותבת למגרה, השתתפתי בסדנת כתיבה ופרסמתי קצת בכתבי עת, אבל השהות בגרמניה הגבירה את המשיכה שלי לכתיבה. פרופ' רפי וייכרט מהוצאת 'קשב לשירה' גילה עניין בתרגום, ואמי, אסתר פון שוורצה, שהיא מתרגמת מעברית לגרמנית, עזרה לי הרבה לאורך הדרך. אחרי שיצא הספר הראשון גיליתי דור שלם של משוררות, נשים יהודיות ילידות גרמניה שגדלו על התרבות הגרמנית, שרדו בשואה והמשיכו לכתוב בגרמנית. זה עניין אותי, ובחרתי לתרגם אותן".
מרחק השנים מאז השואה, אומרת פון שוורצה, מאפשר עיסוק מחדש בזהות היהודית־גרמנית מתוך השבר הגדול של מלחמת העולם השנייה. "השבר מזמין גם חיפוש והתקרבות", היא אומרת. "הוא מזמין ניסיון לחבר את החלקים בין החורבות וההריסות. הטראומה היא טראומה, ועוסקים בכל ההיבטים שלה. בשנים הראשונות היה צריך מרחק, שזה הגיוני, אבל היום יש גם מקום להתמודדות אחרת עם האבל. ברלין היא עדיין עיר לא פשוטה. אתה נמצא בברלין ומרגיש את מה שהיה. זה לא מתחת לפני השטח, אלא על פני השטח: במונומנטים, במרצפות, באווירה. היא עיר מרתקת, אבל מורכבת, ואני חושבת שהנהירה הישראלית לברלין בשנים האחרונות היא גם סוג של מסע שורשים שמחפש את מה שהיה לפני – למה יש לי דרכון אירופי, מה היה כאן לפני כן. זו גם דרך לעסוק בטראומה של השואה: לא בצורה של ניתוק, אלא בצורה של התקרבות, חפירה וחיפוש.
"אני מאוד מבינה את העמדה של הריחוק. כילדה היו לנו בבית מקרר גרמני ומכונית פולקסווגן, ואילו בבתים של חברות שלי לא קנו מוצרים מגרמניה. אני מבינה את זה, גם היום, אבל אני חושבת שיש כבר בשלות להתחיל גם תהליך אחר, של חיפוש שורשים מתוך הטראומה, בלי להתכחש לה".
האם הרגשת שהחזרה המאוחרת לגרמניה הייתה מעין השלמה של האישיות?
"כן. היום אני מרגישה אדם יותר שלם. אני קודם כול יהודייה, אחר כך ישראלית, ואחר כך גרמנייה. הבית הראשון שלי הוא כאן, לא בגרמניה, למרות ששפת אמי היא גרמנית. אבל גרמניה היא גם בית עבורי. אני אוהבת את השפה, את התרבות. לפעמים אני יורדת מהמטוס בגרמניה ומריחה את הריח של היער, ומרגישה שחזרתי הביתה. זו חוויה מורכבת, שאני חייבת להכיר בה".
פון שוורצה עובדת כסגנית מנהלת התחנה לבריאות הנפש ביפו, שם היא נתקלת במרקם האנושי המגוון של יפו ודרום תל אביב. היא מוצאת דמיון רב בין העבודה כפסיכולוגית לבין מלאכת התרגום. "גם פסיכולוגיה וגם תרגום עונים על צורך קיומי שלי – לראות תמיד את הסיפור של האחר, לנסות להבין אותו ולא לשקוע רק בסיפור שלי", היא אומרת. "פסיכולוג עובד עם חיים של אחרים – הוא לא יכול להרשות לעצמו לחיות רק את הנרטיב שלו ואת הקיום שלו, וכך זה גם בתרגום. זה קשור גם לביוגרפיה שלי, כגיורת וכמי שהיגרה לכאן.
"החוויה של גיור והגירה מעמידה אותך כאדם שהוא תמיד שייך ולא שייך. אני יכולה להיות עמוק בתוך מקום, אבל תמיד יש אופציה שבכל רגע אני אקום ואלך. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות עמוק בתוך מעגל מסוים, וזה מאפיין גם את המשוררות שאני מתרגמת – חוויה של פליטות ובדידות שנשארת כל החיים. אני מרגישה שאני לא יכולה ולא רשאית לחיות רק את עצמי, ואולי לכן אני מתמסרת לכתיבה של מישהו אחר, ומוצאת בה חלקים ממני. אני מרגישה שתרגום של המשוררות הללו הוא קצת כמו לכתוב אותן מחדש, לכתוב חלקים של עצמי. במקום שאני אוציא החוצה את מה שאני כותבת, אני כותבת דרכן".
