"בעלי תשובה חדשים לא מבינים, בזכותנו הם לא טועים"

זה קרה באחת השבתות הראשונות של נועה ירון־דיין לבד עם הילדים בביתם שבדרום תל־אביב אחרי הפרידה מיובל. מי שהייתה מורגלת בשולחן שבת מרובה משתתפים, חילונים לצד דתיים, כשהיא וילדיה בצד הדתי, מצאה את עצמה נלחמת בשיניים לקיים את השבת כהלכתה. עד הפרידה נשמר סטטוס־קוו בבית. "כתוב 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם', והבית שלי הוא מושבתי. תמיד היו חילונים בשולחן שבת אבל הם ידעו שכאן לא מעשנים, ושהטלפון בתיק. אם עלית במעלית אני לא רוצה לדעת מזה, ואם אתה חוזר במונית אני לא רוצה לדעת מזה. מצידי תישאר לישון כאן. אף אחד לא העז להפר את זה".

אלא שבאותו ליל שבת לפני שנתיים היא קמה באחת בלילה כדי לבדוק מה שלומו של החמין, וכשחזרה לחדרה הריחה ריח סיגריות באוויר. "אמרתי לעצמי, זה מושבותיי, אבל זה גם מושבותיהם של הילדים. מה אני עושה עכשיו? אני בשום מחיר לא רוצה להיות האמא הדתייה הזאת שלא באים אליה כי היא דתייה. מצד שני זה הבית שלי, זו השבת שלי. בסדר, הכיסא של האבא בשולחן שבת ריק, אבל אני חייבת לשבת בביטחון על הכיסא של האמא. בכמה חרדות ותפילות זה היה כרוך עבורי, לשבת שם ולהאמין בשבת. להאמין בקדוש ברוך הוא, להאמין בכוחן של קציצות, בכוחו של דג, בכוחה של עוגת תפוחים. אני שם ואני נלחמת, מה אני עושה עם הסיגריות האלו עכשיו?"

"אני חייבת לשחרר ולהבין שכאן אני נמדדת וזה הניסיון שלי .זה מעבר גדול מאישה חרדית
נשואה, קפוצה, קצת מבוהלת, למצב שאני מייחלת אליו – אישה שיושבת בחסד וברחמים
אל שולחן השבת שלה ויש לה מקום בלב לכל מי שיבוא"

מה באמת את עושה?
"נהייתי חכמה רצח. מפחיד כמה חכמה וגמישה נהייתי, וכמה הקדוש ברוך הוא הולך איתי. לפעמים אני אומרת לו: 'לא קצת לא נעים מהשולחן ערוך שלך? אנחנו שנינו אוהבים את הילדים האלה, אבל מה עם התורה?'. אז אמרתי לילדים: 'המרחב הציבורי בבית הזה הוא שומר שבת. יש פה אמא וילדים שומרי שבת, אני מבינה שזה לא פשוט לכם אז אני מקצה לכם את הממ"ד. הממ"ד הוא לא שלי ואני לא אכנס אליו מכניסת השבת עד צאתה. מי שרוצה לשמוע שם מוזיקה או לראות סרט, שישים אוזניות, אבל אתם יכולים לעשות שם מה שאתם רוצים. יש לכם חדר משלכם'".

אחרי כמה שבועות הילדים של שני היוצרים נועה ויובל, שעד לחזרתם בתשובה היו שחקנית ומגישה ותסריטאי כריזמתי בהתאמה, מצאו גם שם לחדר. "הם קראו לזה 'חדר אמנים'", היא אומרת ומתגלגלת מצחוק, "לפעמים יש אורחים בשבת ורוב האנשים בבית נמצאים בחדר אמנים, ואני מוצאת את עצמי ליד שולחן השבת עם הבן הקטן, מסתכלת לו בעיניים ואומרת לו 'שבת היום', והוא מסתכל לי בעיניים ואומר 'שבת היום'. ואנחנו חוגגים את השולחן הזה, שנינו יחד".

