המשפחה שמוכיחה שמוזיקה באמת זורמת בוורידים

רק לקראת סוף המפגש, על תה נענע ועוגיות מסורתיות במרתף של בית משפחת אלייב המשמש גם כחדר החזרות, פתאום מתגלעות גם המחלוקות. "ברור שיש מריבות", מחייך אריאל אלייב, הזמר הראשי, וירטואוז האקורדיון והמעבד המוזיקלי המשפחתי, "ילדים קטנים רבים על צעצועים, אצלנו מתווכחים רק על מוזיקה".

"אנחנו אומרים לו שההרמוניה לא נכונה, צריך לנגן את זה ככה או אחרת", מוסיפה בתו אביבה, נגנית הכינור.

"הם יכולים לפעמים לשגע אותי. יש לצעירים שמיעה מוזיקלית מעולה. הם יכולים להגיד לי 'פה הסקסופון זייף', ואני שואל: 'איפה?', עונים לי: 'פה'. אבל בעיניי זה לא זיוף, זה הוויכוחים שלנו", משיב לה האב.

יום שישי בבית אלייב בראשון־לציון. כאן מתגוררים שלושה דורות של המשפחה המוזיקלית: פאפא אלו אלייב, מייסד ההרכב ונגן ה"דוירה", התוף הבוכרי, בנו אריאל ואשתו מילה יחד עם ילדיהם אביבה, אמנדה – שגם היא כמו אחותה מנגנת על כינור, ואברהם הקטן שאוחז בדרבוקה ומנגן בפסנתר. אל השולחן שנפתח באמצע חדר החזרות מצטרפים גם אחיו של אריאל – אמין אלייב, אמן כלי ההקשה המתגורר ביפו ששותף לניהול ההרכב המשפחתי, ונגן הקאנון אמיר, בנו הבכור של אריאל, בן 23, שכבר הקים לו קן משלו. על הבמה מצטרפים אליהם גם בנו של אמין, אלן, ששר ומנגן על תופים, על דוירה ועל דולי – תוף גרוזיני, וצביקה בנה של האחות הגדולה עדה שמנגן על דודוק, כלי נשיפה ארמני, קלרינט וסקסופון.

חולפות דקות ספורות בלבד וקולות הנגינה כבר נשמעים מהבית. זה קורה כשאני מזהה שם את הפסנתר, ואמין מבקש שננגן "יונתן הקטן" בג'אז, משם זה ממשיך עם אברהם הצעיר שמתיישב אף הוא על הפסנתר ומתחיל בניגון "צור משלו אכלנו", אמין תופס דרבוקה פנויה, אריאל עולה על האקורדיון ואביבה כבר שולפת את הכינור. הנה בתמצית, סיפורה של משפחת אלייב. "אנחנו לומדים לנגן לפני שלומדים לדבר או ללכת", הם צוחקים.

אנחנו נפגשים לקראת פסטיבל "זמן פיוט" השמיני שנפתח ביום רביעי האחרון בתל־אביב, שמעלה מופעים ובהם טקסטים עתיקים בביצועים עכשוויים והשנה מוקדש לנושא המשפחה. האלייבים ייטלו חלק במופע המרכזי ביום חמישי הבא, הפקה ייחודית לפסטיבל של מוזיקאים ובני משפחותיהם – בהם גם עמיר בניון ואחיו אבי, חנן בן־ארי ואביו הרצל, בנות WAA שפרצו בשנים האחרונות בצעד תימני, והאחים תלמודי.

"יהיו שם חיבורים מופלאים", מבטיח אריאל, "הפיוט במהותו הוא משהו מאוד משפחתי. אנחנו נבצע שם מוזיקה יהודית בוכרית, ואת המופע תלווה להקת הבית בניהולו המוזיקלי של נגן העוד והגיטרה אביב בכר ובניהולו האמנותי של שי צברי, שגם ישיר עם מישהו מהמשפחה שלו. יהיה מעניין".

