בין דמיון למציאות: הפולמוס שעוררה הסדרה "משפט קסטנר"

באולם הדיונים של בית המשפט המחוזי בירושלים חוקר עורך הדין שמואל תמיר, פרקליטו של העיתונאי מלכיאל גרינוולד, את קתרינה סנש, אמה של הצנחנית שלא שבה, חנה סנש. החקירה מתלהטת, ולפתע מתפרץ לדברים ישראל קסטנר, חבר ועד ההצלה בבודפשט בזמן השואה, אשר נגדו נטען במשפט, בעקבות כתבה של גרינוולד, כי סייע בהכשרת הקרקע לרצח יהודי הונגריה.
קסטנר לא יכול לשתוק עוד: קתרינה סנש טוענת שהגיעה יותר מפעם אחת למשרדו בבודפשט כדי לנסות להשתמש בקשריו כדי להעביר לבתה שבכלא בגדים נקיים ומזון, אך לא זכתה לפגוש בו, ובתה הוצאה לבסוף להורג בירייה.
"איך את מעיזה לבוא אליי בטענות?", התפרץ קסטנר לעבר קתרינה סנש. "מי בכלל ביקש מן הבת שלך לבוא לבודפשט? מה היא חשבה לעשות? הרי בגלל הפזיזות שלה והיהירות של מי ששלח אותה היא חצתה את הגבול כמו טירונית, ונתפסה כעבור חמש דקות. ואני אגיד לך מי גילה למשטרה ההונגרית שפלגי וגולדשטיין (יואל פלגי ופרץ גולדשטיין, הצנחנים שהגיעו להונגריה עם חנה סנש. מ"פ) עומדים להגיע אליי. היא! הבת שלך. חנה סנש הגיבורה! היא נשברה בחקירה שלה וגילתה הכול. אני מתאר לעצמי איזה עינויים היא עברה. אף אחד לא היה עומד בעינויים כאלה. אבל לא בגללי נעצרו פלגי וגולדשטיין. אלא בגללה!" "לא נכון", משיבה על כך קתרינה סנש.

הסצנה הזו לא התרחשה במציאות: היא נכתבה והוצגה בסדרה "משפט קסטנר" של המחזאי מוטי לרנר, שנועדה לשידור בערוץ הראשון בסוף שנת 1994. לרנר החליט לשתול את הסצנה הבדיונית הזו בסדרה שכתב, המשתייכת לז'אנר הדוקו־דרמה – שבמסגרתו נוהגים היוצרים ללוש חומרים ודמויות הלקוחים מהמציאות כדי לכתוב באמצעותם עלילה שיכלה להתרחש בפועל, אך גם יכלה שלא לקרות כלל.

הטלפון לא הפסיק לצלצל

הסדרה עסקה, רובה ככולה, במשפט הפלילי שהתרחש בשנת 1954. על דוכן הנאשמים ניצב באותם ימים גרינוולד, עיתונאי ממוצא הונגרי, שהוציא לאור עלון בשם "מכתבים אל חברים במזרחי". באחד הגיליונות האשים את קסטנר בחטאים קשים כנגד יהדות הונגריה. משפט זה התקבע בציבוריות הישראלית כ"משפט קסטנר", למרות שלא הוא היה הנאשם בפועל, אלא גרינוולד. גם הסדרה של לרנר, בבימויו של אורי ברבש, התמקדה בקסטנר ולא בחנה סנש, אך כאשר הכינה רשות השידור פרומו לקידום הסדרה, בחרו שם להשתמש בדמותה המוכרת כל כך של סנש לשם קידום הסדרה שבה סצנה אחת קצרה בלבד עוסקת בה.

דוד סנש, אחיינה של חנה: "בפרומו נראה השחקן ששון גבאי, ששיחק בתפקיד ישראל קסטנר, עומד בבית המשפט ומטיח בשחקנית ששיחקה בתפקיד סבתא שלנו: 'אני לא הבוגד, מי שבוגדת זאת הבת שלך'. בעקבות הפרומו אנשים היו עוצרים אותנו ברחוב ושואלים: 'זה נכון שחנה בגדה?', 'נכון שהסגירה את חבריה?'. יכולתי להרצות להם דקות ארוכות, וזה לא היה שווה כלום לעומת פרומו קצרצר שבו מופיע ששון גבאי אומר דבר שכזה. ברגע שיש לך מכשיר שאתה אפילו לא מעריך את עוצמתו, שבאותם ימים קראו לו טלוויזיה וכיום קוראים לו אינטרנט, אף אחד לא מסוגל לעמוד מול הכוח הזה, לא ההיסטוריה ולא האמת".