לא בחרתי את הדרך

שלוש השנים האחרונות הביאו אותה למצב שבו היא נלחמת לא רק על שולחן השבת. מאז פרידתם של בני הזוג והעזיבה של יובל את הדת, שעליה סיפר בפוסט חושפני ומפורט בפייסבוק, ירון־דיין נלחמת כדי לקיים תא משפחתי שמח ומגובש גם אם לא כל חבריו נמצאים באותו מקום על הרצף הדתי. היא נאבקת גם להתפרנס בכבוד, וכן, נאבקת גם על האמונה שלה עצמה. לא בכל המאבקים היא מנצחת, אבל שלרגע לא ישתמע שהיא מפסידה. ירון־דיין של 2020 היא עוצמתית, אמיצה, ישירה ומביטה למציאות בעיניים בלי למצמץ, אמא ואישה לביאה, ומלאת חוש הומור.

"כדי לעמוד בניסיון הזה, אני לא יכולה להיות אישה קטנה שעושה תחבולות על הילדים שלה. כדי שהם יתחזקו בעתיד אני חייבת לשחרר ולהבין שכאן אני נמדדת וזה הניסיון שלי. זה מעבר גדול מאישה חרדית נשואה, קפוצה, קצת מבוהלת, למצב שאני מייחלת אליו – אישה שיושבת בחסד וברחמים אל שולחן השבת שלה ויש לה מקום בלב לכל מי שיבוא, ומספיק אמונה כדי להבין שהדרכים אולי מפותלות, אבל בסוף הם יבחרו בדרך הטובה. למה? כי אני מהמרת טובה. הבנתי שבכפייה אני מאבדת את כולם. לא בחרתי בדרך הזו מלכתחילה. הקדוש ברוך הוא הוריד אותי הכי נמוך שאפשר כדי שאבחר בדרך האהבה והקבלה. הבחירה שלי הייתה בין גרוע לגרוע מאוד. כל הסמכות ההורית שלי וכל מה שבניתי במשך השנים התהפך עליי. הבנתי שאם אני אשאר סגורה בשם הלפיד הבוער של היהדות, ואם אפעל נגד אבא שלהם או נגדם, אז אני אפסיד".

בכלל, אם תשאלו אותה, היא מעדיפה לשים את הגירושין, שאותם חשפו בני הזוג בסדרת הדוקו־ריאליטי "יס מן", מאחוריה. "תעשי את זה כותרת – נועה ירון־דיין: איך אני אעשה שלא נדבר שוב על הגירושין שלי".

אז בואי נסיים עם זה עכשיו, בהתחלה.
"תראי, אני לעולם לא הייתי מתגרשת. זה לא אומר שחייתי חיים טובים. לא הייתי מאפשרת לעצמי את הסיבוב השני הזה. יובל הרשה לעצמו את זה, בלי לשאול אותי, ותוך כדי שהוא עוד אמר לי שהוא עושה לי טובה. יש בזה משהו מקומם. אבל היום, אחרי שזה קרה, אני אולי אפילו מודה לו. על הרבה דברים בתהליך הזה הייתי מוותרת, אבל על האישה שנהייתי היום? על זה לא".

ניסיון של דור שלם

אז את הגירושין היא רוצה לשים מאחור. מה שהיא כן מוכנה לדבר עליו זו האמונה שהשתנתה. אותה אמונה שהביאה אותה לפני 23 שנים לעזוב את הקריירה המבטיחה ברדיו ובטלוויזיה לטובת חסידות ברסלב. בשנים האלו היא הספיקה לעבור לבית־שמש, ללדת שבעה ילדים, להוציא שני ספרים (אחד מהם, 'מקימי', זכה למעמד של כמעט ספר קודש מאוחר יותר), אינספור מסעות לאומן ואינספור שיחות באמונה על גבי במות שונות.

