מוקי בר־חוסן יוצא לסיבוב בעזריאלי. מצויד בשפם של יאצק ובמדי צבא הוא נכנס לחנות איפור ושואל אם יש להם צבע ירוק אגוז. אחר כך הוא נופל על אישה באמצע השופינג ושואל אותה אם היא מוכנה לשעת מלחמה. את צרור העצות השימושיות שהוא נותן לה הוא מסיים ב"זהו שוש, את מסודרת". "אבל אני לא שוש, אני אביבה", היא עונה, אבל למוקי זה לא משנה – "את מזכירה לי את שוש, אהבת נעוריי".
אם יתמזל מזלכם, אולי גם אתם תזכו להיתקל בדמות הבובה באצטדיון הכדורגל, בפלאפלייה השכונתית ואפילו בכניסה לבסיס. אם הוא יתרשם שאתם שאננים הוא יטיח בפניכם את המשפט הקבוע שלו ("אתם יודעים מה קורה למרשמלו בטבע?") ואחר כך יסכם בהמלצה – "אל תתמרשמלו".
אפשר לקרוא לך מוקי חולצה אפורה?
"האמת שלא. אם כבר אני מוקי אוליב דראב, על פי הפדרל סטנדרט של הצבעים. אבל את יכולה לקרוא לי מוקי חולצה חאקי", הוא מציע בקול שמזכיר קצת את מוישה אופניק.
יש מצב שאתה חיקוי של רד אורבך מרד בנד?
"בכלל לא. לפחות לא בממד התודעתי. ייתכן שבתוך התת־מודע רד הוא בן־דוד".
למה יצרו אותך?
"אני לא נוצרתי. יש לי סיפור חיים שלם. שירַתי במערכת הביטחון 72 שנה, כמובן לא רואים עליי כי אני נראה צעיר לגילי. הייתי בכל מיני פעילויות סודיות, במדים ובבוקסר, התחלתי בשייטת, עברתי לסיירת מטכ"ל, לימים הלכתי לגולני כדי לעשות משהו קרבי. אבל לצערי בשנה האחרונה עקב שיקולי תקציב נזרקתי מהצבא. זה נורא. אני בוכה כשאני נזכר בזה. וכיום אין לי פנסיה תקציבית, אני בכלל נחשב לציוד מתכלה ואין לי אפילו מספר קטלוגי. שזה חתיכת מחדל, אבל עזבי, אני לא רוצה לדבר על זה, סיפור עצוב".
אז עכשיו אתה מעביר את הפנסיה שאין לך בשיטוטים במרחב הציבורי ואזהרת אנשים מפני המלחמה הבאה?
"תשמעי, אני הבנתי בחודשים האחרונים שיש בעיית חוסן וחוסר מוכנות בעורף הישראלי. זה אומר שהציבור הישראלי הרחב מתמרשמל כתוצאה מהסתמכות־יתר על טכנולוגיה צבאית ועל העובדה שהמערכה מתנהלת מרחוק. הוא כבר פחות מוכן להקרבה, ואולי גם זנח מסרים של מוכנות וסולידריות ושל הכנה למלחמה או משבר בקנה מידה גדול. ומכיוון שהמלחמה הבאה עלולה לפרוץ חס וחלילה בכל רגע, והאיומים הם רבים, יש צורך דחוף לחזק ולהכין את העורף".
אז מה זה אומר, שאנחנו צריכים לחזור לתקופות של האפלה והלאמת נכסים?
"חד־משמעית. בהחלט. כלומר, לא באמת. ועכשיו ברצינות – אנחנו חיים בתוך וילה בג'ונגל. זה כינוי של פקוד שלי לשעבר. כולנו חניכים של התרבות המערבית אבל זה לא אומר שצריך לשכוח את הבסיס. אנחנו עם קשה עורף, ובתקופת המפגעים הבודדים שהיו כאן, כל מפגע בודד הוכרע תוך 10־13 שניות בממוצע, רובם על ידי אזרחים בעלי יכולות שנכחו במקום. אז צריך להזכיר לעם ישראל מה היכולות שלו, ואני תפקידי להזכיר לאנשים שהם לא מרשמלו".