בריאיון לידיעות אחרונות לרגל צאת הסדרה נשאל לרנר האם המיתוס שנרקם לאורך השנים סביב גבורתה של חנה סנש הוא שקרי, והשיב: "אני רואה את עצמי כמי שחושף את האמת הסובייקטיבית של קסטנר וחברי ועד־ההצלה, שנלכדו במלכודת של מיתולוגיה ומיתוס שלא היו מסוגלים לנפץ, ואולי גם חששו לנסות לעשות זאת. נראה לי שהיום אנחנו בוגרים מספיק כדי להבין שחנה הייתה גיבורה גדולה, על אף העובדה שייתכן שנשברה בחקירה. בסופו של דבר, מי מהשבויים הישראליים שנפל בשבי המצרי או הסורי לא נשבר? בעיניי זה לא גורע מאומה מגבורתה".

"הטלפון בבית הוריי לא חדל מלצלצל", מתאר איתן סנש, אחיינה הבכור של חנה. "אנשים, גם כאלה שאנחנו לא מכירים, פנו להוריי, שאלו איך מעיזים לפרסם דבר שכזה. להערכתי הם חיכו שסבתא שלי לא תהיה בחיים כדי ליצור את הסדרה. סבתא שלי נפטרה שלוש שנים קודם לכן. העדה היחידה שידעה בדיוק מה היה לה עם קסטנר הלכה לעולמה, ואת זה הם ניצלו. הסיפור השפיע לרעה על בריאותו של אבי גיורא, אחיה של חנה, והוא נטה בתחילה שלא להגיב, אך מצד שני הוא הבין שזה פוגע לא רק בו אישית, אלא גם בנו ובילדינו, דור ההמשך".

אל משפחת סנש פנה עורך הדין גבי לוי, שגם הוא, כמו איתן ודוד, דור שני לשואת יהדות הונגריה. לוי הציע לייצג את בני המשפחה בחינם, ולהגיש בשמם בג"ץ כדי למנוע את שידורה של הסצנה הבעייתית. לעתירה חברו ארגונים שונים, ובהם נדיה מטר ו"עמותת נשים למען עתיד ישראל", וגם ראובן דפני, שהיה מפקדה של סנש כאחד הצנחנים שהגיעו לאירופה יחד עמה ושימש בשנות התשעים סגן יו"ר יד ושם.

מוטי לרנר: "קסטנר הפך לבוגד, וסנש הפכה לגיבורה, למרות שלא הצילה אף אדם במסע שלה, ולמסע שלה לא הייתה שום תרומה. המדינה רצתה לגמד גיבורים כמו קסטנר. קסטנר לא יזם התנגדות, והחברה הישראלית נזקקה לגיבורים שכן עשו דברים כאלה"

משפחה בכלא

חנה סנש נולדה בבודפשט. אביה, בלה סנש, היה עיתונאי וסופר ידוע, אך נפטר בגיל 31, מותיר אותה ואת אחיה הבכור ג'ורי – לימים גיורא – יתומים. בשנת 1939, והיא בת 19 בלבד, עלתה לארץ, למדה בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל והתגוררה לאחר מכן בקיבוץ שדות ים. בשנת 1943 התנדבה לצבא הבריטי והצטרפה לצוות צנחנים שאזר עוז לצנוח על אדמת אירופה כדי להציל כמה שיותר יהודים.

בדרך נפרדה משותפיה למסע, פלגי וגולדשטיין, ועברה את הגבול להונגריה בלעדיהם, אך נתפסה מיד. היא הואשמה בבגידה במולדתה, הונגריה, ובריגול, והושמה בבית סוהר, שם עברה עינויי תופת. גם אמה קתרינה נאסרה לזמן מה, וזאת על מנת להפעיל לחץ על בתה ולגרום לה לגלות את נסיבות הגעתה ואת קוד המשדר שנתפס ברשותה. לבסוף הוצאה להורג חנה סנש ב־7 בנובמבר 1944.

בת 23 בלבד הייתה סנש במותה. היא התקבעה בציבוריות עוד לפני קום המדינה כמיתוס גבורה וכמשוררת צעירה ומחוננת שרבים הכירו את שיריה: "אלי אלי" ("הליכה לקיסריה"), "בדרך" ("קול קרא והלכתי") ו"אשרי הגפרור". ארונה הוצא מבית הקברות היהודי בבודפשט והושט על סיפונה של האונייה "קדמה" לקבורה בישראל בשנת 1950. הוא נדד אל קיסריה, עצר בתל אביב, ורבים מתושבי המדינה הצעירה עברו על פניו. סנש נקברה בהלוויית גיבורים בהר הרצל.

