"לפני ארבע מאות שנה, כשהייתי בן תשע, הרמתי אבן והשלכתי אותה על אדם אחר. מאז האבן עפה בתוך הראש שלי… בכל פעם היא הפילה אותי… במאה העשרים ואחת לא נותר ממנה אלא אבק, אבל האבק הזה מקשה עלי לנשום…". זה סיפור על גלגול נשמות. עכשיו, בגלגול האחרון שלו, הישראלי, כותב גרישה־גרשון בגוף שלישי את סיפורי תולדותיו. כדי להשתחרר סוף סוף מהאבן, ממחנק האבק ומן האשם.
גריגורי צירולניק, המכונה גרישה ובישראל גרשון, הוא בנם של רגינה הרוסייה הלא־יהודייה, ובעלה פיוטר־פטיה היהודי. זה ימים הוא יושב ומקליד בקדחתנות במחשב. הוא זוכר את גלגוליו הקודמים, את הפנים, השפות, אפילו את הריח. בגלגול האחרון שלו, בפרק "החיים – ת"א־יפו, ישראל, 2020", הוא מציג את עצמו כך: "נולדתי הפעם במוסקבה ב־1981… הרוסית שבפי היא של ילד בן תשע, הגיל שבו עליתי לארץ… מקום מגוריי: יפו. מה זה יפו? קחו את הרובע הדפוק ביותר בעירכם, דחפו פנימה שני עמים מסוכסכים, תוסיפו קורט מהגרים ושכנו אותם בבניין בן שישים שנה שאיש לא שיפץ מעולם…".
אמו של גרישה אומרת שהוא "ילד בן שלושים ותשע… גוף שלו שמן", עם קרחת וקצת שיער מסביב. היא מדברת על בנה לחילופין כילד אהוב ותמים וכבטלן שסובל מבעיות פסיכיאטריות. ואילו כשהוא כותב עליה, זה נשמע כך: "אמיגרנטית פוסט־סובייטית, פוסט־טראומטית, נערת הפוסטר של הסבל האנושי…". הוא רודה בה, מתחצף אליה ושולח אותה לשליחויות. פעם, כשאמו נעדרה מהבית, הוא התקשר לתוכנית הטלוויזיה של דוקטור אלוני, מומחה לרטרו־הילינג ומשחזר גלגולי נשמה. למרות חוסר האמון שלו הוא הציג את סיפור גלגולי הנשמות שלו, ולתדהמתו הדוקטור אימת את זיכרונותיו העמומים "שרוחשים במרחב שבין שתי אוזניי…". למחרת אותה שיחה גרשון־גרישה הנרגש התיישב והתחיל לכתוב.
"לא פשוט לכתוב ספר. ועוד רומן בחמישה חלקים. רומן היסטורי. כן!" הוא מכריז, ומוסיף "אזהרה חשובה: הכניסה אסורה להיסטוריונים, אנתרופולוגים… בלשנים וחייטים…". וכך, עוד בטרם קראנו מה שכתוב בספר, אפשר כבר לנחש איזו חוויית קריאה צפויה לנו. ואכן, ספרו של רועי חן גדוש בתעלולים ספרותיים ובמשחקי מראות, כמו קליידוסקופ, שבכל סיבוב מציג תמונה שונה וגיבורים חדשים. רק בקריאה קשובה מתגלה החוט המקשר ונחשפות צלליות הזיכרון הנלוות לגיבורים, קושרות אותם זה לזה והופכות את סיפוריהם הנפרדים למקשה אחת.
מחור ביצה ליפו
הכותרת של כל אחד מחמשת חלקי הספר היא "חיים", שמתרחשים בזמנים ובמקומות שונים. לכולם גיבור אחד – שמופיע בשמות שונים, ולעיתים גם בגוף שונה. בין החלקים המרכזיים משולבים קטעי ביניים שבהם האם רגינה מגיבה לדברים שהיא קוראת באיסור ובהיחבא במחשב של בנה.