איך ללכת לכל מיני פלאפליות ולהתבדח איתם על המצב יעזור?
"זה גם מה שאני שואל. כי אני הרבה יותר בעניין של לתת לאנשים בראש ולהגיד להם את מה שאני חושב, אבל המפעילים שלי וצוות ההגות חושבים שאני צריך להיות יותר סלבריטי, שקודם צריך להפוך אותי לוויראלי, ואז אוכל להעביר מסרים יותר נחרצים. לשאלתך – אני כלי תודעתי רך שנועד להעביר מסרים קשים".
למה צריך לרכך את המסר?
"כי כאשר מדברים עם אנשים על חירום והקרבה הם ישר נלחצים. אתמול הייתי בפגישה עם אחד מבכירי המערכת הביטחונית בישראל שעוסק במוכנות של העורף. גיליתי שהציבור בישראל, וזה מוכח פסיכולוגית, לא רוצה לחשוב על מצב חירום, למרות שהוא חי במצב חירום".
שקע ותקע של העורף
קצת משונה לראיין בובה, אבל מוקי לא נולד במקרה. במדינה שבה טיול של קבוצת קוריאנים מכניס חברה שלמה להיסטריה, המלחמה או המשבר האקלימי הבא קצת פחות מלחיצים את הציבור. האם זה משום שהם מסתמכים באופן קיצוני מדי על הצבא הישראלי ועל כוחות ההצלה?
"אנחנו מכבדים את פיקוד העורף, אבל אנחנו חושבים שהם לא עושים מספיק ורוצים לאתגר אותם, אולי גם קצת לעצבן אותם, במובן הזה שהם יעשו את עבודתם טוב יותר. ביום שבו פיקוד העורף יבואו ויגידו 'מוקי, בוא אלינו. קיבלנו ואנחנו רוצים לרענן', מבחינתנו עשינו את שלנו"
לשם כך נוצר מוקי, בובה עם סיפור חיים, שקע ותקע של העורף הישראלי. קורות חייו המזויפים שיוצריו בראו עבורו מפורטים להפליא ומצחיקים להחריד. הוא נולד וגדל בחברון בשנת 1936, כבכור מבין ארבעת ילדיהם של צילה (לבית פפט) ואברהם מנדל למשפחת פרידמן החב"דית. בזמן המרד הערבי הגדול, ניסו הוריו לארגן את המרד העברי הקטן (שנכשל) ולאחר מכן נותרו כמשפחה העברית האחרונה בעיר עד כ"ט בנובמבר 1947, היום שבו התגייס מוקי לשורות ההגנה בירושלים, והוא בן 11 בלבד (שנה קודם לכן זייף את גילו ל־14, אך נודע לו שזה עדיין צעיר מכדי להצטרף לפלמ"ח ולכן נאלץ להמתין מחזור). הוא שירת בגדוד מוריה, במסגרתו כבש את הקסטל, אך נאלץ לסגת ממנו, לכבוש אותו שוב, ולסגת ממנו שוב ולכבוש אותו שוב.
מאחורי הדמות שלו עומדים שלושה קצינים במיל' בכירים בצבא, שמפאת תפקידם הרגיש זהותם נותרה בערפל. אנחנו נפגשים באולפני נווה־אילן, שם הם שוקדים על עריכות אחרונות של הסרטון שבו מוקי נטפל לאוהדי בית"ר ושרד כדי לספר. את הריאיון הם הסכימו לקיים בתנאי שייקראו על שם היחידות שיצאו מהן.
מגלן – המפעיל של מוקי, יועץ ביטחוני בעל אוריינטציה מחקרית וחינוכית, נשוי ואב לארבעה; רותם – שותף ומנהל בחברה המתמחה בהפעלות רחפנים, רס"ן במיל', נשוי ואב לארבעה וחצי; ואגוז – היזם, היוצר והכותב של מוקי, סא"ל במילואים ובוגר האקדמיה לאמנות בצלאל. את מוקי עצמו יצרה בובנאית בשם צילה מהדף "חה־חה־בובות", וימי הצילום והעריכות שלו ממומנים על ידי פורום קהלת.
