סודות שבעמק: הספר שמותח את קצוות החברה הישראלית

יש משהו מסקרן בספר שקוראים לו "לתפארת מדינת ישראל" ושיוצא לאור בשנת השבעים לישראל. את הספר כתבה נועה זית, שזכתה בפרס ספיר לספר ביכורים על ספרה הראשון, "ארבע אחרי הצהריים" (מטר, 2008), שאף הוא עסק בחיים בקיבוץ. זהו הרומן השני שלה, הפעם בהוצאה עצמית. והציפיות גבוהות.

שבעים שנה הם בהחלט זמן מספיק כדי לבחון ולפרק את הנרטיבים השונים של הישראליות. את המרקם המורכב המחבר בין השבטים ואת יחסי הכוחות ביניהם: מי הקים ומי ייסד, מי השפיל את מי, מי גנב את המדינה ומי גנב את העוגיות מהשולחן של המשאבים של כולנו. תגידו: עושים את זה חדשות לבקרים. במחאות הצצות בכל יום, בתחקירים על ילדי תימן החטופים, על ניצולי שואה נשכחים, על אליטות ישנות ונעלמות, המאבק הבין־תרבותי מתעצם ובועט מתמיד. די להזכיר את המשוררים מקבוצת "ערס פואטיקה", שכותבים את יצירותיהם ממקום זועם אך בלתי מתבטל וזוכים לסיקור לא רע, גם אם לדעתי בלבד לא תמיד פירות היצירה מצדיקים, אבל האג'נדה הו האג'נדה.

ואחרי שרועי חסן קרא לשרוף את כתבי נתן זך, ואחרי שמירי רגב קבעה כי לקרוא צ'כוב זה בזבוז זמן, באה נועה זית, ובשקט, בלי שלטי הפגנה ובלי פוסטים קולניים בפייסבוק, מניחה רומן שמשתרע על אותו חבל ארץ צר, אבל בין שני קצוות של החברה הישראלית. נורית היא בת הקיבוץ הפיקטיבי "ערבי נחל" שגדלה בעמק הרותח והחמסיני ודויד הנגר גדל בבית שאן. אבל לא סתם גדל בה, אלא הוא בן למשפחה שהאב העומד בראשה נאבק ברשויות כדי להגיע לעיר ההיסטורית בית שאן אחרי שבאישון לילה העלו אותו ארצה ופרקו את משפחתו במדבר, ואמרו להם: קדימה, תעשו ציונות.

הכנות שבה מתארת זית את שני הנרטיבים הסותרים האלה היא שטוענת את הרומן שלה באמינות, ואת הקורא בקשב. כי אתה מרגיש שאין פה עניין לצעוק "אכלו לי שתו לי", ומנגד גם לא "הלינה המשותפת בקיבוץ הרגה אותנו, אנחנו נפגעי טראומה".

ללא רגשי נחיתות

אביו של דויד לא מצפה שמישהו יעניק לו את נכסיו אלא בורא אותם במו ידיו. הוא לא בן קיבוץ ואין לו הכשרה חקלאית, אבל הוא בונה בית צנוע בעיר הבתולית־עתיקה בית שאן ומייצר לו משק קטן: נוטע עצי פרי בחצר, ירקות ופירות, רוכש בעלי חיים ומגדל אותם ונהנה מן התוצרת שלהם. במהרה הוא נעשה בעל בית בארץ שהגיע אליה זה לא מכבר, ומחנך את ילדיו לא לגזול דבר, אפילו לא דגים מהברכות של הקיבוץ השכן שעלו על גדותיהן מהדגה. הקיבוץ של בעלי הבית האמיתיים. דויד מתבגר בידיעה שהשכנים ממול, הקיבוצניקים, הם זרים. שונים ממנו, אבל אין לו רגשי נחיתות מולם. להיפך, הוא שמורת טבע קטנה של עצמיות ולא נבהל גם כשהם מתנשאים עליו.

ובקיבוץ ערבי נחל ישנה נורית. בחריגותה היא מסמנת את "הנורמלים" שמרכיבים את החברה בקיבוץ. הם אתלטים ושזופים וחובבי טבע והרפתקאות, תמיד במכנסיים קצרים, והיא סובלת מרגל קצרה בעקבות שיתוק פוליו שלקתה בו בילדותה, מסורבלת וכבדה.