"אני לעולם לא הייתי מתגרשת. זה לא אומר שחייתי חיים טובים. לא הייתי מאפשרת לעצמי את הסיבוב השני הזה .יובל הרשה לעצמו את זה, בלי לשאול אותי, ותוך כדי שהוא עוד אמר לי שהוא עושה לי טובה. יש בזה משהו מקומם. אבל היום, אחרי שזה קרה, אני אולי אפילו מודה לו. על הרבה דברים בתהליך הזה הייתי מוותרת, אבל על האישה שנהייתי היום? על זה לא"

"במשך שנים החזקתי את האמונה בשביל הילדים, בשביל יובל, בשביל שלמות המשפחה. כשאת לא צריכה להחזיק בשביל מישהו אחר, את יוצאת מהמקום הזה. זה מה שקרה לי באופן פנימי בשלוש השנים האחרונות, מתוך הידיעה שלהיות אישה גרושה ואם לילדים שהם לא חד־משמעיים בזרם שלהם ובצרכים שלהם זה גיהינום. לא רציתי את זה לעצמי ולילדים שלי".

הילדים הם שרה, צלמת (23), הראשונה במשפחה שעזבה את העולם הדתי; נחמן (21) ונתן (19), שהם חיילים קרביים; מרים (17), שלומדת באולפנה לאמנויות בגבעת וושינגטון (במגמת מחול); אֹדל (15) ודוד (13) שלומדים בתיכון חילוני; והלל בן התשע, שלומד בבית ספר ממלכתי־דתי.

השינוי שעברו בשנים האחרונות, תחילה כמשפחה ובהמשך לבד, היה הדרגתי. "בתוך בית־שמש הלכנו החוצה מהשכונות הכי חרדיות לשכונות של דתיים־לאומיים ואמריקנים. כשגרנו בתוך השכונה הכי חרדית אחרי ההתחרדות הראשונית שלנו, ברחוב שבו גרנו, הילדים שלנו היו הכי חלשים, ורצינו לעבור למקום שבו הם יהיו הכי חזקים. הגענו הכי רחוק בתוך בית־שמש, זה תהליך שעובר על הרבה מהחברים שלנו, לקחת אחורה בלי לשבור את הכללים".

את מתארת בסדרה שבתחילת התשובה שלכם "לקחתם הכי ימינה שאפשר", למקום הכי קיצוני.
"נכון, ואת מתחילה לתקן כשאת רואה את הסדקים כשהילד הראשון לא מתאים למסגרת והילד השני לא וגם הילד השלישי, ואז את מסתכלת במראה ואומרת: 'המסגרת יותר קדושה מהילדים שלי?' האם יכול להיות שאני – האישה שחיפשה אמת, האישה שהקב"ה חיכה לה 24 שנים בדממה בלי להלחיץ אותה כשהייתה חילונית, בלי לעשות לה פססס – האם יש לי איזשהו מקום פנימי שחושב שאני לא יכולה לחכות לילד שלי? האם אני צריכה לצעוק געוואלד על כל תהייה שלהם?"

כשילדיה היו קטנים היא הייתה מספרת להם על הטוב ועל הרע, על האור ועל החושך. "סיפרתי להם שאני כבר צעדתי על הגשר מהרע לטוב, מהחול לקודש, ושאין להם מה לחפש בצד השני. הייתי אומרת להם: 'היינו שם, בדקנו בשבילכם, אין כלום'. ואז הילד הראשון אומר: 'אני מאמין לך שאת אומרת שאין שם כלום, אבל אני רוצה לעשות סיבוב ולראות את זה בעצמי. מה את מודאגת? אם אין שם כלום אני חוזר'".

במשך שנים היו חשובים לה מוסדות החינוך של ילדיה. היא הקפידה שילכו לבתי הספר הכי חרדיים ואדוקים, גם כשהמוסדות דחו את ילדיה, וגם כשילדיה התקוממו. "בדיעבד אני שואלת את עצמי איך נכנסתי לאולימפיאדה הזו שבה יש משמעות למיתוג של המוסד החינוכי. אני מכה על חטא על כך ששידרתי לילדים במשך שנים שדרים לא מילוליים אבל ברורים, שהם צריכים להסתדר. שחשוב שילמדו שם, שאם את מורידה גרביים את בצרות, שאם אתה לא במסלול 'הנכון' אתה בבעיה. הילדים היו הראשונים שהסתכלו לי בעיניים ואמרו שזהו, הדרך הזאת כבר לא בשבילם. שרהל'ה הבכורה אומרת בצחוק, 'שאבא לא יתלהב'. היא הייתה הראשונה שיצאה בשאלה".