איתן סנש (70) הוא מהנדס אלקטרוניקה בגמלאות; ד"ר דוד סנש (65) הוא פסיכולוג קליני. בקליניקה הצנועה שבביתו ביפו ניצב שולחן עץ מגולף שעליו כתב סבו, בלה סנש, את ספריו ומחזותיו. "להיות אחיין של חנה סנש זה לחיות חיים כפולים", מתאר דוד סנש. "מצד אחד נכחנו בטקסי השואה בבתי הספר שבהם דיברו עליה, וכשהמורה הייתה אומרת 'סנש' זיהית מיד שאתה בצרה, כי אתה צריך או להיות כמו חנה או לא להיות בכלל. מצד שני דיברו על חנה בלי הרף בבית, ותמיד בהונגרית, כדי שלא נבין, אך ידענו שהדיבור הוא לא על אותם תכנים שהמדינה רצתה שיהיו מזוהים עמה. תמיד דובר על למה שלחו אותה, חצאי משפטים, פרשיות עלומות, לעומת הסיפור הרשמי.

"סבתא שלי חיה את המורשת הזו. היו מגיעות משלחות: סרט בגרמניה, סרט בהונגריה, סרט בארה"ב, הצגות, עוד תרגום של היומן שלה, מדי פעם היו שולפים אותנו לאיזו עצרת. היינו מין משפחת אצולה, אבל לא היה מאחורי זה שום דבר. זה היה כמו תפאורה בעיר הסרטים. לא היינו באמת מחוברים לממסד באופן שהייתה לו משמעות כלכלית או משמעות פוליטית".

כאשר מדברים על שבי, חקירות ועינויים, עבור דוד סנש לא מדובר בתיאורים מנותקים מהקשר: גם הוא נשבה כחייל ששירת בתעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים על ידי המצרים ועבר עינויים קשים. גם אביהם בילה בכלא בספרד בעת מלחמת העולם השנייה. כאמור, גם סבתו נעצרה כדי להשפיע על חנה לגלות סודות, ואיתן אחיו נוהג להעיד על עצמו שהוא היחיד במשפחה שלא ישב בכלא. "כששוחררתי מהשבי חזרתי מאוד ציוני, אסיר תודה על זה ששחררו אותי בכלל", אומר דוד. "לא הגיע לי שישחררו אותי כי כל הרעיון היה שהייתי צריך למות, כמו הדודה, כמו טרומפלדור. אם אתה יוצא, אולי זה אומר שסיפרת משהו לאויב, אז אולי מוטי לרנר יעשה עליך סדרה".

גימדו את קסטנר

ישראל קסטנר, לעומת סנש, נתפס כשנוי במחלוקת. הוא ספג ביקורת קשה על פועלו בשנות ההשמדה בהונגריה, כמי שלא נרתע מלנהל מו"מ ישיר עם אדולף אייכמן שהיה אחראי על "הפתרון הסופי", וכמי שבין השאר הוציא לדרך רכבת ניצולים שכונתה "רכבת המיוחסים", ונטען כי נוסעיה ניצלו הודות לכך שקסטנר עצם עיניים מול המשך ההשמדה השיטתית של יהודי הונגריה. קסטנר נרצח בשנת 1957.

"קסטנר הפך לבוגד, וסנש הפכה להיות גיבורה, למרות שלא הצילה אף אדם במסע שלה, ולמסע שלה לא הייתה שום תרומה", אומר מוטי לרנר. "אני סבור שחנה סנש, כמי שהסכימה לצאת למסע שכזה, היא אכן גיבורה. בה בעת, היסטוריונים רבים מסכימים כיום עם זה שקסטנר במעשיו הציל עשרות אלפי יהודים, אך הציבור הישראלי כלל לא מודע לפרשיות ההצלה הגדולות שלו. הבחירה בחנה סנש כגיבורה לאומית שיקפה את הצרכים של החברה הישראלית, לא את האמת ההיסטורית. היינו צריכים גיבורים, כאלה שהקריבו עצמם כמו במגש הכסף. המדינה גם רצתה לגמד גיבורים כמו קסטנר. קסטנר לא נלחם ברובה ולא ברימון ולא באקדח, הוא לא יזם התנגדות, והחברה הישראלית נזקקה לגיבורים שכן עשו דברים שכאלה".