מתוך המכנסיים הקצרים של הבנים והבנות צומחות רגליים איתנות, בריאות, שיודעות לרוץ, לחרוש בטרקטור, להתפלח, לרקוד בלילות שישי בחדר האוכל ולחזר. נורית היא פרח קיר. מי שלא ייגש אליה – לא ירגיש שהיא קיימת. אבל האופן שבו היא מביטה בקיבוץ מבחוץ ומבפנים במקביל מספק תמונה אותנטית של ההוויה הייחודית הזו: עבודה קשה וסגפנות ניכרת, חדר אוכל שבו הכול קורה לכאורה, אבל בעצם, כפי שמטיחה אחת החברות בקיבוץ: "אתם נותנים לנו לדבר פה לפני כולם, אבל בעצם מחליטים הכול ביניכם במזכירות". וכך היא מתארת את הסעודות בחדר האוכל: "החברים שבאו לחדר האוכל שלוש פעמים ביום באו בשביל לאכול לא כדי לבלות. לאכול ולחזור לעבודה. הרעיון שמישהו יכול לשבת בניחותא וליהנות בזמן שהשני מתרוצץ ועובד פגע בתחושת השוויון".

בין שני הצירים המקבילים האלה, נראה שדווקא ילדותו של דויד מאושרת יותר. אמנם יש לו הרבה אחים ואחיות לחלוק איתם, אבל נורית ישנה בבית ילדים הרחק מהוריה ומרוחקת מחבריה. היא מתארת איך בצעדה שנערכה בקיבוץ עקבה אחר קיפוד וסטתה מן הדרך עד שאביה שחיפש אותה שעות ארוכות מצא אותה. דויד זוכה לחופש יחסי מהוריו, הוא מסייע בפטרולים סביב העיר ועוזר בפרנסת המשפחה, אבל מתחנך ליזמות מגיל צעיר, ליצירתיות. הוא מתאר התפלחויות לבית הקולנוע בחבורה עליזה, שמחות קהילתיות, נסיעות לטבריה "עיר האורות" של האזור, שם מסתבכות חבורות הצעירים של בית שאן עם עבריינים מקומיים בתגרות ומכות. וכל זה בלי נימה של מרמור, כעס או תחושת קיפוח כלפי הממסד הציוני שאחראי למקום שבו הוא נמצא בחייו. מאביו הוא סופג יחס של קדושה כמעט כלפי הציונות ואסירוּת תודה:

אבא שלי ניגש לחנוכיה, עמד ליד השמש ואמר: האור של חנוכה הוא האור שמעבר לשמש. מעבר לטבע. זה האור של הניסים. אנחנו ממלאים האת העיניים באור של חנוכה כדי שגם כשיסתיים החג  נראה שהכול, אפילו הטבע הרגיל, הוא נס. נצח ישראל הוא נס. גם אנחנו שחזרנו לארצנו אחרי אלפיים שנות גלות אחרי שהתפללנו והתגעגענו וחלמנו על ציון גם זה נס. נס גדול. אמן.

שנות ההתפכחות

נועה זית לא שוחטת פרות קדושות ולא מחפשת לערער את היסודות מתחת הסיפור הציוני שמרכיב אותנו. מצד אחד, קיבוצניקים מיישבים שבנו את ביתם וייסדו ענפי חקלאות ומשק באזורים הקשים ביותר לחיות בהם. והגיע הזמן לומר את זה בקול רם, בלי לפחד מקלישאות הקיבוצים והכסף הגדול – הם גם בנו את התשתית של הצבא והחקלאות בשנות ההיווצרות והיו חוד החנית של הציונות המתחדשת. אבל היא בהחלט מתארת את הדעיכה ההדרגתית של האידאולוגיה הקיבוצית ואת קריסתם של חלק מן הרעיונות, שגם אם במישור הלאומי קידמו את המפעל הציוני, בחיי הפרט גרמו לא פעם כאב. ומצד שני, עולי המזרח, בני עיירות הפיתוח שנאבקו על שרידות ועל חינוך הילדים ובהמשך על השורשים והזהות. באמצעות סיפורו בקול ראשון של דויד מבית שאן, זית מציגה את סיפור עיירות הפיתוח, באהבה ומתוך כבוד לדמויות שלה. בלי להלעיג אותן תרתי משמע: לא טופלת להן עילגות ולא נוהגת בהן בלעג.