כאשר מוקי עולה על זרועו של מגלן – ביומיום בחור די שקול – אופיו משתנה והוא נראה כמי שהשתלט עליו איזה שד. "ישבתי פעם עם אלוף פיקוד העורף לשעבר ודיברנו על עניינים של חוסן ועורף", נזכר מגלן, "מאיר רובין, מנכ"ל קהלת, ביקש ממני שאציג בפניו את מוקי. אמרתי לו שאני לא רוצה, כי ברגע שהוא עולה לי על היד הוא מקבל אישיות משל עצמו ומתחיל להגיד דברים שאחר כך אתחרט עליהם. אבל הוא אמר לי 'תשים, תשים'. ואז שמתי אותו ויצא לי כזה: 'אני לא מאמין למה שהאיש הזה אומר. איך אתה יכול להרגיע אותנו? יש מאות אלפי רקטות על העורף שלנו!'. פשוט אי אפשר היה להשתלט עליו".
מוקי נולד בראש של אגוז. "הייתה פעם דמות של קוף שהמצאתי, 'אמא הבטחת לנו קוף לשבת', שאיתו הייתי מעביר מסרים ודברים על פרשת השבוע. משם עלה הרעיון. חברתי למגלן ולרותם, שניהם חברים שלי מהמילואים, ופורום קהלת עזר לנו כלכלית להרים אותו".
מוקי: "אנחנו חיים בתוך וילה בג'ונגל. אנחנו עם קשה עורף, ובתקופת המפגעים הבודדים שהיו כאן, כל מפגע בודד הוכרע תוך 10־13 שניות בממוצע, רובם על ידי אזרחים בעלי יכולות שנכחו במקום. אז צריך להזכיר לעם ישראל מה היכולות שלו, ואני תפקידי להזכיר לאנשים שהם לא מרשמלו"
למה בחרתם להישאר חסויים?
אגוז: "כי אנחנו רוצים לשים את מוקי במרכז. אין לנו מושג מתי ישתמשו בו ככלי תודעתי להמונים ואנחנו לא רוצים להיות העניין כרגע. גם את רד בנד רוב האנשים לא יודעים מי מפעיל, וזה חלק מהקסם".
למה העם זקוק לזריקת העידוד הזאת?
"כי פנסיה וטילים אלו שני דברים שאנשים אוהבים להדחיק, ומוקי מזכיר להם שלכל אחד מאיתנו יש גם אחריות אישית. אנשים בטוחים שאם תהיה צרה יבואו להציל אותם כמו באנטבה, וזה לא עובד ככה".
מגלן: "יש כיום במערכת הביטחון משהו מאוד מגננתי, שלא לדבר על הפסיכולוגיה של נבואה שמגשימה את עצמה, כלומר המחשבה שאם נתעסק בזה אולי זה יבוא. אבל בכל העולם המערבי ובייחוד בארצות־הברית זה כבר מזמן נחשב לעניין מקצועי. כל גוף שמכבד את עצמו צריך להיות מוכן למצבים כאלה".
רותם: "קחי למשל את השיטפונות שהיו בנהריה. הרבה אנשים נתקעו בבית. ארגוני ההצלה הגיעו אליהם בסופו של דבר, אבל היו כמה שעות שבהן הם פשוט היו תקועים. אנחנו מעריכים שאותו דבר יכול לקרות אם תהיה מתקפה רקטית נרחבת. אנשים ייפגעו, ייפצעו, ייתקעו. כוחות ההצלה יגיעו אליהם בסוף, אבל ייקח להם זמן. המסר העיקרי שאנחנו באים להעביר הוא שבכמה שעות האלה, אולי אפילו יום־יומיים, תדאגו לעצמכם. תורידו את העול שלכם מכוחות ההצלה".
"פנסיה וטילים אלו שני דברים שאנשים אוהבים להדחיק, ומוקי מזכיר להם שלכל אחד מאיתנו יש גם אחריות אישית. אנשים בטוחים שאם תהיה צרה יבואו להציל אותם כמו באנטבה, וזה לא עובד ככה"
מהו בעצם התסריט האפוקליפטי? הרי נפלו פה טילים בעבר, כולל השבוע, והמדינה שרדה יפה.
