"מעורר השראה", כתב בשעתו העיתון היפני ה"דיילי טוקיו ניוז" על תחרות לעריפת ראשים בנוסח דאעש, שהתנהלה בעיצומה של מלחמת יפן־סין בין שני קצינים בדרגת סגן בצבא הקיסר, שהתחרו ביניהם מי יערוף יותר ראשים של סינים בעיר נאנג'ינג. העיתון צילם את השניים כשהם מנופפים בחרבותיהם המגואלות בדם והאחד אומר לשני: "ערפתי 105 ראשים. מה איתך?". והשני צוחק ואומר: "הגעתי ל־106!". העיתון היפני דיווח שהשניים סיכמו ביניהם לעבור לתחרות ההריגה הבאה, מי מביניהם יערוף ראשונה 150 סינים.
הידיעה המצמררת הזו, שעוררה באותה עת גאווה לאומית ביפן, משקפת את הטבח הנפשע שביצע צבא יפן בהוראה מגבוה בחיילים ובאזרחים סינים לאחר כיבוש העיר נאנג'ינג ("הבירה הדרומית"), ששימשה באותה עת – ימי הרפובליקה הסינית של צ'יאנג קאי שק, שקדמו למשטר הקומוניסטי – כבירת סין. במהלך הטבח חוסלו בצורה שיטתית במשך שישה שבועות, החל מ־13 בדצמבר 1937, לא פחות מ־300 אלף סינים, ו־20 אלף נשים סיניות נאנסו באכזריות. אך משום מה, ולא מעט בשל אינטרסים גיאופוליטיים והכחשה מתמשכת מצד שלטונות יפן, טבח נאנג'ינג הושתק במשך שנים רבות ולא זכה כמעט לייצוג בספרי ההיסטוריה, הגם שהוא נשמע כאחד הפרקים האפלים ביותר לא רק בתולדות דרום מזרח אסיה אלא בתולדות המאה העשרים כולה, שבה התרחשו שורה של מעשי טבח אכזריים וטרגדיות של רצח עם שעיצבו את הדימוי האכזרי שלה.

הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי על ידי האמריקנים גרמה לכך שהיפנים ניסו להציג את עצמם כקורבנות של אותה מלחמה. ההפצצה האמריקנית הצליחה להשכיח את מעללי היפנים באותה מלחמה, ובעיקר את אחריותם ל"טבח נאנג'ינג", המכונה ביפן בהקטנה "תקרית ננקינג", תוך ניסיון להציגה כהערת שוליים היסטורית, כאילו מדובר בתקרית קטנה ותו לא. הכחשה זו לביצוע הטבח מזכירה במידה רבה את ניסיונותיה של טורקיה להכחיש את השואה שביצעה בעם הארמני. הן התורכים והן היפנים אינם מקבלים אחריות על מעשיהם, וגם בחלוף יותר משמונים שנה מאז טבח נאנג'ינג גורמים רבים ביפן טוענים עדיין שמדובר ב"המצאה סינית".
בינתיים קמו שלושה חוקרים סינים, ג'אנג שיין־וון, ג'אנג ליין־חונג ויי־שינג, שהצליחו לאגד את כל החומר המצוי על הטבח ולהגיש דו"ח היסטורי לקורא שלא הכיר את הפרק העגום הזה שקדם במקצת למלחמת העולם השנייה, שהביאה, כזכור, לעולם פורענויות איומות וגדולות אף יותר, בעיקר לעם היהודי.
טבח בהוראה מגבוה
בדומה לגרמניה הנאצית, ראו גם היפנים את עצמם במידה רבה כגזע עליון, מעין גזע ארי של המזרח, שהעמים האחרים בדרום מזרח אסיה נחותים ממנו. היפנים האמינו ש"יפן היא ארץ אלוהית שאין שנייה לה בין כל האומות". כמו לגרמנים, גם ליפנים היו שאיפות התפשטות, הם ראו בקיסר שלהם אל ונלחמו למענו. בנוסף טענו היפנים שהאי הקטן יחסית שלהם אינו מספיק למחייתם. הם שאפו להחכיר אדמות במספר מחוזות בסין, ולתלוש ממנה מספר נתחים עסיסיים. בין שני העמים פרצו בעבר מלחמות אחדות, אבל "לא מתוך שנאה, אלא מתוך אהבה" (446), כפי שהעיד במשפטו פושע המלחמה היפני, גנרל מטוסאי איוואנה, שטען ש"הסכסוך בין יפן לבין סין היה ריב בין שני אחים במשפחה האסיאתית שנועד לגרום לסין להתפכח" (448). והעובדה שנטבחו בסכסוך ה"ידידותי" הזה 300 אלף סינים – היא באמת פרט קטן מבחינתו.