איתן סנש: "כשיצאנו מבית המשפט, אבא שלי אמר: 'מה שאני בטוח זה שאת חנה סנש תמיד יזכרו, אבל את מוטי לרנר אף אחד לא יזכור'. אבי נפטר בשנת 1995, ולא זכה לקרוא את ההחלטה במלואה. מאז הוא לא חזר לעצמו, וזמן קצר לאחר מכן נפטר"

כדי להבין מדוע נפגעה כל כך משפחת סנש ממה שכתב לרנר על סבתם ודודתם, צריך לחזור אל הצלקות שהותיר במשפחה משפט קסטנר־גרינוולד. כשהמשפט החל, בינואר 1954, נקראה גם קתרינה סנש להעיד, אך בני המשפחה יודעים לספר על לחץ שהופעל על סבתם ועל אביהם כדי שאיש מהם לא יעלה על דוכן העדים. "גורמים בממשל לא רצו שסבתי תעיד, כי קסטנר היה חלק מהממשל. זה לא היה נוח שסנש יעמוד מול קסטנר", אומר דוד. "משפט קסטנר היה טלטלה מאוד גדולה שאיימה קשות על המשפחה, ויצרה טריז ביננו לבין הממלכתיות".

דוד סנש רק נולד, אך איתן כבר היה ילד כבן שש. "אני זוכר את הימים האפלים של משפט קסטנר. אני זוכר את אבא שלי נעלם בשעות לילה מאוחרות לפגישות חשאיות עם שמואל תמיר. באחד המקרים עצרו אותו והוא בילה לילה בבית מעצר. אחרי שסבתי העידה פגעו בתנאי העבודה של הוריי במשרות שבהן עבדו. לאמי לא נתנו לחזור מחופשת לידה לתפקידה בארגון אמהות עובדות, ולאבי פגעו בתנאי העבודה בחברת החשמל.

"במשפט תיארה סבתי כיצד ביקשה שקסטנר יעזור לה לסדר ביקור בבית הסוהר, והוא התעלם ממנה. לימים, כבר בישראל, אמי יצאה מפגישה אצל בן גוריון, ובמדרגות פגשה את קסטנר. הוא אמר לה: 'גברת סנש, כמה טוב שאני פוגש אותך, מזמן רציתי לדבר איתך', והיא ענתה: 'בימים שאני הייתי צריכה לדבר איתך, אתה לא רצית להיפגש איתי, אז אין לי מה לפגוש אותך'".

דמותה של חנה סנש מוסיפה להסעיר יוצרים בארץ ובעולם. כבר בשנת 1958 העלה הסופר אהרן מגד מחזה על אודותיה בתיאטרון הבימה. במחזה מדגיש מגד כיצד חנה סנש לא גילתה לחוקריה מהו האות הסודי של המשדר שנתפס ברשותה, ושילמה על כך בחייה.

השטן והקדושה

לרנר החל להתעניין בפרשת קסטנר כבר כשכתב את המחזה "קסטנר", שעלילתו התרחשה בהונגריה והוא הוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת 1985. בהמשך החל לרנר לכתוב עבור רשות השידור את סדרת הטלוויזיה ככזו שמתרחשת בבית המשפט בירושלים ובבתי הדמויות. אילן דר, יונה אליאן, יצחק חזקיה וששון גבאי נבחרו לשחק את הדמויות הראשיות בסדרה, שעלות הפקתה הייתה 800 אלף שקלים. ערוץ 2 החל לשדר רק כשנה קודם לכן, הערוץ הראשון עוד שגשג ונשמע מכל מרפסת בערב. לרנר וברבש ידעו שהם עובדים על סדרה שכל המדינה תצפה בה.

לסיפור שני גיבורים נוספים: הזוג האנזי ויואל בראנד, שעבדו יחד עם קסטנר בוועד ההצלה בהונגריה. האנזי אף קיימה קשרים רומנטיים עם קסטנר. בספרם "השטן והנפש" (הוצאת לדורי, 1960) העלו השניים את הסברה שעליה התבסס לרנר כשהחליט לשים בפיו של קסטנר במחזה טענה לאי־נאמנותה של חנה סנש כלפי חבריה הצנחנים.

לרנר: "אילו הייתי שם את הדברים במחזה שלי בפיה של האנזי בראנד, איש לא יכול היה לבוא אליי בטענות, כי היא כתבה את הספר. מכיוון שבחרתי לשים את הדברים בפיו של קסטנר, שלא אמר זאת במקור, החלה כל המהומה. אני טוען ששינוי שכזה הוא לגיטימי, כי הוא עוזר לי לחשוף את דמותו של קסטנר כדמות הראשית בסדרה, ולחדד את הדיכוטומיה הזו שנוצרה בין קסטנר, שהפך להיות שטן, לבין חנה סנש שהפכה לקדושה, ולכן בחרתי לשתול אמירה זו דווקא בפיו".