החלק הראשון, "לֵעבֶּן" (חיים ביידיש), מתרחש בעיירה חוֹרבִּיצָה (=חור־ביצה) בממלכת פולין־ליטא במאה ה־17. בחלק זה, הגיבור הוא ילד שכינויו "גץ", ולצידו אחותו הקטנה גיטל. החלק השני, LA VITA (החיים באיטלקית), מתרחש בוונציה ב־1720. הגיבור נקרא גדליה והוא בחור צעיר. את מקומה של גיטל תופסת כאן אהובתו גֵיילה. החלק השלישי, حياة (חיאה – חיים בערבית־מרוקאית), כתוב כמחזה ומתרחש בפאס, מרוקו, בשנת 1856. כאן משתנה שם הגיבור וגם גילו ומינו, והפעם זאת זונה בשם ג'ימוּל שמאוהבת בגבריאל. החלק הרביעי, הקצר ויוצא הדופן, נקרא) "Flohleben" = חיי פרעוש), ומתרחש במחנה דכאו, גרמניה, ב־1942. בחלק זה מתחולל השינוי הקיצוני ביותר בדמות הגיבור, שמתגלגל בפרעוש בשם גוליית ולצידו הרקדנית גרטכן. החלק החמישי והאחרון נקרא "חיים" ומתרחש ביפו, 2020. כאן אנחנו פוגשים לראשונה את הכותב, גרישה־גרשון צירולניק, עצמו.
האירוע המרכזי בחלק הראשון, המוקדש לילדותו של גץ, הוא חג הפורים בחורבּיצָה. גץ ואחותו גיטל נשלחים להביא "שלַחְמוּנֶעס" (משלוח מנות) לבית המחסה לעניים. "איך אפשר לתאר את יושבי ההקדש?", שואל המספר, "אחרי שכל כך קלקלו לי, כלומר לכולנו, כל הרומנים הדביקים על בתי המחסה… וכל מחזות הזמר המתוקים עד בחילה?". בדרכו, הוא מצליח להתעלות על ה"רומנים הדביקים". למשל, כשגץ וגיטל נכנסים עם משלוח המנות הצנוע ששלחה אמם, חוטף אחד האביונים את החבילה, ובצליל פיצוח מצמרר בולע במהירות את שתי הביצים הטריות שבחבילה על תוכנן וקליפתן, עד ש"החלמון זולג על זקנו…". מאחד הכוכים האפלים של המבנה נשמעים קולות, ומתוך ערימת סחבות מציץ "ראש שלא נבדל במאום מגולגולת…". עורו של האיש שקוף ו"צהוב כשעווה" ומעל ללחייו השקועות מתנוססות "שתי השלוליות העכורות של עיניו". למראשות החי־מת מתנשאת אבן. מצבה. האותיות על המצבה שחוקות, אך הילד גץ קורא אותן במישוש: "פה נטמן אלעזר בן מלכיאל ז"ל". איש הסחבות מחניק גיחוך: "זה אני! זיכרוני לברכה! אני לייזר ז"ל!"
אחר כך מתקיים ה"פורים־שפיל", מחזה פורים. הגרוטסקה של בית המחסה מתחלפת בחגיגה. פרץ, אביו של גץ, מגלח את זקנו לקול מחאות אשתו מלכהל'ה, ומתחפש לאסתר המלכה. המופע משובץ בבדיחות ואפילו במופע קרקסי, שבשיאו נתלה המן על עץ כשלולאת חבל לצווארו. האירוע מסתיים ברע. פאבל הגוי, ששוחד במתנות ובמיני מזונות וממתקים, מתנדב לעמוד בראש מצעד הפורים המסורתי של שחקני הפורים־שפיל וכל יהודי העיירה. היהודים מיידים בפאבל מכל הבא ליד – פירות, בשר מעופש, בוץ, מישהו מיידה בו אבנים, ופאבל מתמוטט ומת. הסיום הנורא של אירוע הפורים מביא את ילדותו של גץ לסופה ומסיים את הפרק הראשון.
קפיצות באמצע הצפירה
החלק השני, LA VITA, חותם את נעוריו של הגיבור, גדליה. השנה היא 1720. אנחנו מתלווים אל גדליה בוונציה כשהוא מוביל בגונדולה את ארונו של אביו, המלווה בריבית, לבית הקברות היהודי. הפרק מסתיים בניסיונו הכושל של גדליה לשכנע את אהובתו גיילה לעלות עמו לאונייה ולנטוש את ונציה. בחלק הבא, מעברו השני של הים – בפאס שבמרוקו – אנחנו פוגשים את הגיבורה, ג'ימול. זונה יהודייה שמאוהבת עד מוות בגבריאל הנשוי לסולטנה. זהו מחזה רווי אהבה וקנאה, בגידה, מין ומוות. וגם הוא מסתיים ברע.