לקומת הבית התחתונה נכנס אלו אלייב, "פאפא", ומבט של יראת כבוד חולף על פני בני המשפחה. מחזיק ביד אחת כוס תה מהבילה, וביד השנייה טלפון נייד המשמש כנגן מוזיקה שממנו בוקעים צלילי מוזיקה קלאסית. "כל הזמן מוזיקה", הוא אומר.

פאפא מתיישב בראש השולחן. אני מבקש ממנו לספר איך הכול התחיל ואנחנו חוזרים במנהרת הזמן שמונים שנה אחורה, לערבות טג'יקיסטן. "נולדתי בשנת 1932. למדתי לתופף על הדוירה מאמא שלי שהייתה מתופפת מיוחדת במינה", הוא פותח בסיפורו. "אמין, בבקשה לנגן כמו אמא שלי", הוא מסמן לבנו שתופס את הדוירה ומתופף עליה במהירות. "הייתי בן שמונה־תשע. ברגע שנגעתי בדוירה, עשיתי כל כך הרבה רעש, שהוריי כבר לא יכלו לסבול וגירשו אותי החוצה. אז עליתי לנגן על הגג, יצאו השכנים ואמרו: 'בבית אתה מפריע להורים, כאן אתה מפריע לכל השכונה', וגירשו אותי משם לנגן במרתף. כל כך אהבתי לנגן על הדוירה. כשהייתי בן עשר הגיעה להקת תיאטרון מטשקנט לסמרקנד, והם באו אלינו הביתה, שמעו אותי מנגן והציעו לי לבוא לנגן בתיאטרון והבטיחו שבמקביל אלמד בבית הספר. וכך היה". פאפא מסיים את תחילת הסיפור, משעין את ראשו לאחור, עוצם עיניים ומתחיל לשיר שיר בוכרי עתיק.

מנגנים מהבטן

כך, מגיל צעיר עלה אלו אל הבמה, כשהוא מצליח לשלב גם לימודים בבית הספר. תקופה קצרה לאחר מכן הלכה אמו לשאוב מים, החליקה ונפגעה בעמוד השדרה ובראשה. "לא הייתה אז רפואה מסודרת. היא שכבה בבית ואחרי כמה חודשים היא נפטרה. היא מתה בגיל צעיר, 36. היא הייתה חכמה ומסודרת. דווקא מי שמבולגן ופחות חכם, חי יותר. החכם כל הזמן מפעיל את הראש, חושב, בודק את עצמו".

אביו, זמר בעצמו, נישא בשנית לזמרת אופרה בוגרת הקונסרבטוריון של מוסקבה, ופאפא התחיל בקריירה הבימתית שלו. "אחרי סמרקנד עברתי לטשקנט לעבוד בתיאטרון ילדים במשך שנה, וחזרתי לעבוד בתיאטרון בסמרקנד ומשם לטג'יקיסטן".

מתי חשבת שאתה רוצה להקים הרכב משפחתי מוזיקלי?
"כבר מגיל עשר. כל דקה חשבתי שאני צריך להקים להקה מוזיקלית עם המשפחה שלי, עם הילדים והנכדים".

במקביל, הקריירה האישית הלכה ונסקה. "לפני שבאתי ארצה כבר הקפתי את העולם עם הופעות בערך עשרים פעם. עם התיאטרון, לבד, עם אמנים גדולים בעולם, אנסמבל מוסיוב, רקדניות, כוריאוגרפים מאוקראינה".

אמין מבקש את רשות הדיבור ("אם אבא ייתן לי אישור אני אוסיף קצת"). "אבא שלי עבד גם עם צ'רלי צ'פלין ומרילין מונרו. אנחנו נולדנו בבירת טג'יקיסטן, דושנבה. הקמנו קבוצה יחד עם אחותי הבכורה עדה, אריאל ואני. והתחלנו לנגן ולהופיע. אבא לימד שם מוזיקה באקדמיה למוזיקה. אם אתה פותח אנציקלופדיה בטג'יקיסטן הערך הראשון זה 'אלו אלייב'. יותר מאלף תלמידים היו לאבא".