דוד סנש: "אבי טען שבסדרת דוקו־דרמה, על היוצר להיות הגון ולהבליט את מה שמבוסס על עובדות היסטוריות לעומת מה שהביא מהדמיון. לו הקטע על חנה היה משוקע ביצירה ניחא, אבל הם השתמשו בו בפרומו בצורה מכעיסה ומנותקת מהקשר. אבא שלי אמר בהגינות: על מה שקרה בחדרי החקירות, חוץ מחנה והחוקרים לא היה אף אחד שיעיד. אבל על מה שהיה בבית המשפט יש פרוטוקולים, וקסטנר מעולם לא קם ואמר לסבתי דברים שכאלה. לכן, אם זה לא קרה, זה לא צריך להופיע בסדרה, אלא אם כן היוצר משדר תוך כדי הסצנה טקסט בולט שמדגיש שהדבר לא באמת התרחש במציאות".

להחלטה של משפחת סנש לעתור לבג"ץ קדמה פנייה שלהם לרשות השידור ולמנהלה באותם ימים, מוטי קירשנבאום, בבקשה להשמיט את הקטע הבעייתי. בני המשפחה נענו בשלילה, בטענה שמדובר ב"דרמה בדיונית הכתובה בהשראת אירועים שאכן התרחשו", והדגישו כי הקרנת הפרקים תיפתח בשקופית שתציין זאת בהבלטה. בנוסף הציעו ברשות השידור לבני המשפחה להגיב בדיון באולפן עם סיום הקרנת הסדרה.

פרופ' עמית שכטר, כיום דיקאן הפקולטה למדעי הרוח והחברה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, היה באותם ימים היועץ המשפטי לרשות השידור ועבד לצדו של קירשנבאום. בקורס "דיני תקשורת" שהוא מלמד הוא מספר על הפרשה. שכטר: "העיקרון שהנחה את הפעילות שלנו באותם ימים היה לתת ליוצרים חופש פעולה מקסימלי במסגרת החוק, ואני חושב שהרשות פרחה באותן שנים. היה לנו חשוב שלא להיכנע ללחצים ולהקפיד לשדר תוכניות במלואן, ודאי כאשר מדובר ביצירות מסוג דרמה. לא הייתה לנו כל כוונה להגיד ללרנר או לברבש לתקן או להסיר את הסצנה".

בתקופה של הגשת העתירה ניתחו בעיתונות את הפרשה. בלטו מאמרי העיתון "ידיעות אחרונות" כמי שפרסם את הפרשה. "את טרומפלדור כבר רצחנו, ולפניו אחרים, ועכשיו זו חנה סנש", כתב מוקי צור ב־3 בנובמבר 1994. הסופרת שולמית הראבן כתבה ב־8 בנובמבר 1994 תחת הכותרת "לכל איש יש שם": "את המשפט על 'בגידתה' של חנה סנש אסור לומר בשידור. לא מפני שהיא מיתוס… את המשפט הזה אסור לומר מפני שחנה סנש היתה אדם. וזכותו של אדם שלא ישקרו ביחס אליו. זכותו של אדם שלא ייחסו לו דברים שלא עשה, או לא אמר… והזכות הזו לא פגה עם מותו". זאב צחור לעומתה ראה בפרשה חלק מדיון בריא ש"מבטא את המעבר של החברה הישראלית מהירואיקה לנורמליות".

הסדרה הייתה אמורה לראות אור בערבו של יום הדיון בבג"ץ, מה שחייב החלטה מהירה. בג"ץ ישב בהרכב של שלושה שופטים: אהרן ברק, אליהו מצא ומישאל חשין. ברק ומצא סברו בדעת רוב כי אין לפגוע בחופש הביטוי, וכי יש להתיר לשדר את הסדרה במלואה. חשין המנוח, בדעת מיעוט, סבר כי כל עוד ישנו מישהו חי המכיר את חנה סנש ועלול להיפגע משידור הקטע, אין לשדרו.

ברק אף התייחס לז'אנר הדוקו־דרמה ולגבולותיו: "הסף הגבוה הנדרש על־מנת שפגיעה ברגשות תצדיק הגבלת ביטוי תופס במיוחד בז'אנר הספרותי שעניינו דוקו־דרמה, אשר עניינה הוא שילוב בין אמת היסטורית לדמיון ספרותי. תהא זו פגיעה קשה בתרבות האנושית אם יוצרים לא יהיו חופשיים להשתמש בדמויות היסטוריות, תוך שתיוחס להן התנהגות שאין לה בסיס היסטורי. סופרים ומחזאים אינם היסטוריונים. אין לצפות מהם לשחזור האמת. יש להגן על חופש הדמיון שלהם. מבחנם הוא אמנותי ולא מדעי".