מגלן: "בשנתיים האחרונות יש סוללה מאוד רצינית ומשמעותית של אנשי מקצוע בכירים, כולל ראש המוסד ופיקוד העורף, וכולם מדברים בשפה אחת על מה שנקרא 'הסהר השיעי'. האיראנים וארגוני הפרוקסי והמליציות שהקימו מסביב לגבולות ישראל יצרו מצב של ¾ טבעת אש, בצורה של סהר, שתיווצר ברגע שתהיה מתקפה כזו על ישראל. על פי ההערכות היא יכולה להמטיר עלינו בין 250 ל־280 אלף טילים. נפח האש שתופנה נגד העורף הישראלי במלחמה הבאה יהיה פי עשרות מונים ממה שהכרנו במלחמת לבנון השנייה. אם שם נפלו בממוצע עשרה טילים ליום, ובמצטבר 3,000 טילים בסך הכול, פה זה ייפול ביממה אחת.
"מה שאנחנו אומרים הוא דבר כזה: כוחות הביטחון ויחידות החילוץ יעשו את שלהם ואת מה שהם יכולים, אבל הציבור הישראלי צריך לעשות את שלו. אל תהיו לעול על המערכת. אם פיקוד העורף והגדודים שלו יצטרכו ללכת לחלק מים ולטפל בכל ישראלי שלישי שמתקשר, זה יבוא על חשבון משימות משמעותיות יותר שאליהן הם מיועדים, כמו למשל טיפול בהריסות של בתים. בנוסף, אזרחים יכולים גם להפוך לגורם יותר משמעותי ואקטיבי, ואז אנחנו יוצאים ממקום של חולשה למקום של עוצמה גדולה. האופי הזה כבר קיים בנו, אנחנו הרי לא חיים במדינה מנותקת. הישראלים נרתמים, יש להם מוטיבציה, צריכים רק לרענן את היכולות האלה, כי הן אלה שבסוף ישפיעו על המלחמה הבאה".
"בשיטפונות שהיו בנהריה הרבה אנשים נתקעו בבית. אנחנו מעריכים שאותו דבר יכול לקרות אם תהיה מתקפה רקטית נרחבת. המסר העיקרי שאנחנו באים להעביר הוא שבשעות האלה, עד שכוחות ההצלה יגיעו, תדאגו לעצמכם"
באיזה אופן הן ישפיעו?
"לבן־גוריון יש ציטוט נהדר משנת 53'. הוא מספר על מלחמת השחרור, איך הסתובב ברחובות תל־אביב אחרי שהופצצה בידי מטוסים מצריים וראה בין חלונות הבתים את האנשים. 'ראיתי דאגה, אבל לא פחד', הוא מתאר, ואז מסביר שזה היה בגלל העמידה האיתנה של העורף ביישובים הישראליים במלחמת השחרור, שנתנה תחושה חזקה מאוד גם לעורף בתל־אביב, ואנשים שם אמרו 'אנחנו נצליח'. הוא מסביר כמה זה היה משמעותי, כי אם הייתה נוצרת שם מנוסת בהלה אין לדעת מה הייתה אחריתנו".
אבל בשביל זה קיים פיקוד העורף. למה צריך אתכם?
"אנחנו מכבדים את פיקוד העורף, ובכלל את הרשויות. אבל אנחנו חושבים שהם לא עושים מספיק ורוצים לאתגר אותם, אולי גם קצת לעצבן אותם, במובן הזה שהם יעשו את עבודתם יותר טוב. ביום שבו פיקוד העורף יבואו ויגידו 'מוקי, בוא אלינו. קיבלנו ואנחנו רוצים לרענן', מבחינתנו עשינו את שלנו. אז אנחנו לא נלחמים בהם, רק מאתגרים אותם".
רותם: "פיקוד העורף הוא בסופו של דבר גוף טכני. הוא יכול להגיד 'אל"ף, בי"ת, גימ"ל', אלה ההוראות הרשמיות שצריך למלא, אבל אנחנו מדברים על היבט של אחריות ומחויבות אישית".