אריאל: "בפעם הראשונה עליתי לבמה בגיל שלוש וחצי. כשהייתי ילד בן ארבע, אבא שלי הוזמן למופע סיום בבית ספר למחול והציע למנהלת שאני אופיע במקומו. הכינו לי כיסא קטן ואבא הסביר לי: 'יש שם קהל בחושך, אתה מבין שלא תראה אותם? תיכנס אל הבמה, תשתחווה, תתיישב על הכיסא, נגן, קום ולך. אבל לא לרוץ. קח את הזמן שלך'. אני עולה לבמה, ילד בן ארבע, אני רואה מסך כאן ומסך מהצד השני. שמתי את הכיסא, השתחוויתי, התיישבתי על הכיסא והתחלתי לנגן, פתאום אני שומע את אבא לוחש לי 'אריאל, תסתובב, הקהל בצד השני, תתחיל מחדש'. אז מה עשיתי? קמתי, השתחוויתי. סובבתי את הכיסא, התיישבתי והמשכתי לנגן. ואז כולם באו לשבח את אבי על הבימוי המקורי".

אז מתי התחלת לנגן?
אביבה: "בבטן".

פאפא: "איך שנולד הוא התחיל לנגן".

אריאל: "כולם מתחילים מגיל צעיר. לבן שלי, אמיר, יש ילדה בת שנה וחצי, והיא כבר מנגנת בפסנתר ורוקדת".

פאפא: "יום אחד הופענו בטלוויזיה אצל שמעון פרנס, והמנחה אומר 'אני רואה שכל הילדים והנכדים שלך מספרים על המוזיקה. מה קורה אם נולד ילד שלא רוצה מוזיקה?' אמרתי – אני שולח בחזרה", הוא צוחק.

חמוש בדרכון סובייטי, הופיע פאפא אלו אלייב ברחבי העולם, גם במדינות נידחות ומדינות אויב. "אין ארץ ערבית שבה לא הייתי וניגנתי. הופעתי בירדן, בסוריה, בלבנון. ניגנתי בדוירה, שרו ברוסית. רציתי להגיע לישראל אבל עוד לא הייתה לי אפשרות כי הייתי בעבודה".

ידעו שאתה יהודי?
"לפעמים ידעו אבל בפספורט כתוב מבריה"מ. לא כתוב מאיפה. אני ידעתי שאני יהודי. חוץ מזה לא ידעו ולא שאלו".

איפה הופעתם ברחבי העולם?
אמין: "הופעתי עם חיה סמיר בירדן מיד אחרי שפתחו את הקו בין נתב"ג לרבת עמון – טיסה של עשר דקות. אבא הופיע באיראן לפני המהפכה".

פאפא: "השורשים של השפה הבוכרית והשפה הפרסית דומים. יצאתי בשנת 1957 לסיבוב הופעות של חודש. למדתי בקלות פרסית ודיברתי כמו בבית. אחת ההופעות הייתה בפני השאה פהלווי".

אמין: "לאבא יש כישרון לשפות, כשעבדנו עם הלהקה הטורקית 'סולטנס אוף דה דאנס', אבא דיבר איתם טורקית".

"בקיצור", מסכם פאפא, "יותר קל להגיד איפה לא הופענו בעולם".

חוץ ממוזיקה – ואולי דווקא בגללה – אלו אלייב, פאפא, הוא חובב גדול של רדיו. "אני שומע מכל העולם חדשות ומוזיקה. מוזיקה וחדשות, ברוסית, קצת בעברית, ולפעמים גם בשפות אחרות – פרסית, טורקית ובוכרית".

דרך מקלט הרדיו הוא שמע ב־1948 על הקמת המדינה היהודית. "היה לנו רדיו קטן על הקיר. שמעתי את הבשורה ושמחתי. על זה צריך להגיד תודה רבה לסטאלין, הוא חתם על מדינת ישראל קודם. הוא גרוזיני ממוצא יהודי". גם על מלחמת ששת הימים שמע דרך מקלט הרדיו. "הזמינו אותנו 350 איש מכל 15 הרפובליקות של רוסיה להופעה בארצות־הברית. הגענו למוסקבה לחזרות. זה היה אמור להיות סיבוב הופעות של כמה שבועות ובדיוק התחילה מלחמת ששת הימים. שר התרבות הרוסי הגיע לבניין צ'ייקובסקי במוסקבה, כינס אותנו והודיע לנו שאנחנו לא נוסעים לאמריקה כל עוד יש מלחמה בין ישראל לערבים. חבל".