דודה חנה הרגילה

ז'אנר הדוקו־דרמה נמצא כיום בלב דיון ציבורי. האמת ההיסטורית או העובדתית מול האמת האמנותית לא תמיד משדרות משנה אחידה, ונדמה שהגבולות הולכים ומיטשטשים, עם סדרות כמו "מחוז ירושלים" ("כאן 11"), שבמסגרתה השתילה ההפקה נשק בביתו של פלשתיני כדי שהמשטרה תמצא אותה והסדרה תהיה מסעירה יותר, או הסדרה "הנערים", שיצרו יוצרים ישראלים עבור רשת הטלוויזיה האמריקאית HBO. הסדרה מביאה את סיפורם של הקטינים שהיו מעורבים ברצח הנער הפלשתיני מוחמד אבו חדייר מבעד לעיניהם של יוצרי הסדרה. גם אם הסדרות מספרות על דמויות אמיתיות, לבטח נכתבו לא מעט סצנות שלא התרחשו באמת ובתמים.

"גיבורי המחזה מופיעים במחזה בשמם, כבחיים… המחזאי מוטי לרנר נטל אירועי־חיים מסוימים והעלה עליהם שׂלמת־דרמה", כתב חשין בדעת המיעוט. "הצופה התמים – גם הצופה המשכיל – לא ידע מה אמת במחזה ומה אינו אמת. האם אמר קסטנר את שמוטי לרנר שם בפיו או שמא לא אמר זאת?… חופש הדיבור וחירות היצירה שולחים אפוא אל המערכה מין יצור היברידי, דוקודרמטי, יצור שחלקו אמת שהייתה (כביכול) וחלקו דרמה פרי־רוחו של המחזאי".

פסק הדין המלא פורסם רק בשנת 1999. ביום הדיון יצר בית המשפט קשר עם הצדדים, ועדכנם בהחלטה כי מותר לשדר את הקטע במלואו. איתן סנש: "כשיצאנו מבית משפט, אבא שלי אמר: 'מה שאני בטוח זה שאת חנה סנש תמיד יזכרו, אבל את מוטי לרנר אף אחד לא יזכור'. אבי נפטר בשנת 1995, ולא זכה לקרוא את ההחלטה במלואה. הוא ראה כיצד בית המשפט מקבל החלטה שכזו, אך לא הבין מדוע. מאז הוא לא חזר לעצמו, וזמן קצר לאחר מכן נפטר. אני טוען שתחושת העוול שעשו לאחותו ולמשפחה קיצרה את חיי אבי. אחרי שאבי נפטר, נושא הטיפול בזכרה של חנה עבר אליי, וזה עיסוק כבד מאוד. הייתי מעדיף שתהיה לי דודה חנה, אישה רגילה, בלי מיתוס ובלי סיפור גבורה. מיתוס זה דבר שגדול על משפחה".

פרופ' אהרון ברק: "דוקו־דרמה היא סוגה המבוססת על ההבנה של המחבר את המציאות, ולכל מחבר יש את ההבנה שלו. זה לא שהשקר לא מעניין אותי, אני נגד השקר ונגד הפייק ניוז שיש לנו כיום, אבל הדרך להתגבר על הפייק ניוז היא לא על ידי הטלת איסורים או מניעת חופש הביטוי"

ביום שבו נערך הדיון בבג"ץ סנש, בלטה אחת מנכדותיו של גיורא סנש, שהדהימה את קהל הבאים בדמיונה לאחותו, חנה. אך גם גיורא עצמו משך תשומת לב בלתי נשכחת, ודווקא של הצד שכנגד: של אנשי רשות השידור. "בג"ץ סנש היה אחד הסיפורים המרתקים והמרגשים שחוויתי בחיי", מודה שכטר. "יש לי צמרמורת כשאני מדבר על כך. אני עוד זוכר כמה אמוציונלי היה הדיון ובעיקר אני זוכר את גיורא, אחיה של חנה סנש, שהיה איש מבוגר, ואפשר היה לראות כמה נסער הוא היה. אחרי שניתנה ההחלטה לטובתנו בבית המשפט העליון, הגענו למשרד ואמרנו: 'ניצחנו, אבל אנחנו לא מסוגלים לשדר את הקטע על חנה סנש', והסיבה לזה הייתה המפגש עם גיורא סנש. 25 שנה עברו, ואני עדיין רואה את הפנים שלו".

בשל הזמן שחלף, המעורבים בפרשה זוכרים באופן שונה את השתלשלות ההחלטה שלא לשדר את הקטע הבעייתי. בעוד שכטר זוכר כי ההחלטה שלא לשדר הגיעה ביוזמת רשות השידור, השופט בדימוס אהרן ברק זוכר כיצד פנה בעל פה אל אנשי רשות השידור לאחר שנתן את פסק הדין, וביקש מהם שיימנעו מלשדר את הקטע. "אמרתי להם שהצד המשפטי נגמר, וכעת אנו עוברים לצד האנושי, ושאני מציע להשמיט את הפסקה השנויה במחלוקת, וכך היה", משחזר ברק.