"היום אני מנגישה ומחפשת את קו האמצע. אני רוצה להיות רלוונטית לילדים שלי וגם להיות עדיין אישה יראת השם. זה לא פשוט. אני לא מעלה על נס שום הקפדה וחומרה. מתעסקת בעיקר הדין. מחפשת את המקום שבו כל אחד יכול לעשות"

יש משהו שהיית עושה אחרת?
"ישנן המחשבות של 'אם הייתי יודעת שכך זה ייגמר, הייתי עושה אותו דבר?' והתשובה היא כן. השיעורים שאני לומדת על בשרי הם של דור שלם שעובר את הניסיון הזה, אחים ואחיות שלי שכולנו באותה סירה. כשהתחרדתי חישבתי או חשבתי להימלט מהסטטיסטיקה של הדור ולמלט את הילדים שלי מכל הבעיות של הדור הזה. כל אמא, ולא משנה אם היא חילונית או דתית, לא רוצה שלילד שלה יהיה אינטרנט פרוץ שבו בארבעה קליקים הוא יכול להתדרדר. אז כן רציתי להציל את הילדים שלי, אני עדיין רוצה להציל אותם בתפילותיי".

ב־2016, כשפרסמה את ספרה "שירה גאולה" שעסק בנוער חרדי נושר, כולם מסביבה קבעו שמדובר בספר על הילדים שלה. "זה לא היה נכון. כתבתי את הספר שנתיים קודם, ולא היה לי אף נוער נושר בבית. למי ששאל, אמרתי שהילדים שלי לא ברחוב, אבל הרחוב בילדים שלי. לא אתן להם ליפול לרחוב. בגלל זה כתבתי להם, כדי להסביר להם שהבית שלהם הוא תמיד הבית שלהם, ונעשה הכול כדי להכיל אותם. אז זה היה יותר פילוסופי, אבל ברקע הרגשתי את השברים הקטנים. שהם לא מתאימים למסגרת. הייתי מלאת אכזבות". כיום היא מרצה בפני צוותים חינוכיים במגזר הדתי והחרדי על נוער נושר ובכלל. "יש מקומות שקשה להם לקבל אותי עם כל החבילה, אבל הם מבינים שלא רק שאני לא מסוכנת, אלא שיש לי תובנות לוהטות מעומק הגיהינום לשתף איתם".

מה את מבינה היום שלא הבנת אז?
"הבנתי שאני נכשלתי בהנדסה הגנטית אצלי במשפחה. כל אחד מהילדים הוא סוס פרא שירוץ את המרוץ שלו. כשאת בתוך העולם החרדי את רוצה לקבל את ההגנה שהעולם הזה נותן, ומוכנה לתת הרבה בשביל זה. האשליה הזאת התפוצצה. גרתי רחוק מהמשפחה שלי, מהחברים שלי, התלבשתי בצורה מסוימת רק בשביל להיות חלק ממשהו שחשבתי שהוא נכון".

אגב להתלבש בצורה מסוימת, יש לך מחשבות להוריד את כיסוי הראש, עכשיו כשאת כבר לא נשואה?
"עכשיו אני בוחרת בזה. אני לא עושה את זה מסיבות חיצוניות. בבית אני בלי כיסוי ראש. השכן שלי נכנס יום אחד, הוא החוויר ונבהל, הוא אפילו לא הבין מה השתנה בי. הוא ראה אישה, בן אדם במטבח. הייתה לי בחירה אם לרוץ לחדר ולהתכסות, או להגיד לו 'הכול בסדר, נשמה, זו אני בגרסה ביתית', וזה מה שעשיתי. אז הוא ענה לי: 'זה הרבה יותר יפה לך'. אמרתי 'תודה'.