דווקא אל ישראל במסעותיו הרבים פאפא לא הצליח להגיע, אבל הרצון לעלות לארץ קינן בו במשך שנים. "הייתי בעולם וראיתי הכול. אמריקה, אירופה, אפריקה. חשבתי שאם אני יהודי, אני צריך להיות פה. זה המקום שלנו. איפה שלא יכולים להגיד לך – 'אתה יהודי אז אני הורג אותך'. פה אם כבר מישהו אומר לך דבר כזה, לפחות הוא יהודי".

בשנת 1991 ארזה משפחת אלייב את מטלטליה ועלתה ארצה, בדיוק אל תוך האזעקות של מלחמת המפרץ.

אריאל: "הגענו ונחתנו ביישוב אזור. יש לנו שם בת דודה שלקחה אותנו ושיכנה אותנו בערך חודש אצלה. סבא, סבתא, אני, אמין ואלן הבן שלו. את חדר השינה הם פינו ונתנו לאבא ואמא, הגענו יומיים לפני תחילת מלחמת המפרץ, קיבלנו מסכות גז. היה שם בסמוך מפעל ריק שנפלו בו תשעה סקאדים. שמענו בומים והרגשנו רעידת אדמה. חשבנו לרגע שאנחנו עוד בטג'יקיסטן".

כמי שהגיע ממקום שבו הוא נחשב לאח"מ, היישר לארץ לא מוכרת, הקליטה לא הייתה פשוטה. במשפחה המורחבת היו כאלה שלא היו בטוחים שלמוזיקה שלו יהיה ביקוש דווקא כאן. את נקודת ההתחלה סיפק למשפחה הבמאי והשחקן מישא אשרוב, הנחשב לאחד מגדולי שחקני הבימה וחבר בהנהלת התיאטרון. אשרוב עצמו יוצא סמרקנד באוזבקיסטן, גדל בשכונת הבוכרים והייתה לו פינה חמה למוזיקה של משפחת אלייב. "מיד כשהם באו לארץ מישא קלט אותם ונתן להם עבודה בתיאטרון הבימה", מספרת אביבה. "מההופעות האלה ראו אותם עוד אנשים, וכך התחילו להגיע מפיקים לסבא".

הפריצה הגיעה דרך ההופעה הטלוויזיונית הראשונה. "ב'הבימה' ראה אותנו גם יוסף בן־ישראל אקילוב שהיה מנהל פסטיבלים בארץ והוא נתן לנו להופיע בטלוויזיה בפסטיבל מוזיקה ים תיכונית בנצרת עילית", נזכר אריאל. "שם הופענו עם כל האמנים בארץ. אחד מהם היה אריק לביא ששר שם את השיר 'בבוכרה היפה' שכתב חיים חפר ללחן בוכרי עממי".

אמין: "במקום לשיר עם כל הנגנים שהיו לו שם, אריק לביא בא אלינו עם טאר (כלי פריטה איראני – י"ה) ואמר: 'אני רוצה לשיר איתכם'. אחרי הביצוע הוא לחץ יד לאבא ואמר: אני נותן לכם את השיר במתנה".

 

דרבוקה תחילה

אצל משפחת אלייב כאמור, הבמה היא חלק משמעותי כבר מגיל צעיר. ילדי המשפחה מתחילים ללמוד נגינה בשנים הראשונות, וכבר מגיל שלוש־ארבע מתחילים להצטרף לבני המשפחה בהופעות.