בשיחה עמנו מדגיש השופט ברק שהיה לו חשוב תחילה להגן על חופש הביטוי, כדי לא ליצור תקדים מסוכן בנושא. "היה לי חשוב שההלכה תהיה נכונה וההלכה הנכונה היא שאת הקטע הזה יש להם זכות חוקתית שמעוגנת בחופש הביטוי לפרסם. מאוד פחדתי מה תהיינה התוצאות ההרסניות אם תתקבל הגישה האחרת לגבי מושג הדוקו־דרמה. דוקו־דרמה היא סוגה המבוססת על ההבנה של המחבר את המציאות, ולכל מחבר יש ההבנה שלו.

"לא רציתי שרשות השידור או מי שפועל מטעמה יחליטו האם משהו הוא אמת או לא אמת, ואם הם יחליטו שזו לא אמת – הם לא ישדרו. זה לא שהשקר לא מעניין אותי, אני נגד השקר ונגד הפייק ניוז שיש לנו כיום, אבל הדרך להתגבר על הפייק ניוז היא לא על ידי הטלת איסורים או מניעת חופש הביטוי. במאבק בשוק הרעיונות סופה של האמת לנצח.

"היה לי ברור שיש להתיר את שידור הקטע הנדון במלואו משום שהתרופה של העותרים, בעיקר משפחת סנש, הייתה בהגשת תביעת לשון הרע, כי האמירה בסדרה מהווה לשון הרע. אני כואב את כאבם של בני משפחת סנש והמקרה פגע גם בי כניצול שואה, אבל הדמוקרטיה מאפשרת לפרסם גם דברים שכואבים. אני חושב שמיתוס הגבורה של חנה סנש חזק ממה שנאמר או לא נאמר בתוכנית טלוויזיה, ואי אפשר לנתץ אותו, אבל הייתי נותן את אותו פסק דין גם לו המיתוס היה מנופץ. זאת על בסיס ההנחה שלו היה מתנפץ, כנראה לא היה כה חזק מלכתחילה".

לנפץ או לא

לאורך כל פסק הדין חזר ברק על כך שאין מחלוקת שהאמירה ששם לרנר בפיו של קסטנר על חנה סנש היא שקרית. את רשות השידור ייצג נציג פרקליטות המדינה, עו"ד עוזי פוגלמן, כיום בעצמו שופט בבית המשפט העליון, וגם הוא לא עסק בשאלת אמיתות הדברים. כיוון שלרנר חש כל העת שהיו לו מספיק סיבות לשער שאמירה כזו יכולה הייתה להתרחש במציאות, הדבר חורה לו ומציק לו גם כיום. סמוך לפרסום פסק הדין אף פרסם לרנר מאמר בעיתון "הארץ" ובו שטח את אשר נכתב בספרם של יואל והאנזי ברנד באשר לאפשרות שחנה סנש נשברה בחקירתה.

לרנר: "למרות שנפסק לטובתנו, המשפט מבחינתי היה מאכזב. האסטרטגיה המשפטית של פוגלמן הייתה מכעיסה ומקוממת, כי הוא טען שגם אם זה לא אמת מותר לומר את זה. אני טענתי שהדבר פוגע בי כיוצר וכתסריטאי, שאני רוצה לעמוד מאחורי מה שכתבתי ואני לא מודה שזה שקר. בעת הדיון ישבתי ליד קירשנבאום על הספסל ורציתי להתפרץ אבל קירשנבאום סימן לי שאשתוק.

"בהמשך, כשקירשנבאום קרא לברבש ולי ועדכן אותנו בכוונה להשמיט את הקטע, התנגדנו ועמדנו על הגרסה שלנו. אבל קירשנבאום אמר שאם נקרין את הקטע הזה כפי שהוא כתוב, כל הציבור הישראלי יעסוק רק בשאלה הזאת שהיא משנית בסדרה. השאלה הגדולה של הסדרה היא מה הייתה אסטרטגיית ההצלה של קסטנר ולכן השתכנענו לוותר. כששודרה הסדרה ללא הקטע המושמט הרגשתי רע מאוד".

גם בכנסת נערך ב־9 בנובמבר 1994 דיון שלבש לעיתים צביון פיוטי במיוחד, ובו צוטטו קטעים משיריה של סנש ונאמרו דברי תורה. "מותר לנפץ מיתוס בשם הדיוק ההיסטורי. אסור לנפץ מיתוס בשם האמנות, כשאין לכך ביסוס היסטורי", אמר בדיון ח"כ אלי גולדשמידט (העבודה). "יותר מכך, צריך שתהיה איזו פרספקטיבה של זמן. מי שתוקף היום את מיתוס בר־כוכבא, לגבי אירועים שקרו לפני אלפי שנים – יש הבדל בין ניפוץ כזה, תהא הדעה אשר תהא על ניפוץ מיתוס מהסוג הזה, לבין נושא שהוא טרי, וחלק גדול מהאנשים שנגעו באותה תקופה חיים עד עצם היום הזה".