פס לכור בדימונה
בדף הפייסבוק שלהם, תחת השם "מוקי בר־חוסן", תוכלו למצוא סרטונים שונים שהספיקו להפיק. מוקי בשוק, מוקי בחרמון, וכמו מונית הכסף, התקווה היא שיום אחד אנשים יתפללו שמוקי יפציע אצלם. לקורבנותיו התמימים הוא מספר על אשתו האהובה, רות סוף, וארבעת ילדיו – נגב, ארבל, תבור ומחסנית הקטנה. "אנחנו מפעילים אותו בכמה תצורות", מספר מגלן. "ישנם סרטוני השטח שאנחנו מכינים מראש ומפיקים, ויש לפעמים 'מוקי מתפרץ', שנותן תגובות קצרות לכל מיני אירועים בטוויטר ובפייסבוק. לפעמים גם יש מצבי ביניים – לא מתפרץ ולא הפקת שטח, אלא תגובה מהירה או סרטון קצר שמתייחס לאירוע אקטואלי שעלה לסדר היום".
לאחרונה החליטו גם להפגיש את מוקי עם ידוענים כדי להגביר את החשיפה שלו, ולא פעם יש מי שמתקשה להבין את הבדיחה. כך קרה למשל כאשר צילמו עם יועז הנדל סרטון להעלאת המודעות לחוסן, שזכה לסשן בדיחות שלם ב"גב האומה". "היה שם דיון של שבע דקות על הסרטון", מספר רותם תוך כדי שהוא מקרין אותו, "הם לא קלטו שזו דמות. חשבו שהוא חלק מקמפיין בחירות של כחול לבן ואמרו לו 'מה, אתה רציני? אתה מביא בובה?'"
התגובות למוקי רבות ומגוונות. אבל בגדול ניתן לומר שהנוכחות שלו מצליחה לרכך אפילו את הרציניים ביותר. "מצד אחד הוא יכול להגיב לאנשים בפייסבוק ברצינות תהומית", מספר מגלן, "ומצד שני – איך שהוא נכנס למקום, כל המבטים הולכים אליו והטלפונים יוצאים החוצה. נתקלנו באנשים רציניים מאוד שאמרו לנו 'די, אני לא יכול יותר' ונקרעו מצחוק בזמן שהיה איתם. אנחנו מקבלים גם הרבה בקשות לאיחולים של מוקי, ואפילו הוצאנו סדרת מדבקות לווטסאפ עם הדמות שלו".
רותם: "גם נורא קל להיכנס איתו למקומות. פעם אחת הגענו ביום עמוס לחרמון. לא היו לנו אישורים ולא כלום. הוצאו אותו והשומר חייך ואמר 'תעלו, תעלו'. הגענו עם הרכב כמעט עד לאסד. הבובה הזאת פותחת דלתות. בפעם אחרת הגעתי לאיזה בסיס צבאי ממרכז הארץ, ומוקי היה איתי במקרה. השי"ן־גימ"לית ביקשה שאגיש לה חוגר והגשתי לה אותו עם מוקי. היא צחקה ואמרה – מאושר".
"תכלס", צוחק אגוז, "תכיני לעצמך בובה ואת נכנסת גם לכור האטומי בדימונה".
"אוכל יבש, שלושה ליטר מים ליום, פנס ורדיו שעובד על סוללות. אלו ארבעה דברים שעולים גרושים ואם יהיה לכם אותם בבית כבר תהיו רגועים יותר. בהמשך אנחנו מקווים לשתף פעולה עם סופרמרקטים ולשווק דרכם מארז מוקי"
למה בחרתם שהוא יהיה חייל משוחרר?
מגלן: "כי אנחנו נורא אוהבים אותו, וכולנו כישראלים אוהבים את הצבא. אבל במובן מסוים המסר שלנו הוא שכל אחד מאיתנו הוא חוסן, גם אזרחים רגילים, ולכן עשינו אותו גם וגם. כלומר, אחד שזרקו אותו מהצבא היישר לאזרחות".
נראה שמוקי הוא למעשה גם בן דמותכם. מה ראיתם בצבא שהטריד אתכם כל כך?