אנחנו מדברים הרבה על משפחה ועל מוזיקה. איך מחנכים לזה מגיל צעיר?
אריאל: "כולם מתחילים מדרבוקה, זה הכלי הראשון. הכי חשוב קודם כול קצב. ואז ממשיכים לבית ספר למוזיקה, זה הקו המשפחתי. כשאביבה הייתה קטנה היא באה ואמרה 'אני רוצה לאכול כינור'".

אביבה: "סבא קנה לי ליום ההולדת בגיל שנתיים כינור צעצוע עם כפתורים במקום מיתרים, והקשת נעלמה לי, אז לקחתי במקום הקשת סרגל. שאלו אותי אם אני כל כך אוהבת את זה ואמרתי כן, וככה בגיל ארבע במקום ללכת לגן סבא לקח אותי…".

אמין: "פאפא הלך ושאל בגן כמה עולה שהיא תהיה בגן – אמרו מהבוקר עד 13:00 זה יהיה 800 שקל, ובנוסף היא צריכה להביא אוכל וטיטולים. הוא אמר אין בעיה, הלך לקונסרבטוריון ושאל כמה עולה פה – והחליט: אביבה הולכת לפה ללמוד במקום לגן".

אביבה ממשיכה: "בגיל ארבע וחצי התחלתי ללמוד עם המורה הכי טוב בארץ, יעקב מילמן, קנו לי כינור לפי הגודל של הידיים. בתיכון עשיתי רסיטל ובגרות 10 יחידות במוזיקה והמשכתי להתאמן ארבע שעות ביום. אחותי אמנדה ראתה אותי ורצתה ללמוד כינור בעקבותיי והיום היא הכנרית השנייה בהרכב המשפחתי. הבסיס שלנו זה מוזיקה קלאסית".

"עכשיו אביבה מנגנת גלוק", פוקד הסבא אלו, ואביבה שולפת את הכינור ומנגנת מלודיה מתוך האופרה אורפיאו ואורידיצ'ה של המלחין הגרמני כריסטוף ויליבלד גלוק.

"אני אמרתי לאביבה ללמוד את המלודיה הזו", אומר אלו אלייב כשהוא פוקח עיניים עם סיום הנגינה. "אחת החוויות שלי הייתה בעיר לנינגרד (סנט פטרסבורג), היו שם שני אמנים, אחד רוסי ואחד יהודי שעשו על הבמה תיאטרון בובות. יש שם קטע, שנמר בא לאכול את הכנר, ורגע לפני שהוא נטרף, נגן הכינור מנגן את הקטע הזה, והנמר בוכה, מוריד את העור שלו ושם אותו על הכנר לאות מתנה, כי הוא ניגן כל כך טוב. ביקשתי מאביבה שתלמד לנגן את הקטע".

אמין: "ומה שאבא אומר זה קדוש".

מאז שעזבתם את טג'יקיסטן ביקרתם שם?
אריאל: "אבא קיבל הזמנה לאירוע מיוחד לפני שלוש שנים. הוא נסע עם אמין, עשו לכבודם שבוע הופעות, נתנו לאבא מדליית זהב 'אמן של העם' ודיפלומה. הם מאוד מעריכים ואוהבים את התרבות היהודית".

אמין: "אנחנו שרים באותה שפה, הדיבור שלהם קצת קשה ושלנו יותר רך".

הנשיא למשל מכיר אתכם?
"הוא מכיר אותנו. כששומעים שם אלייב עושים כבוד, כי אבא עשה הרבה למען המדינה שם. הוא שם א"א, אלו אלייב, וזה גם נמצא בשמותיהם של שאר בני המשפחה כולנו א"א: אריאל, אמין אביבה, אמנדה, אלן, אמיר, אברהם".

ומה עם צביקה?
"השם המלא שלו זה 'אלו צבי', אבא שם את השם שלו בשם של הנכד", הם עונים.