ואילו ח"כ שאול יהלום (מפד"ל) דיבר על ההקרבה שהיו נכונים לה סנש וחבריה, בבואם לצאת אל משימה חסרת סיכוי, ועל משמעות ההקרבה באירועי התקופה שבה ניתן הבג"ץ, בהם חטיפתו של החייל נחשון וקסמן וניסיון החילוץ שלו על ידי סיירת מטכ"ל שנגמר ברציחתם של וקסמן ושל סרן ניר פורז.

שלם עד היום

טבח ברוך גולדשטיין; רצח רבין; פרשת קו 300; פרשת פולארד: אלה רק חלק מהנושאים הנפיצים שבהם עסק לרנר לאורך השנים במחזות הפוליטיים שלו. גם מקסטנר הוא לא מתכוון להרפות, והוא מקווה לשוב ולהתעסק בו בקרוב באחד ממחזותיו, אך הפעם מבלי לגעת גם בחנה סנש.

בימי בג"ץ סנש ניסה העיתונאי דן מרגלית, במאמר ב"הארץ" ב־9 בנובמבר 1994, לקשור בין הדברים שכתב לרנר במחזהו על בגידתה כביכול של חנה סנש בחבריה לבין הטענה שהושמעה כנגד משפחתו של לרנר מזיכרון יעקב, ולפיה הייתה מעורבת בהסגרת חברי מחתרת ניל"י. "כמה יזעם המחזאי, הנכד לרנר, אם ייאמר עליו, כי בהכפישו את חנה סנש התכוון לשרה אהרונסון, ובטהרו את ישראל קסטנר, ניסה לכבס בתת־ההכרה את חטאי סבתו. אך למה לא? הכול בשם חופש היצירה", כתב מרגלית.
לרנר דוחה מכול וכול את דבריו של מרגלית, אך כשהוא נשאל האם יום אחד יכתוב מחזה גם על פרשת ניל"י הנפיצה בעבורו גם מבחינה לאומית וגם אישית, הוא משיב: "פעמים רבות הציעו לי לכתוב על הפרשה הזו ולא רציתי, וזאת בגלל המעורבות של המשפחה שלי".

חששת להרגיש מה שהרגישו בני משפחת סנש? הרי גם על המשפחה שלך יש מי שטוען שהייתה מעורבת במעשה של בגידה.
"לא חששתי, אך גם לא רציתי להיכנס לוויכוח שבו לתוקפים אותי יהיו כל כך הרבה כלים, וגם לא רציתי שיאשימו אותי בניגוד אינטרסים ושאני כותב כדי לטהר את המשפחה שלי".

בעוד דוד ואילנה סנש פגשו מיוזמתם את מוטי לרנר והם אף צופים במחזות שלו, איתן סנש לא סולח, ולא מוכן עד היום להיפגש עם לרנר. "אני יכול להבין למה משפחת סנש נפגעה, וכואב לי שהם נפגעו", אומר לרנר, "לא חשבתי שהפגיעה תהיה כל כך גדולה. חשבתי שהראייה שלהם ברבות הימים תאפשר בחינה אובייקטיבית ולא סובייקטיבית של הפרשה, אך אני לא יכול להתחמק מהאחריות שיש לי לכתוב מה שכתבתי. כשאני בודק את כל העדויות אני חושב שהיה נכון לשים בפיו של ישראל קסטנר את האמירה הזו. אני שלם עם זה עד היום אמנותית, היסטורית, ערכית ורעיונית. אני חושב שתפקידה של האמנות הוא להיכנס למקומות שבהם ההיסטוריה לא יכולה, ואולי גם לא רוצה, להיכנס".

כשדוד סנש נשאל האם יש במשפחה כעס גם כלפי מי ששלח את חנה למשימה שממנה לא שבה, הוא משיב: "ודאי. אני חושב שיש בעיה פיקודית בלקחת ילדה, להוציא אותה למשימה ולהישאר מאחור. כיום ישנם ויכוחים אם אישה יכולה להיות טנקיסטית. בוקר טוב ישראל. כבר בפרשת 'עסק הביש' בקהיר שלחו נשים כמו מרסל ניניו, זה בסדר, אבל טנקיסטית לא יכולה להיות, וזו צביעות. אז יש לנו במשפחה ספקות ושאלות ויש כאב גדול מאוד שעטוף בשלל דברים וכמובן חיים בצל של אובדן עצום".