בשנת 1937 זממו היפנים לכבוש את סין והחליטו לפלוש לעיר שנגחאי. הם כבשו אותה בחודש נובמבר לאחר קרב קשה שבו ספגו אבדות רבות, שלא מנעו מהם להמשיך 250 קילומטר הלאה במעלה הנהר יאנגצה לנאנג'ינג, העיר השלישית בחשיבותה בסין, ששימשה בירת המדינה בתקופות שונות.
יותר ממאה אלף חיילים סינים לא הספיקו להגן על נאנג'ינג, והיא נכנעה בקלות יחסית ליפנים. אלה פרקו עליה את כל זעמם, שבא לידי ביטוי בצורה פראית, היכולה להזכיר במשהו סצנות מ"שבעת הסמוראים", סרט המלחמה של אקירה קורוסוואה. החיילים הסינים נכנעו, אבל בכניעתם ראו היפנים איום עתידי ופגיעה בכבוד הצבאי (לפי המסורת היפנית כניעה נחשבת אקט של פחדנות ושבירת הקוד הצבאי), והם טבחו למעשה כמעט בכל השבויים.
לימים ינסו היפנים להסביר את מעשי הטבח הזוועתיים, שביצעו בהמשך גם באוכלוסייה האזרחית, בטענה המפוקפקת שראו בהם "חיילים לשעבר" שחיפשו מסתור. אבל העדויות שנאספו בספר, בחלקן גם על ידי עדי ראייה זרים, מוכיחות שהיפנים טבחו ללא רחם גם בקשישים ובקשישות, בתינוקות ובילדים, ואף בנשים בהיריון, וכל אלו לא היו, כמובן, חלק מצבא סין כפי שהם טענו. בנוסף, היפנים אנסו, בזזו, הציתו כפרים והעלו באש שכונות שלמות בעיר נאנג'ינג, כאילו הם מנסים למחוק אותה מעל פני האדמה.
זו לא הייתה יוזמה מקומית של חיילים שלוחי רסן, כפי שניסו היפנים לימים לטעון, אלא טבח שיטתי בהוראה מגבוה, ולפי אחת הפרשנויות ניסיון נקמה בסינים על האבדות שנגרמו להם בקרב שנגחאי. חיילי יפן טבחו באכזריות בלתי נתפסת בסינים בשם הקיסר ירום הודו, תוך שהם כורתים גפיים ועוקרים איברים של קורבנותיהם בעודם בחיים. מעשיהם עוררו פלצות בקרב אזרחים זרים שהיו עדים למעשי הפשע שלהם.
הגופות נערמו כמו הר
"החלטנו לאמץ קו פעולה של חיסול מוחלט" (131), נכתב ברשומות של החטיבות היפניות בקשר לשבויים. "הלכנו להתייעץ עם החטיבה… מפקד החטיבה אמר 'היפטרו מהם'" (132). בפקודה נוספת שקיבלו היפנים נאמר: "בצעו מבצעי טיהור בתוך העיר נאנג'ינג" (139), ובפקודה אחרת נאמר, "להשמיד את האויב" (142).
מעשי הטבח ההמוניים בוצעו בחלקם על גדות היאנגצה, ושבויים רבים הושלכו חיים לאש. חייל יפני אחד כתב להוריו: "לא נשאיר אף אחד בחיים… כשאנחנו רואים סיני, אנחנו צורחים: 'חסלו אותו'… אף על פי שאנחנו מודעים לכך שהם רק אזרחים חפים מפשע… עלינו להקריב אותם למען הצבא הקיסרי ולמען יפן" (197־196).
חייל יפני אחר רשם ביומנו ב־22 בדצמבר 1937: "באפלולית צעקנו היי היי, מתפוצצים מרוב מרץ בשעה שדקרנו אותם… בן רגע הפך המקום לגיהינום. כאשר סיימנו שפכנו דלק על הגוויות והעלינו אותן באש. הבית מאחורינו התלקח בלהבות, רעפי הגג נפלו ארצה, וניצוצות התעופפו לכל עבר" (175). בעדות אחרת נכתב: "גופותיהם של שבויים שהוצאו להורג נערמו כמו הר" (177). היפנים לא טרחו לחפור להם קברי אחים. הגופות הושלכו לנהר היאנגצה או הושארו בערמות ברחובות.
כתב ה"שיקגו דיילי ניוז" תיאר כך את הטבח: "זה דמה להריגת כבשים… מן ההכרח הוא לנסוע מעל ערמת גוויות בגובה חמישה רגל" (עמ' 25), ואילו "הניו יורק טיימס" השווה את הטבח "למעשיהם האכזריים של כובשים אסיאתים ימי־ביניימים" (26). כומר אמריקני כתב: "הזוועה של השבוע האחרון היא מעבר לכל מה שהתנסיתי בו… אלא אם כן משווים אותו לטבח הארמנים בידי הטורקים" (188).
