לפני כשנתיים שלח לי קרוב משפחה שגר בקיבוץ בעמק בית־שאן גרסת כיסוי שהבנות שלו הקליטו באולפן ביתי לשיר "Not Going Anywhere" של קרן אן. לא כל אמן יכול באמצעות המוזיקה שהוא יוצר לדבר באותה מידה אל נפש של אישה בעמק בית־שאן וגם אל גבר שבור לב ברובע מונמארטר שבפריז. קרן אן מצליחה לעשות את זה כבר עשרים שנה; לא עניין של מה בכך במקצוע הפכפך למדי ורווי בתחרות.
בימים אלה מציינת קרן אן עשרים שנות קריירה בסיבוב הופעות שייפתח בישראל בשבוע הקרוב. מבט לאחור מזכיר לא מעט תארים שנקשרו לה, והיא יכולה להביט על השנים האלה בסיפוק. היא הוציאה אלבומי סולו שהצליחו מאוד באירופה ובארצות־הברית. אלבום הבכורה שלה מכר מיליון עותקים, ובשלישי נכלל הסינגל "Not Going Anywhere" שהביא אותה לכל פלייליסט אפשרי בתחנות רדיו ברחבי העולם. היא חלק מהרכב פולק אינדי מצליח בשם Lady and Bird, שהאלבום שהוציא קיבל מחמאות רבות ממבקרים בעולם. היא השתתפה בהלחנה לכמה פרויקטים בינלאומיים, ובהם The Icelandic Symphony Orchestra. במהלך השנים כתבה והלחינה גם לאמנים אחרים ובהם הנרי סלבדור, שהאלבום שהיא כתבה לו קטף את תואר אלבום השנה בצרפת ב־2001. באותה שנה קיבלה גם את "פרס המשוררים" של עיריית פריז. שירים שלה נכנסו במהלך השנים לפסקולים של סדרות טלוויזיה מצליחות כמו "עמוק באדמה" ו"האנטומיה של גריי", והמוזיקה שלה הובילה קמפיינים של חברות גדולות בעולם.
עכשיו במבט לאחור אני מבינה את ממדי ההישג, ועד כמה זה מטורף שהייתי ילדה כשהכול התחיל. פתאום הופעתי במדינות שלא הייתי בהן והתמונה שלי הייתה על השער של הניו־יורק טיימס. זה באמת גדול. אבל אז? באופן משונה היה נראה לי אז שזה הגיוני"
אנחנו תופסים אותה לריאיון הזה כשהיא יושבת בבית קפה בפריז. חצי שעה, מסמנת לנו אשת יחסי הציבור כשהיא מפנה לנו את קרן אן, בין ריאיון לעיתון צרפתי לשיחה בתחנת רדיו בשוודיה, ורגע לפני שהיא עולה על מטוס לסיבוב הופעות בישראל (26־28 בפברואר בירושלים, בזכרון־יעקב ובתל־אביב) בליווי הפסנתרן הצרפתי מארק שוארן.
"הבנתי יום אחד לקראת גיל עשרים שכתיבת שירים זה מה שממלא אותי", פותחת קרן אן את השיחה כשהיא מנסה להסביר איך בכלל מצאה את עצמה יוצרת, אי שם בתחילת הקריירה. "ככל שעשיתי יותר ויותר פרויקטים הבנתי שהאפקט שיש לשיר שמקבל גוף פיזי באמצעות הכתיבה שלי הוא משהו שמספק אותי. הבנתי שאולי זו לא בחירה קלה, אבל זה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדולה, כי שום דבר אחר לא משתווה לאפקט הזה שאני מדברת עליו. אגב, זה קרה הרבה לפני שהחלטתי שאהיה זמרת בכלל. יש משהו בארכיטקטורה של המוזיקה שמאוד מדבר אליי מאז ועד היום".
הפכת בגיל צעיר יחסית למישהי שרואה את הפרצוף שלה על שערים של מגזינים. זה משהו שטלטל אותך?