שכפ"ץ וקאנון

אל החדר נכנס אמיר אלייב אוחז ביד אחת קאנון וביד השנייה את בתו בת השנה וחצי, אביגיל, גם היא א"א. אמיר, חובש כיפה  גדולה לראשו, בן 23, נשוי ומפלס לעצמו דרך מוזיקלית גם מחוץ למסגרת המשפחתית. הוא מנגן כיום באופן קבוע עם ישי ריבו ומוזיקאים נוספים בהופעות ובהקלטות כמו מירי מסיקה, חנן בן־ארי, דקלה ועוד.

השם אלייב פותח דלתות?
"אני מאמין שעם הזמן אתה מצליח להוכיח את עצמך בכוחות עצמך, אבל אין ספק שבזכות השם ובזכות הדרך שהתוו לנו אנחנו מי שאנחנו.

"יושב מימינך בן אדם שהכניס אותנו לדבר הכי קסום שיכול להיות, לעבודה הכי כיפית שיכולה להיות", הוא מסמן על סבו. "מגיל שלוש אני על הבמה, כולנו התחלנו מכלי הקשה כלשהו, ובעצם הבמה הראשונה שעליתי עליה הייתה בהבימה, בהצגה 'מעגל הגיר הקווקזי' שבה שיחקתי את הילד. במשך שלוש שנים הופעתי ב־25 הצגות בחודש ולפעמים אפילו יותר. אחרי הגן הייתי נרדם בדרך להופעה, מתעורר, ובדרך חזור כבר ישן בחזרה. לאט־לאט גם התחלתי להגיד טקסטים, לא מונולוגים, אבל מדבר כמה משפטים על הבמה.

"כשעליתי לכיתה א' רשמו אותי ללימודי פסנתר קלאסי בקונסרבטוריון. למדתי 12 שנה פסנתר, עשיתי רסיטל, בגרות עשר יחידות. כשהייתי בערך בן 10־11, סבא חזר מהופעה בטורקיה והביא איתו קאנון. הוא אמר 'הנכד שלי צריך ללמוד קאנון'. בהתחלה לא התחברתי כל כך, לא הבנתי מה זה המיתרים והחוטים שצריך לפרוט עליהם. ואחרי זה לפתע הכלי הזה שבה את ליבי, ולא יכולתי בלעדיו. נקשרתי לכלי הזה כאילו יש בו נשמה שתפסה אותי ולא נתנה לי לעזוב".

אמין: "לכל כלי יש נשמה, לכינור, לדוירה, לפסנתר".

אמיר: " בכיתה ט' למדתי בבי"ס תיכון מקיף ה' בראשון, במגמת מוזיקה. איכשהו התגלגלתי להפקה של דודו טסה שיצא אז עם הדיסק וההופעה 'בסוף מתרגלים להכול', ובתור ילד בן 15 הייתי מגיע להופעה, מנגן שלושה שירים, ויורד – היו מציגים אותי מינימום כמו איזה נגן מומחה מטורקיה. בהמשך נוספו שירים, הגיע האלבום של הכוויתים והתחלתי לנגן את רוב ההופעה. עד שהתגייסתי".

אמיר התגייס ללהקה צבאית, והיה נגן הקאנון הראשון אי פעם בצה"ל. "בנו לנו להקה מיוחדת, היה לי חבר קרוב, זמר בשם לידור סולטן ששירת שם והיה בינינו חיבור. ויחד עם קלידן נוסף היינו שלישייה שחרשה כל מוצב אפשרי בארץ ועשתה שמח לחיילים שהיו נגנבים מהכלי הזה. היה לי שירות מדהים, הייתי עם מדים וקאנון, זה היה הנשק שלי".

איפה הופעתם?
"מהופעות לקצינים בדרגים גבוהים שלא ממש מתעניינים בך, עד לסבב מוצבים בחרמון, כולל המוצב הכי גבוה עם 14־15 חיילים שבקושי רואים בית, בלי מקום אפילו לשים הגברה, והם מתחילים לבכות לנו – 'אתם לא יודעים מה אתם עושים לנו'".