"יש מחשבות כל הזמן אם להוריד או לא. אבל יש לכיסוי הרבה משמעות בשבילי, וגם בשביל הילדים שלי. בין אם הם מודים בזה או לא. הילדים עוברים תהליך. דרך העולם היא שהילדים מורדים בהורים, ילד הולך עד קצה העולם ואם הוא יודע שיושבים בבית הורים יציבים, בשלב כלשהו הוא יחזור הביתה. אבל כשאבא מורד שום דבר לא ברור. הבסיס נפגע. אז כן, גם אני נצמדת לכיסוי־ראש שלי, זו המהות שלי. אני מפחדת להשתחרר מזה. כל עוד אני מוצאת בו משמעות וזהות, הוא שם. בשנייה שלא אמצא בו משמעות אצטרך להתמודד עם זה".

רבנו הוא המנחם הגדול

אנחנו נפגשות ביום קר במיוחד, אבל זה עוד כלום לעומת מה שמחכה לירון־דיין למחרת – מינוס 15 מעלות באומן, לשם היא יוצאת עם חמישים נשים בעוד מסע שהיא מובילה לרבי נחמן. כבר למעלה מעשרים שנה שהיא מובילה לשם קבוצות נשים. "ככל שהשלג עמוק יותר יש שם משהו יותר פתוח וטהור".

לא קשה לך לעשות את המסע הזה שוב ושוב?
"זו עבודה שהיא קשה לי אבל אני אוהבת אותה מאוד, אני מאמינה במסע הזה בכל נימי נפשי. יש אנשים שמדריכים טיולים בנופים, אני מדריכה טיולים בנפש. אני מביאה את המשתתפות למי שאני סומכת עליו בעצמי. אם את הולכת לצדיק חי אז במקרה הטוב זו חצי דקה שבה הרב מברך; כאן אנחנו באות לקיר ונמצאות שם חמישה ימים. אני מביאה את הנשים עד הפתח ואני עסוקה בלשכנע אותן לעבור בו לבד. וכן, אני שומעת הרבה סיפורים קשים, אין מישהי שאין לה פצע. אני חוזרת מפורקת וגם מחוזקת, אנשים חושבים שאני לוקחת נשים לאומן, אבל באמת הן לוקחות אותי. אני הולכת לציון ואומרת לו "שלום רבי נחמן, אתה לא מאמין מה הבאתי לך".

לפני 23 שנה הגיעה לאומן בפעם הראשונה. בעלת תשובה יחידה יחד עם שמונה נשים נוספות, כולן חרדיות ממאה שערים. "זו הייתה נחשבת קבוצה 'המונית'. היום אומן היא דבר נורמטיבי, הנשים שמגיעות הן לא רגע לפני התפרקות. יש נשים שמחפשות חתן, בנות שלושים פלוס שאיבדו תקווה ללכת בדרך הטבע ומחפשות איזה אקזיט כזה של חתן. אני אגב רואה מלא אקזיטים כאלו. רבנו הוא המנחם הגדול, כל אחד צריך נחמה. גם מישהי שיש לה בית מתפקד, עם עבודה, ילדים, בעל לומד ועובד ומינוי בתוקף לפילאטיס, גם היא צריכה מקום לשים בו את הראש. נשים סוחבות המון עליהן, סוחבות את הרוב. כולנו צריכות מישהו שיסתכל ויראה את המאבקים הפנימיים שלנו ויגיד עלינו: אשרייך". היא עצמה סחבה על עצמה במשך שנים הרבה. "המון שנים בתוך הנישואין וההורות שלי פירשתי את התפקיד שלי כזאת שאחראית שכלום לא יקרוס. הרבה נשים נמצאות במצב הזה. ראיתי שכל המצב הזה לא יציב, שכל רוח יכולה להפיל אותו, אבל הייתי עובדת להחזיק ולשמר אותו".