מגלן: "המערכת לא רוצה להלחיץ. היא מפחדת. אלוף פיקוד העורף מפחד להגיד משהו כמו 'חבר'ה, כולם להצטייד בשישיית מים', כי הוא לא רוצה ליצור היסטריה".
אגוז: "אני מפקד פלוגה, וישבתי פעם בפורום של מפקדים בכירים מאוד. אחד מהם אמר שם: 'חבר'ה, אני עמדתי מול ועדה ואמרתי להם שעם המשאבים שקיימים אצלנו כרגע אני לא יכול לעמוד במשימות'. הוא אמר את זה למפקדים ברמת מ"מ ומעלה, וזו אמירה ממש בעייתית. אני תמיד אומר לחיילים שלי – בסוף מי שינצח זה מי שירצה יותר. לא משנה מה האמצעים שלך – הרי במלחמת השחרור על הנייר היה לנו פחות, גם במלחמת יום הכיפורים ובששת הימים אין מה לדבר בכלל – ניצחנו כי רצינו יותר. אבל ניצחון יכול להיות 5־4 והוא יכול להיות גם 10־1. אנחנו רוצים לנצח 10־1".
בקיצור, דברו אל הקהל בבית. מה צריך לעשות בשלב הראשון כדי לא להיות לעול על המערכת?
מגלן: "בגדול אנחנו מדברים על אמפ"ר – אוכל יבש, שלושה ליטר מים ליום, פנס ורדיו שעובד על סוללות. אלו ארבעה דברים שעולים גרושים ואם יהיה לכם אותם בבית כבר תהיו רגועים יותר. בהמשך אנחנו מקווים לעשות שיתופי פעולה עם סופרמרקטים ולשווק דרכם מארז מוקי. למה זה טוב? כי ברגע שמישהו קונה את זה הוא כבר נעשה מודע יותר, ואומר 'רגע, אולי גם אקנה גנרטור ועוד דברים?'. זה כבר מייצר חשיבה אחרת".
אגוז: "בארצות־הברית יש אתר של הארגונים הפדרליים שנגיש לכל האוכלוסיות שם, כולל הסברים בעברית. הוא נותן לך עצות ברמה המשפחתית – איך לבנות את התוכניות שלך לשעת חירום. שאבנו משם הרבה השראה וכרגע גם אנחנו עובדים על אתר כזה. בכלל, המודעות בארה"ב גבוהה מאוד, הם לא מפחדים לדבר על הדברים, לא מדחיקים, וזה משהו שצריך ללמוד מהם".
מגלן: "אפרופו השראה, במלחמת העולם השנייה עשו בארה"ב שימוש נרחב בדמויות מצוירות כמו מיקי מאוס ודונלד דאק. ממש גייסו אנשים לטובת המאמץ המלחמתי ועשו תעמולה לטובת הכנת העורף. במלחמה הקרה האמריקנים השתמשו בצב שנכנס לבית ומתמגן. אבל אני אישית שאבתי השראה משני מקרים שונים. האחד, סיטואציה מתוחה שהייתה בין ימין ושמאל עד שבא אורי אורבך ופשוט זרק שם בדיחות שהפיגו את כל המתח – שם הבנתי את הכוח של ההומור; והשנייה כאשר קלטתי מה זה משדר לצד השני. שימי לב שכשנסראללה מדבר מתוך הבונקר שלו, פגזים יכולים לעוף מעליו, אבל הוא תמיד דואג לחיוך. דווקא החיוך הזה הוא הנשק העצום שלו".
מקרה שלג
בינתיים הם מעדיפים להתמקד במסרים רכים כדי להגביר את החשיפה של מוקי. "בואי נגיד ש־80 אחוז מהסרטונים שלנו זה גגים ו־20 אחוז מסר", מודה אגוז.
יש לכם ביקורת על החברה הישראלית? על השאננות שלה?
רותם: "החברה הישראלית אוהבת לומר בפייסבוק 'למה לא באו? למה לא דאגו?'. רגע, למה אתה לא עושה בעצמך? זה כמו במושב שלי, אנשים שואלים למה שישה פחים כתומים עומדים ליד בית העם ולמה לא מפזרים אותם. וואלה, כמו שאני יכול לקום ולפזר את הפחים גם אתה יכול".