"תראה, הייתי בת 25 וכתבתי להיט להנרי סלבדור (זמר צרפתי מיתולוגי שנפטר בשנת 2008, י"ה). משום מקום את פתאום מוצאת את עצמך במצב שבו את מקבלת פרסים. האלבום הזה מכר מיליונים, תרגמו את השיר הזה להמון שפות. אבל גם עם כל הטירוף הזה שאני מתארת, לא הרגשתי שאני יכולה או בכלל רוצה לנוח. מה שעניין אותי זה השיר הבא שאני הולכת לכתוב. במצבים כאלה אתה מרגיש שאתה נמדד גם מול עצמך, ביחס לשיר הבא שתכתוב. אמרתי לעצמי שאם אנשים חשבו שהוצאתי שיר טוב, אני לא יכולה להרגיש שאני מאכזבת אותם בדבר הבא שלי. יש בי מין אש שלא מפסיקה לבעור בהקשר הזה. עם השנים יש כמובן פרקי זמן שבהם הדבר הזה לא בוער בך, אבל השנים הראשונות בקריירה שלי היו עמוסות ברגש הזה. בכל פעם כשהוצאתי משהו הרגשתי שאני חייבת להוציא משהו אפילו טוב יותר בסיבוב הבא, ולא לנוח על זרי הדפנה. זמרים־יוצרים שכותבים סיפור ומדברים בגוף ראשון, עם הסאונד שלהם ועם אינטואיציה הרמונית שיש להם, זה משהו שנמצא אצלם עמוק בפנים. באופן אישי אני גם כל הזמן אומרת לעצמי שאני חייבת להיות טובה בזה, שאעבוד קשה בשביל זה, אקשיב למוזיקה, אחקור ואלמד".
מאוהבת בפריז
למרות הפן השכלתני והמבוקר שקרן אן שומרת עליו, כשהיא מנתחת את הרגעים שהעמידו את הבסיס לקריירה שממשיכה עד היום, אפשר למצוא אצלה רגעים שמעידים על כך שהיא מבינה את המשמעות החריגה בסיפור הילדה שגדלה בישראל והפכה להיות מה שאלפי אחרים בין חדרה לגדרה חולמים עליו. "אני לא יודעת אם הבנתי בזמן אמת את גודל ההצלחה. אבל כשאני מסתכלת על זה עכשיו במבט לאחור אני מבינה את ממדי ההישג, ועד כמה זה מטורף שהייתי ילדה כשהכול התחיל. פתאום אני מופיעה בסין ובעוד מדינות שלא הייתי בהן לפני כן, ואז התמונה שלי על השער של הניו־יורק טיימס. צריך גם לזכור שזאת הייתה תקופה אחרת בתעשיית המוזיקה. בזמנו כשהצלחת עם שיר אחד יכולת ממש לחיות מזה טוב. היום כבר הרבה יותר קשה להגיע לאנשים, וגם אם יש לך הרבה קהל זה לא מבטיח לך את מה שקיבלת אז מבחינה כלכלית. הכול צפוף יותר היום, כי יש כל כך הרבה מוזיקה וככה גם קשה להגיע ללב הקטן שעוד נשאר פנוי. היום אני מבינה דברים אחרת, זה באמת גדול מאוד, המעמד הזה שהגעתי אליו, אבל אז? באופן משונה היה נראה לי אז שזה הגיוני".
איפה את מוצאת את עצמך היום מבחינה מוזיקלית, מה מעניין אותך לשמוע?
"אני שומעת הרבה מוזיקה קלאסית, בגלל כל מיני פרויקטים שעבדתי עליהם וגרמו לי להבין ולהתעניין במבנים ובניתוחים של שירים. אני כמעט ולא שומעת שום דבר חדש אם הוא לא מגיע מהאזור של ההיפ־הופ. אני לא שומעת סינגר־סונגרייטרים שפועלים היום, מודה. אם בא לי לחפש השראה או סתם להתעמק במשהו אני חוזרת לקלאסיקות כמו רנדי ניומן או ברוס ספרינגסטין. שירים מצפון־אמריקה של שנות השישים והשבעים הם מה שעניין אותי תמיד. על זה בעצם התחנכתי וזה עדיין מה שמספק אותי יותר מכול, ועדיין עושה לי את זה. רק בהיפ־הופ אני מרגישה שאני מקבלת איזה חידוש בכל מה שקשור לסאונד ולצורת ההגשה. יש משהו בז'אנר הזה שנוגע בי".
ומוזיקה ישראלית, זה משהו שאת מבקרת בו בשיטוטים ובנבירות שלך?
"החיבור שלי למוזיקה הישראלית מזכיר גם את החיבור לארצות־הברית, מהבחינה הזאת שמה שמעניין אותי זה בעיקר דברים שעשו בשנות השישים והשבעים. כשיש לי שיחות עם חברים מוזיקאים על סאונד ואני רוצה לנופף בדברים מישראל, אני מביאה דברים שעשו בארץ בשנים ההן, שהושפעו מאוד מדברים שעשו בארצות־הברית, אבל עם אורגניות ישראלית".