"ילד הולך עד קצה העולם, ואם הוא יודע שיושבים בבית הורים יציבים, בשלב כלשהו הוא יחזור הביתה. אבל כשאבא מורד שום דבר לא ברור. הבסיס נפגע. אז כן, גם אני נצמדת לכיסוי־ראש שלי, זו המהות שלי. אני מפחדת להשתחרר מזה. כל עוד אני מוצאת בו משמעות וזהות, הוא שם. בשנייה שלא אמצא בו משמעות אצטרך להתמודד עם זה"

באומן היא פוגשת את הרווקות, הנשואות, הגרושות והאלמנות. "אני עדיין מאמינה במוסד הזה של הנישואין, ומחזקת את כולן לנסות לתקן את הזוגיות שלהן".

בתור ילדה להורים גרושים, היא לא זוכרת את הגירושין שלהם כמשהו טראומטי. "מה שכן היה טראומטי זה שהייתי נשק בידיהם, זה מול זה. שבויה במאבקים ביניהם. נשבעתי שבכל מחיר לא אעשה זאת לילדים שלי, והרווח שלי הוא עצום. ענק. בתי הדין מלאים באנשים שפשוט לא ידעו איך לרדת מהעץ, בין אם כדי לחזור לחיות יחד או בין אם לפרק את הנישואין בצורה שפויה".

אחרי ארבע שנים, את רוצה פרק ב' של זוגיות?
היא צוחקת. "אם אני אמצא חתן בטח אעדכן ואעלה תמונות באינסטגרם. תדעי על זה".

אנשי הגבולות

השינויים שעברה, המעבר לתל־אביב, הגירושין והיחס שקיבלה מהחברה בעקבות הסדרה הביאו אותה לחשבון נפש מול החברה החרדית. היא בוררת מילים בשלב הזה של השיחה, והכאב ניכר על פניה. "באיזשהו מקום לא רק ליובל עשו דה־לגיטימציה בגלל שיצא בשאלה, אלא גם לי, שנשארתי", היא אומרת ומוסיפה בחצי ציניות, "אישה גרושה, נראית טוב, עובדת, מתפרנסת מדברים שהיא אוהבת – זה נוגד את המבנה הקיים של החברה החרדית". במשך שנים היא הרצתה בפני נשות חינוך חרדיות, במטרה לקרב אל ליבן את מצוקתן של התלמידות שבאו מבתים פחות סטנדרטיים. "אמרתי להן: 'תהיו הנשים האלו שתרצו לקרוא עליהן בספרי ההיסטוריה, תקרבו משפחות. לפעמים בזכות הקבלה שלכן של ילדה אחת אתן יכולות להציל משפחה שלמה'". היום היא כבר מדברת אחרת אל החברה החרדית. "אני מסבירה להם: 'אתם צריכים אותנו, החוזרים בתשובה, יותר מאשר אנחנו צריכים אתכם'. אני אומרת להם: 'תלמדו מאיתנו כי אתם מתפוררים מבפנים, ורק אנשים מתפוררים שכל החיים שלהם פירורים־פירורים ויש בהם יראת שמיים, קרי אני, צריכים להיות המורים שלכם. רק הם יוכלו לעזור לכם. אתם לא תדעו מה לעשות, לא כשהילדים שלכם יצאו בשאלה בכמויות, ולא כשהילדים שלכם יתאבדו בכמויות. צריך מורים גם לזה, אתם צריכים בשביל זה את אנשי הגבולות, מי שחיים בין העולם החרדי לחילוני. אנחנו חכמים מאוד'".

"אני מאמינה במסע הזה בכל נימי נפשי. יש אנשים שמדריכים טיולים בנופים, אני מדריכה טיולים בנפש. אני מביאה את המשתתפות למי שאני סומכת עליו בעצמי .אם את הולכת לצדיק חי אז במקרה הטוב זו חצי דקה שבה הרב מברך, כאן אנחנו באות לקיר ונמצאות שם חמישה ימים"

החוזרים בתשובה בשנים שאחריכם לא הלכו כל כך רחוק ופחות הסתגרו. אם ניקח לדוגמה את איה קרמרמן, סיון רהב־מאיר או עדן הראל ועודד מנשה. בדיעבד טעיתם?
(מחייכת): "באים בעלי תשובה חדשים ומתנשאים עלינו, ואומרים 'אתם עשיתם טעויות'. אני אומרת להם: 'לא הבנתם, סתומים. אתם לא עושים היום טעויות – בזכותנו. לכם לא יקרה מה שקרה לנו'.