עם הזמן אמיר התחזק וחזר בתשובה, ושם גם נוצר הקשר עם ישי ריבו. "לא הכרתי אותו אישית, מתברר שהוא הכיר אותי. הוא היה מגיע להופעות של דודו טסה, ותמיד אמר לעצמו – כך הבנתי בדיעבד – שהוא רוצה שאנגן איתו מתישהו. באותה תקופה חיפשתי מקום יותר יהודי ששומר על כשרות ולא מנגן בשבת לעבוד איתו ופניתי אליו ואמרתי 'הייתי שמח לנגן איתך'. ומאז 2013 אנחנו ביחד על הבמה. אני מנגן במקביל עם עידן עמדי ואלו שתי הפקות שאני עובד איתן היום".

ואיך זה מסתדר עם הלו"ז המשפחתי?
"בזמן האחרון אין לי כל כך זמן", הוא מודה. "אז חוץ מזמנים שבהם יש הופעה שהתחייבתי אליה קודם – כל הזדמנות שיש, אני עם המשפחה".

בעקבות אמיר גם אביבה אחותו התחזקה והחלה לשמור שבת. "זה לא תמיד קל כי המשפחה מסורתית אבל לא בהכרח שומרים שבת. כשאני מגיעה לסלון אז הם משתדלים שלא לראות טלוויזיה". אחת הסוגיות המורכבות יותר מבחינת המשפחה היא סירובה לנגן איתם בשבת, לצד אמיר. "הם לא קיבלו את זה בעין יפה, כי הסבתא בטג'יקיסטן כן הייתה מנגנת בשבת, אבל הם יתרגלו".

לצד הנגינה, אביבה מסיימת בימים אלו את לימודי המשפטים בקריית־אונו ומחפשת סטאז'. ההתמחות שלה, למקרה שתהיתם – זכויות יוצרים ומבצעים.

בימים אלו עובדים במשפחה על אלבום חדש. הפעם עם חומרים חדשים לגמרי. "לקחנו שני מפיקים, את ניר מימון ואת אלדד ציטרין, שכמעבד דרש מאיתנו שלפחות תשעים אחוז מהחומרים יהיו מקוריים. בזכותו ישבנו והלחנו. יהיו שם לחן של אביבה ולחן של אמין למילים מהמקורות – לאו דווקא יהודיים, גם משוררים קלאסיים מהמזרח הקדום ומפרס, ושיר אחד שאריאל כתב".

ויכוחים בצד, על דבר אחד במשפחה לא מוכנים לוותר. על האושפלאו של פאפא בימי שלישי. "אנחנו משתדלים להיפגש כל המשפחה, ואחרי האוכל יורדים לכאן ומנגנים. לפעמים גם בימי שישי. אנחנו נפגשים כמובן בחזרות מקדימות – לפעמים אפילו ב־6:30 בבוקר לפני ההופעה", הם אומרים.

ומה לגבי הנשים שהצטרפו למשפחה? אמיר, נשוי טרי יחסית, מודה שדווקא סביב העניין המוזיקלי היו לאשתו לא מעט לבטים. "הכרנו דרך ידידה משותפת, היא הייתה בתהליך תשובה, ואני הייתי בין לבין, לא שומר שבת אבל מתעניין בדת. אחרי הרבה התחבטויות ושלוש שנים של קשר, התחתנו. היה לה קשה לקבל את העניין של המוזיקה. היא אמרה שזה עולם עם הרבה פיתויים ועם הרבה ניסיונות. 'אתה לא תהיה בבית בערבים'. אבל שכנעתי אותה, כמו שאתה רואה.

"סבא שלי בפגישה של המשפחות לא השאיר שום ספק, הוא לקח אותה הצידה, ושאל אותה – 'את בטוחה שאת רוצה להתחתן? אמן זה הבן אדם שהכי קשה לחיות איתו'. למזלי היא ענתה לו 'אני בטוחה'. ניסים, ברוך השם, הרבה ניסים", הוא אומר תוך כדי שהוא לוקח לידיים את הקאנון, אביבה כבר על הכינור, אריאל עם האקורדיאון, אמין על הדוירה ואני עוזב את מכשיר ההקלטה והמחשב הנייד לטובת הפסנתר, שוקעים בעוד ניגון מסורתי.