"יש לי ולאיילת שקד שיחות עמוקות על פוליטיקה שאנחנו לא מסכימות בהן על הרבה דברים, אבל זה מרתק. אנחנו בקשר טוב וזו חברות שממש חשובה לי. זה מצחיק, אבל אם לא היינו מכירות אני לא בטוחה בכלל שהיא הייתה מגיעה למוזיקה שלי. אבל יש לה טעם טוב, שתדע לך"
קרן אן זיידל, בשמה המלא, נולדה בשנת 1974 בקיסריה. כשהייתה בת שש עזבה משפחתה את הארץ. תחנות מרכזיות בחייה מאז היו ניו־יורק ובעיקר פריז, שם גם נמצא מרכז חייה הנוכחי. לפני כעשור היא התגוררה לתקופה קצרה בישראל, שבה התחתנה והביאה לעולם את בתה. למרות לא מעט הופעות בארץ לאורך השנים, חברים מוזיקאים ישראלים והשתתפות בפרויקטים כמו "עבודה עברית" (שבמסגרתו הקליטה גרסה משלה לשיר "ברחוב הנשמות הטהורות"), החיבור לישראל לא באמת חדר עמוק למוזיקה שלה.
היא לא מנסה לעגל פינות ולא שוללת את האבחנה הזו. "יש לי לא מעט חברים בארץ, מוזיקאים שאני אוהבת לשמוע כמו שלומי שבן ורונה קינן. יש משהו מרגש מאוד במחשבה שכאשר הם כותבים בשירים על הדור שלהם, הם בעצם מדברים גם עליי ואני חלק מזה. אבל חוץ מחברים שאני קרובה אליהם וגם יצא לי לעבוד איתם, אני פחות מתחברת לדברים שאני שומעת. כמו שאמרתי, גם במוזיקה הישראלית אני חוזרת אחורה לשנות השישים והשבעים, ועכשיו למשל אני שומעת זוהר ארגוב. אבל בסוף אני גרה בפריז, ואני אגב הכי פריזאית. גם כשגרתי במקומות אחרים כמו ניו־יורק או בישראל, תמיד צחקו עליי שאני פריזאית בכל מה שאני עושה או לובשת. אני גרה פה בשכונה קטנה שהיא כמו עיירה בתוך פריז. יש לי את הירקן שלי, את מוכר הדגים שלי והמכולת שאני הולכת אליה. לפעמים אני מזמינה פיתה עם דג מהאזור היהודי".
בקיצור – לא לחכות לאלבום בעברית, את אומרת.
"אני כותבת באנגלית ובצרפתית. לא חייתי מספיק זמן בארץ כדי לשבת ולהבין פואטיקה ושירה. אין לי מספיק תרבות של שירה יהודית כדי להיכנס לתהליך כזה. דווקא למדתי פה לא מעט על שירה ביידיש ונראה לי שאני יודעת על זה יותר ממה שאני מכירה בשירה עברית. בצרפתית, מאחר שהיא לא שפת האם שלי, אני מרגישה שמותר לי לטעות בדיבור אבל הטקסטים חייבים להיות מדויקים, ולכן אני מתקנת שם הרבה. צרפתית היא שפה עשירה והיא ממלאת אותי. אני לא רואה מצב שאכתוב אלבום בעברית, אלא אם כן אעבור לארץ לתקופה ארוכה מאוד, עד שארגיש שהשפה והחרוזים הם משהו טבעי שמתגלגל לי בראש ועל הלשון. קשה לי להאמין שזה יקרה, כי אני לא רואה את עצמי עוזבת את פריז בשנים הקרובות. אני ממש אוהבת אותה".
הישראליות והזיהוי שבא איתה, זה משהו שבא לידי ביטוי אצלך?