"היום למשל גם בתוך הסמינרים החרדיים הכי קשוחים כולם הבינו שאסור לנתק בעלי תשובה מהשכונות, מהחברים ומהמשפחה שלהם. לא נכון לנטרל ולבודד אותם, כי אז מה תעשה איתם?". לדבריה, בשנים האחרונות החברה החרדית ויתרה על החוזרים בתשובה.

מה האלטרנטיבה?
"זה מורכב, כי אין לנו אלטרנטיבה. זה לא שעולם התשובה יכול להגיד 'נעזוב את העולם החרדי'. מה שכן, תנועת התשובה צריכה להבין שהיא לא סרח עודף של שום מגזר, הם מגזר בפני עצמו שאמון על קשרים עדינים מכל קצוות האוכלוסייה – אשכנזים, ספרדים, קיבוצניקים, אמנים. אנחנו צריכים להבין שאנחנו הדבק הכי רציני בחברה הישראלית. אין לחברה הישראלית שגרירים כאלו לאיחוי".

פרילנסרית של קהילות

ושוב אנחנו חוזרות אל שולחן השבת שלה. כשקרה האירוע שרצוי לא להזכירו, היא מצאה את עצמה מוזמנת עם הילדים לחברים לסעודת שבת, ואחרי הפעם הראשונה, למרות שהמארחים יצאו מגדרם, החליטה שלא עוד. "כל החברים שלי מנסים להזמין אותי לשבת כבר שנה ושנתיים. הם טרם הבינו שאנחנו לא נבוא להתארח במקום שיש בו אבא, אמא וילדים. יכולתי להסתפח, להיות האישה המתארחת עם הילדים המתארחים, אבל בפעם ההיא שבה התארחנו, ראיתי את המבט של הילדים שלי. הבנתי שאני אמסור את הנפש ואעשה שולחן וקניות ואבשל המון אוכל. לילדים, גם למי שלא שומר שבת וגם למי שלא נמצא כאן בכלל, חשוב שהשולחן הזה יתקיים".

כיום, אחרי שנים של השתייכות לקהילת ברסלב הסגורה, היא פרילנסרית של קהילות. "אנחנו לא קשורים לשום קהילה, ברוך השם. יש לי כמה בתי כנסת ליד הבית, גיליתי שלא חייבים להיות אחראים על הקוגל של הקידוש, אפשר פשוט לבוא כאחד האדם. אני מודה ששנים חלמתי על קהילה ורב ועזרה ליולדות וגמ"ח בר־מצוות, אבל המציאות מלמדת שיש יותר אנשים שנעים ונדים בין המגזרים והקהילות ולא מוצאים קהילה, והם חושבים שמשהו דפוק אצלם. אני חשבתי שמשהו דפוק אצלי".

אחרי שנים שבהן טיפלה במשברים מסביב, עכשיו היא סוף־סוף פנויה להסתכל על עצמה. "התעסקתי במשברים של כולם, זו הייתה מציאות חיים. עכשיו אני מעיזה להסתכל לקב"ה בעיניים ולהגיד לו: 'מתי נטפל במשבר האמונה של נועה? מתי אני ואתה נטפל בזה?'"

במה בא לידי ביטוי המשבר שלך?
"בהמון דברים, אני מדברת איתו. אני אומרת לו 'איך אתה רוצה שאתייחס לברירת אורז?' את יודעת כמה שנים מהחיים שלי מסרתי על זה שהאורז יהיה ברור? ואיבדתי את העיקר אגב ברירת אורז, קניית חסה רק של חסלט והדלקת נרות בצפירה הראשונה. אני שואלת אותו, 'איך אני ואתה עוברים את מה שקורה כאן ברמה האמונית?' אני עדיין מאמינה, אבל אי אפשר להגיד שיצאתי ללא פגע. אני רוצה להיות הוונדר וומן הזאת, אני באמת הוונדר וומן שמחזיקה מעמד. אני מתפרנסת מלדבר אמונה, אני צריכה גם לחיות את זה. אני לא נגר שבונה שולחן, אני מביאה את הנפש ואת האמונה שלי. קיבלתי על עצמי להמשיך לדבר אמונה בכל מקום שהחיים יביאו אותי אליו. אבל לצקצק בהתנשאות ולהגיד 'לי זה לא יקרה', אני לא יכולה".