המשפחה המזרחית שמתארת זית היא מצד אחד פטריארכלית במהותה, אבל האם מעורבת מאוד ומכתיבה את גורלם של ילדיה. היא מניאה אותו מלעזוב את הארץ לחפש את מזלו ומכוונת אותו לחתונה וילדים כי "אתה הבכור. תתחיל להתחתן וכולם יתחתנו אחריך".

נדמה שדווקא בקיבוץ מסובך יותר לגדול. חברת הילדים צפופה, ולמרות שנורית לא סובלת מהצקות, מעמדה המשני בתוכה די ברור. גם מקומן של הנשים, לכאורה חברות שוויוניות בקהילה, ניגף מול החלטות התנועה. כך היא מספרת על מדריכת הנוער האהובה של הכיתה שנאלצה להיפרד מהחבר שלה, ועל ההיריון ממנו: "ראינו שהיא עצובה, ידענו שהיא עשתה משהו מאוד לא בסדר בעיני הקיבוץ. תיארנו לעצמנו שהקיבוץ גירש את רפאל כי הוא היה חבר של זוהר אבל לא יכולנו לעשות כלום".

גם נורית צומחת להיות אישה קצת עצובה. שונה מאוד מהנוף אבל חלק ממנו, בגלל הייחוס להוריה שהיו דמויות משמעותיות בקיבוץ. היא לא מוצאת את בן זוגה בין חברי הגרעין או הקיבוץ וגם לא ב"נופש הרווקים", מקום שאליו נשלחים רווקי התנועה הקיבוצית כדי להכיר אלה את אלה. היא מתאהבת דווקא בדויד, שבא לעבוד בנגרייה. גבר נשוי ואב לילדים, שמקיף את עצמו בחומה שקופה ולא נותן ליחסי הכוחות לגעת בו. הוא טבעי ופשוט כמו העץ שהוא מנסר ונוח לנורית בקרבתו. הוא אפילו מוליד איתה בת והשתיים גרות יחד בקיבוץ מבלי לקחת חלק בהוויה שלו. העניין הזה חבוי בין דפי הספר, ונדמה שגם הגיבורה וגם המחברת לא לגמרי חשות בנוח איתו. הרומן לא מציג את ההיקשרות ביניהם כסיפור אהבה גדול, אלא כחיבור בין שתי אוטונומיות – האחד התחתן בלחץ המשפחה והנורמות בקהילה שלו, והשנייה חריגה בנוף הקיבוץ ומן הסתם גם הבחירה הרומנטית שלה כזו: שנויה במחלוקת, קשה לעיכול ושוב מניחה אותה בשוליים. בצל. במקום שבו לא תפריע את האידיליה של ערבי נחל.

התיאור של נועה זית חולף על פני שנות ההתפכחות של ישראל הצעירה: מחאת עיירות הפיתוח, הקיבוץ, המלחמות, המהפך הפוליטי, חדירת הטכנולוגיה, ההפרטה. משפחתו של דויד עוזבת את בית שאן ומתיישבת בחיפה. דויד עובר בעפולה, מפלרטט עם חו"ל וחוזר לערבי נחל ומוצא קיבוץ מופרט לחלוטין שאין לו אופי משלו, שבניו הפכו להיות "הבעלים" אחרי שהיו אחד עם הדשא, השדות והכותנה: "החברה שנקראה 'הדרך לעתיד' הוציאה דבר ראשון תקנון שממנה את חבריה למנהלי הקיבוץ. הם החליפו את כל השמות שהיו נהוגים עד כה. במקום קיבוץ – קהילה. במקום מזכירות – מנהלת קהילה. במקום סידור עבודה – משאבי אנוש.  במקום ענפים – עסקים". שנות ה־2000 הגיעו וגם האידאולוגיה הגדולה נכנעה ליועצי השיווק.