מן המאה ה־19 במרוקו אנחנו עוברים למחנה דכאו, גרמניה, בעיצומה של השואה. לעומת קודמיו הארוכים, הפרק הזה קצרצר. גם הגיבור הצטמק, והפך לַפרעוש גוליית, גיבור קרקס הפרעושים. הפרק הזה לא קל לקריאה. הלב מתקומם: לבחור פרעוש כגיבור בסיפור־שואה? גם שפתו של הפרק קשה לעיכול, גדושה בביטויים ומשפטים דו־משמעיים ונוראים.
בפרק־הביניים שאחרי החלק הזה מתנדבת אמו של גרישה־גרשון להגן עליו: "אני פה רוצה לבקש פרטיקולרית מכל ניצולי השואה סליחה… זה וולגרי מה שגרישה שלי כתב פה. לא עושים ככה… מה זה?! קרקס של פ־ – פרשושים או איך שלא קוראים לחיה המגעילה הזאת…". כדי לנקות את בנה היא מתארת את תגובתו החריגה לצפירת יום השואה, ואת הזדהותו החריגה עם הקורבנות: "לא צריך להיות גאון במתמטיקה", אומרת האם, "בשביל להבין שגרישה לא היה בשואה". אבל ברחוב, בצפירה, הוא מתחיל פתאום לקפוץ כפרעוש ולצעוק "הופ, הופ". וכשאנשים מסביבו מכים אותו וצועקים שהוא מבזה את השואה, הוא מכריז: "אני בעצמי ניצול שואה… (אני וגרטכן הרקדנית) הופענו ביחד בקרקס, תשאלו את האנשים שהיו שם…".
הפרק האחרון, "חיים", מתרחש ביפו ב־2020. הגיבור הוא הפעם גרישה־גרשון עצמו, והוא מתאר את התלאות והקשיים של עליית משפחתו ה"מעורבת" – האֵם הלא־יהודייה ובעלה היהודי עם בנם – ממוסקבה ב־1990.
פירושי רגינה לסיפורי גרישה
וכאן המקום לשוב אל פרקי הביניים שבין החלקים המרכזיים בסיפור: קטעי הביניים כתובים בידי רגינה, אמו של גרישה־גרשון. היא מנסה תחילה להניא אותנו מלקרוא את הספר או מציעה פירוש משלה למה שקראנו. אבל ככל שהיא ממשיכה לפנות אל הקוראים רגינה נפתחת אלינו ומציעה גרסה מנוגדת, לעיתים אפילו עוינת, לסיפור התולדות שכתב בנה. עדותה מנפצת את עולם המראות המתעתע שלו, ומציגה במקומו תמונה שונה שניצבת על קרקע אחרת (קרקע המציאות?). התיאורים שלה על מצבו הנפשי־פסיכוטי של בנה מעמידים בסימן שאלה את אמיתות הסיפור בחלק החמישי, שמתיימר להיות אוטוביוגרפי ועובדתי.
דבריה של רגינה מעמידים בספק גם את ה"לגיטימיות האמנותית" של סיפוריו על גלגול הנשמות. האם זה סיפור של מי שמודע למעשיו ופועל בתוך תחומי הספרות הפנטסטית ה"לגיטימית" או שהסיפור הוא יצירתו של אדם שאינו מבחין בין מציאות לדמיון משום שתודעת המציאות שלו מעורערת?
ספרו של רועי חן מתעתע, מצחיק לעיתים ולפעמים גם מעצבן: לא אהבתי את התוכן המיני המוחצן בפרק המרוקאי, ועוד פחות – את החלפת הפרוזה במחזה. קריאת מחזה דורשת מיומנות וטכניקת קריאה שונה, וכאן זה נראה לי כגימיק מתיש ללא ערך מוסף. "נשמות" אינו ספר לכול. אבל מי שיבחר להתמודד איתו – יזכה לשעות רבות של הנאה.
נשמות
רועי חן
כתר, 2020
325 עמ'