והחסה והאורז, מה זה עושה להם?
"מנרמל מאוד. עדיין הבית שלי כשר, אני עדיין צורחת כמו כל אמא בבית דתי 'המחבת הזאת חלבית'. תביני, לא היינו אוכלים חלב נוכרי".

שנים בלי קינדר בואנו, טוויקס או טובלרון.
"הרגשנו שאנחנו מעל זה. לא זכרתי מה הטעם של זה וזה לא הטריד אותי. גרתי בבית־שמש, שם הכול היה בד"ץ בלי am:pm. הבנתי שאני אדם של תכלית. אני צריכה להרגיש את התכלית של החיים שלי בכל דבר שאני עושה. היום אני מנגישה ומחפשת את קו האמצע. אני רוצה להיות רלוונטית לילדים שלי, וגם להיות עדיין אישה יראת השם. זה לא פשוט. אני לא מעלה על נס שום הקפדה וחומרה. אני מתעסקת היום בעיקר הדין. מחפשת את המקום שבו כל אחד יכול לעשות. אמרתי לילדים בשבת האחרונה: 'חלק מברכים, חלק לא, חלק נוטלים, חלק לא. כאמא שלכם, לא יקרה לכם כלום אם פעם בשבוע בשביל המסורת אתם תיטלו ידיים יחד איתי ותסתמו את הפה עד המוציא'. אף אחד לא התווכח".

עם ההורים שלך, שכעסו על החזרה בתשובה, את בקשר טוב יותר היום?
"אנחנו גרים קרוב יותר, הקשר הרבה יותר טוב. לא היה ניתוק אף פעם. להורים שלי היה קשה גם לראות את הכיוון ההפוך שהילדים עושים. במשך שנים אבא שלי כעס שהילדים לא לומדים לימודי ליבה ולא רואים כדורגל, ועכשיו המצב עשה לו בלגן בראש. הוא חשב שהוא כבר גמר לשמוע ממני על צרות והתפתחויות. מתברר שהחזרה בתשובה הייתה אפולו 1, עכשיו זה אפולו 2.

"לפני ארבע שנים היה לי הכול. מבחינה חיצונית הכול היה מושלם, והייתי מגיעה לאומן ואומרת עד מתי ה'בל תשחית' הזה. אני קבורה וחנוקה בתוך משהו שאני מאמינה בו, ואני לא מצליחה לחיות אותו הלכה למעשה. אני לא מצליחה להטליא את הילד שלי עם הסבתא שלי ולהישאר מאושרת. חשבתי שאגרוב גרביים 70 דנייר ואשים שני כיסויי ראש, אשלח את הילדים למקום הכי קיצוני ובכך אכפר על אמא שלי וסבתא שלי שישבו בכסית. אבל במבט לאחור לא נכשלנו. הצלחנו במשך 23 שנה להיות נשואים, ובלי השנים האלה לא היו לנו שבעת המופלאים שלנו. נכון, הוא לא בעלי, אבל הוא אבא של הילדים שלי, אני רואה את הרצף שלי. אני רוצה שהוא יחיה בטוב וברווחה, לא מאמינה שאני יכולה לגדל את הילדים לבד. אנשים אומרים לי, איך את מדברת ככה יפה על יובל, תודי שיש לך עליו משהו, ואני אומרת: 'שבעה משהויים יש לי עליו'".

מה התוכניות הבאות?
"להעלות מופע סטנדאפ. אני מרגישה שכבר ארבע שנים אני חיה בתוך מופע כזה. הגיע הזמן להעלות אותו על הבמה".