החיילים היפנים לא הסתפקו ברצח, שוד וביזה, בין השאר של אוצרות התרבות הקלאסיים של סין ובהם מאות אלפי ספרים בעלי ערך היסטורי. החיילים גם אנסו נשים סיניות, כעשרים אלף בסך הכול. "כאשר התבטלנו ולא היה לנו מה לעשות, אנסנו בחורות" (202), העיד חייל יפני. רבות מהנשים גם נרצחו לאחר מכן. אחרות הפכו ל"נשות ניחומין" של היפנים כדי להגביר את מה שכונה "יחסי הידידות בין יפן לסין" (250). "חיות טרף" (206), כינו אותם הזרים שניסו להציל את שארית הפלֵטה ולהקים אזור ביטחון בעיר.
המערב שותף להשתקה
כשקראתי את הפרקים על מעשיהם הברבריים של החיילים היפנים כלפי הסינים עלו בראשי השוואות בלתי נמנעות לאכזריותם של הנאצים כלפי היהודים ומיעוטים נוספים. ופתאום מתקבל הסבר נוסף כיצד שני העמים האלה, הגרמנים והיפנים, יכלו לשתף פעולה במהלך מלחמת העולם השנייה. מחברי המחקר מכנים את טבח נאנג'ינג "שואה" (עמ' 50), אולם בפתח הדבר לספר העברי מעמיד פרופ' אהרון שי מאוניברסיטת תל־אביב, מומחה לתולדות סין, דברים על דיוקם: "אמנם אין להקבילו אחד לאחד לשואה שפקדה את יהודי אירופה… אך אין להתעלם מאורגיית הרצח, האונס והזוועה חסרת התקדים… את קורות 'הטבח הגדול'… יש להנחיל לכל בן אנוש…" (עמ' 9).
המלחמה העקובה מדם הזו נמשכה גם הלאה מנאנג'ינג. היפנים הפציצו וכבשו את מזרח סין, ממנצ'וריה בצפון ועד וייטנאם בדרום, וביצעו פשעי מלחמה נוספים, אבל אף אחד מהם לא השתווה לטבח נאנג'ינג. עשרים מיליון סינים נהרגו במלחמה וכ־1.8 מיליון יפנים.
בתום מלחמת העולם השנייה, לאחר כניעת יפן, אחת־עשרה מדינות התאגדו כדי להקים את בית הדין הצבאי הבינלאומי על מנת להעמיד למשפט פושעי מלחמה יפנים. גזרי הדין התקבלו ב־1948 ומספר קצינים יפנים נידונו למוות, ובהם שני עורפי הראשים. אבל זה לא הפריע ליפנים להמשיך בהכחשותיהם ובהתעלמות מנטילת אחריות.
מחברי הספר טוענים שהטבח הנורא הושתק בעיקר מסיבות פוליטיות וכלכליות. הם מפנים אצבע מאשימה כלפי מדינות המערב ובעיקר ארה"ב, שביקשו לקיים יחסי מסחר תקינים עם יפן בתום המלחמה, ולהיעזר בטוקיו כחיץ מול הקומוניזם הסובייטי המתפשט אף לסין, שהפכה בימי מאו דזה־דונג ליריבה של המערב. המחברים מאשימים כמובן גם את היפנים וטוענים שעקב ערכי "מוסר" מסורתיים שלהם הם "מסלפים את האמת ההיסטורית… ומגבירים את תחושת אי־האמון בין שני העמים" (144). לטענתם, גם סין עצמה גילתה איפוק גדול מדי כלפי שכנתה וויתרה על כל דרישה לפיצויים.
ה"ההיסטוריה של טבח נאנג'ינג" הוא ספר שעשוי לשמש חוקרים וסטודנטים. עבור האחרים, מדובר בספר לא קל לקריאה ולעיכול בשל הנושא המאוד טעון והתיאורים המחרידים. לטעמי, חסרים הסברי רקע על העימותים ההיסטוריים הקודמים בין יפן וסין, ועל דמותו של קיסר יפן באותה העת, הירוהיטו, ומנהיג סין דאז, צ'יאנג קאי שק, בעבור מי שאינו מתמצא מספיק בהיסטוריה של אזור זה של העולם. בנוסף, הספר לא נקרא בשטף וגם סובל פה ושם מחזרות. אך ללא ספק מדובר במסמך היסטורי שעוסק בטרגדיה שחשוב להכיר.
ההיסטוריה של טבח נאנג'ינג
ג'אנג שיין־וון, ג'אנג ליין־חונג ויי־שינג
מאנגלית: עודד פלד
דביר, 2019, 465 עמ'