"יוצא לי להיתקל בשאלות ותהיות על השיוך לישראל, ברור. אבל בסוף הכול יהיה תוצר של ההשפעה של זה עליי, איך אני מתייחסת או נותנת לזה מקום, ואם אני מראה שזה יושב עליי או לא. כשאתה נולד בישראל מערכת הציפיות ממך הופכת באופן אוטומטי לכזו שבה מצפים ממך להיות מסבירן, מעין שגריר נודד, אבל בסוף אתה מחליט איך ללכת עם זה. אני יודעת על אילו דברים אני אוהבת לדבר ומה אני אוהבת בארץ, ואני גם יודעת מה הדברים שקשים לי. מצד שני, אני נכנסת יותר ויותר לזהות שלי כיהודייה צרפתייה. זו היסטוריה שלמה משל עצמה, עם המון משמעויות שטבועות בי גם כן ומשפיעות לא פחות על החשיבה שלי. בכלל, הדיאספורה של היהודים באירופה מקבלת ממד אחר בתוך כל השינויים החברתיים פה, אז זאת עוד מזוודה שאני סוחבת איתי, יחד עם כל המשמעות שיש לישראל עבור הדור שלנו באירופה".
פוליטיקה בצד
היחס של קרן אן לישראל לא בהכרח טריוויאלי בסביבה שבה היא פועלת, ובעולם שבו לא פעם ההסתכלות על המדינה באה דרך משקפי שמאל מהזן האנטי־ישראלי. היא לא היססה להגיע במלחמת לבנון השנייה לשיר בפני חיילים ויצאה בגלוי נגד ה־BDS. בציוצים בטוויטר כתבה שיש משהו צבוע בהחרמת ישראל כשבמקביל נוסעים להופיע בארצות־הברית או בסין, זאת לאחר שהזמרת לורד הודיעה על ביטול הופעתה בארץ. היא עצמה שומרת באופן עקבי על פרופורציות בנושאים האלה, גם אם אין חפיפה בין דעתה הפוליטית האישית לבין מדיניות כזו או אחרת של מדינת ישראל. "באקטואליה ובפוליטיקה אני לא חייבת להיות תמיד בסינרגיה ביחס למה שקורה בישראל, אבל זה בסדר גמור. גם פה בצרפת אני לא רואה עין בעין את מה שקורה, ובארצות־הברית אני לא בסינרגיה עם הממשל, אז מה. אלה עדיין מדינות שאני כל כך אוהבת להיות בהן".
טוב, עזבי רגע אידיאולוגיות. בהקשר הפוליטי אני חייב לברר משהו מעניין יותר: את באמת חברה של איילת שקד?
היא צוחקת בקול, ואז מתפנה לענות. "כן, החברות עם איילת שקד מפתיעה תמיד את כולם, זה מצחיק. יש לנו שיחות עמוקות על פוליטיקה שאנחנו לא מסכימות בהן על הרבה דברים, אבל זה מרתק. זה קצת משקף בעיניי חילוניות מהזן הצרפתי שאני אוהבת. יש הרבה בעיות עם החוק הצרפתי שמוציא סממנים דתיים ממקומות ציבוריים, אבל הוא מאפשר לילדים לשבת בבית הספר עם ילדים מרקעים שונים בלי הנוכחות של הסממנים המבדילים ביניהם. המהות של כל תרבות היא לדעת לחלוק לחם עם מי שלא מסכים איתך. הסיפור עם איילת הוא כזה: הכרתי אותה דרך בעלי לשעבר שהיה בטייסת עם בעלה. הם היו חברים טובים מאוד. אנחנו בקשר טוב וזאת חברות שממש חשובה לי, גם אם אנחנו לא מסכימות על המון דברים. חוסר ההסכמה הזה לא מונע ממני להקשיב ולנסות לראות את הצד שלה, וגם לא מונע ממנה להקשיב לי ולצד שלי".
אתן מדברות גם על מוזיקה? משהו אומר לי שהיא פחות אינדי ממך.
זה מצחיק, אם לא היינו מכירות אני לא בטוחה בכלל שהיא הייתה מגיעה למוזיקה שלי. למרות שיש לה טעם טוב, שתדע לך. היא אוהבת מאוד את הקרפנטרס והיא מכירה פולק אמריקני. תנסה לשאול אותה פעם, היא תפתיע אותך".
אולי עד שתגיעי לחגיגות הארבעים שנות קריירה גם היא תוציא אלבום.
"את חגיגות הארבעים למוזיקה שלי אני רוצה עם כינורות וחברים. אני חושבת שאחד הדברים שהכי מרגשים אותי זה לראות אמנים בגיל שמונים על במה. ראיתי את רנדי ניומן בבלגיה לבד עם פסנתר, וזה היה מדהים. זאת זכות שממש אשמח להגיע אליה. אז עזוב ארבעים שנה, בוא נדבר על מה שיקרה בחגיגות השישים לקריירה שלי".