"נתקלנו באנשים רציניים מאוד שאמרו לנו 'די, אני לא יכול יותר' ונקרעו מצחוק בזמן שהיה איתם. אנחנו מקבלים גם הרבה בקשות לאיחולים של מוקי, ואפילו הוצאנו סדרת מדבקות לווטסאפ עם הדמות שלו"
מגלן: 'אנחנו התרגלנו יותר מדי למקום השירותי. אני לא כועס על החברה הישראלית, לא יודע אם זו ביקורת, העולם פשוט עבר אבולוציה מסוימת ויש לזה הרבה סיבות והשלכות. ראינו את זה חזק בנהריה וגם בשלג הגדול של 2013. אנשים אמרו 'הייתי תקוע בפקק והמשטרה לא באה אליי'. אנחנו מנסים להכניס בהם הבנה שאפשר לקחת אחריות".
רותם: "שנה אחרי השלג הגדול היה עוד מקרה של שלג. ראיתי שאני עומד לחזור מאוחר הביתה ושייתכן שאני עומד לבלות את הלילה בכביש. שמתי באוטו אוכל, חטיפי אנרגיה, את חפירה ומילאתי את הדלק עד הסוף. בסופו של דבר הייתי תקוע 12 שעות בשלג בשער הגיא. הבאתי אוכל ושתייה לכל מי שהיה סביבי, כולל השוטרים, כי גם הם לא הצליחו להביא אוכל". בזמן שהצלם מארגן אותם במסדר עם הגב למצלמה, כמו היו פושעים שמנסים להסתתר מהציבור או משהו, מוקי עולה על היד של אחד מהם ומתחיל שוב לצאת משליטה.
אז מוקי, כאחד שנתן את הנשמה למדינה, מה חשבת על הסיפור של נועה קירל?
"את מתכוונת למסלול סלב? אני קודם כול מפרגן. גם לי היה מסלול סלבים בצבא, זה התחיל ב־1947 בפלמ"ח, אחר כך בחי"ש ובפו"ם ובכל משך השנים שעשיתי במערכת, כולל מדינות זרות. זחלתי בבוץ ואכלתי בוץ, גם זה סוג של מסלול סלב. אז אני מאחל לנועה קילר בהצלחה ושכל אחד ישרת את המדינה לפי עניינו ויכולתו".
אבל אתה לא מרגיש שגם הצבא קצת מתמרשמל? אולי קצת גמיש מדי לחייליו?
"מהשאלות שלך אני מרגיש טרוניה, מרמור, וזה משהו שאני מזדהה איתו מאוד. לכן אני מזמין אותך להיות אחת מהעוקבים והפעילים המשמעותיים ביותר במאמץ שלנו להסיר את המרשמול מצה"ל. אבל בואי נאמר שהערכים שאת מדברת עליהם נוגעים בליבי, כלומר בספוגי.
"ישנו ספר בשם 'דלעת', כתב אותו בחור מוכשר בשם מתי פרידמן. הוא מספר את סיפורו של מוצב דלעת ברצועת הביטחון בדרום לבנון בשנות התשעים. הוא מספר איך יצאנו מלבנון, ויש שם תיאור שהוא כמעט פיוטי. 'יצאנו מהמוצב, אבל מאז אני לא מפסיק לראות גדרות בטון בכל מקום'. האמירה שלו היא שאחרי שנסוגונו מלבנון, ישראל עצמה נכנסה לסוג של מוצב והפכנו למוקפים. כלומר, יצאנו מהמוצב אבל המוצב נכנס אלינו. אולי שם, בלבנון, בנסיגה הזאת שהובלה על ידי ארבע אמהות ושאר התנועות האלה – משהו בחוסן שלנו נסדק. אני חושב שישראלים רבים מבינים את העניין הזה. מאז ועד היום אנחנו נמצאים באיזשהו מצב עובדתי שבו צה"ל לא נמצא במתקפה ושולח את עצמו לצד השני, אלא במצב של מגננה, לפחות תודעתית, וזה דבר שבהחלט הגיע הזמן לשנות אותו".
