מחלונות הזכוכית הגדולים של מתחם העבודה המשותף "לולים", נשקפים שלדי הלולים הישנים של כפר־עציון. כבר כמה ימים שפועלים מלווים בזרנוקי מים שוטפים אותם משאריות האסבסט הישנות, בטרם יתחילו גם אלו לשנות את פניהם משלדים כעורים וישנים למתחם עבודה מעוצב ומודרני. כזה שכל אחד מכם היה רוצה לעבוד בו. קשה להאמין שכך נראה פעם גם הלול הראשון שבו אני יושבת ושממנו נשקף נוף הקיבוץ והמתחם המסחרי, שגם מבניו עברו הסבה ממבני תעשייה.
אל הלולים הגעתי לראשונה כשחיפשתי מקום עם אינטרנט לעבוד בו, מצרך נדיר במאחז מתקופת האבן שאני חיה בו. ובהם החדרים נאים, המסדרונות עם איורי הקקטוס מוארים, והשכנים בשולחנות האופן־ספייס נאים – אם כן, ישבתי פה לשכתב את כתבותיי מפעם לפעם.
מלבד הרצפה המקורית, אין ב"לולים" זכר לימים שבהם תרנגולי ההודו המו וקרקרו פה. את המולת ה"הודים", כפי שמכנים חברי הקיבוץ את התרנגולים, החליפו שיחותיהם של בעלי המקצועות החופשיים על הפוך, ו"גבר־תעשה־גם־לי־בבקשה־בלי־סוכר". מבט על המטבח המדונדש ועל ההסתופפות בצל המכונה שטוחנת את פולי הקפה עלול לבלבל, ולכן יהיה זה מוגזם לקבוע שאת הערכים של עבודת האדמה והיצרנות החליפו פה ערכים של שוק חופשי. עם זאת, אין ספק שהקיבוץ הוותיק עבר מתיחת פנים ועסקים, ולמד להתאים את עצמו לצרכים ולאתגרי ההתיישבות הנוכחיים.
זאב אפשטיין: "בתוך הלול הנטוש ראיתי את החזון – איך הוא יכול להפוך לחלל עבודה משותף. ראיתי גם אנשים שיכולים לקחת דבר נטוש ולהפוך אותו לדבר יפה, כמו הקניון המדליק והמצליח פה"
מתחם ה"לולים" נפתח לפני כשנה וכיום פועלים בו כ־45 עסקים – ביניהם סטארטאפים, משרדי פרסום, משרד עורכי דין, חברת בנייה, חברה שמוכרת חבילות חודשיות של תוצרת מיו"ש, ועוד שלל עסקים קטנים. בלול הבא, שבנייתו רק החלה ועתיד להתאכלס באוקטובר הבא, כבר נמכרו 30 אחוז משטחי המתחם במכירה מוקדמת.
מה שיש פה זה סיפור על שני קצוות שמתחברים ל"ביזנס" – מצד אחד הקיבוץ הוותיק ומצד שני איל נדל"ן צעיר. לצד הביזנס יש מקום מכובד למילים כמו חזון, ערכים וציונות. הושבתי לשיחה משותפת את שני הקצוות האלו – מן הצד האחד, נציג הקיבוץ, תולי (נפתלי) שיינפלד (73), יליד כפר־עציון; ומהצד השני – זאב אפשטיין (43), הבעלים של חברת "הרי זהב", איש עסקים מצליח ויזם נדל"ן – כדי להבין דבר־מה על עסקים ואתגרי ההתיישבות 2020.
קריזה על המקום
הכול התחיל לפני כשלוש שנים, כאשר לכפר־עציון הגיע אפשטיין. המתנחל הממוצע מכיר את פעילותו של אפשטיין בתחום הבנייה באמצעות לשם – היישוב הבורגני החדש בשומרון – אבל לא בהכרח יודע לקשר אותו אליו. עוד נחזור לזה. בינתיים אנחנו עוד נטועים באותו יום שבו השקיף אפשטיין על הלולים. הוא בכלל הגיע לפגישה עם נציגי הקיבוץ כשעל הפרק עמד פרויקט בנייה של דיור מוגן, אבל כשראה את הלול הראשון הוא ידע: כאן ייבנה מרחב עבודה משותף.
"יום אחד, עוד לפני שחתמנו חוזה, ראיתי אותו הולך פה יחד עם גברת", מספר שיינפלד, "והם מודדים ומסתכלים, הלול עוד היה מלא אבק ונוצות, ואני לא הבנתי מה הם רואים. אבל הוא כבר ראה בעיני רוחו את הכול. לבן־אדם נהייתה קריזה על המקום", אומר שיינפלד, ואפשטיין מאשר. "מה שנכון, נכון".
אפשטיין עלה ארצה מרוסיה ב־1990 בגיל 13 עם אמו, לאחר גירושיה מאביו. גם הסבתא עלתה איתם, וגם הספה, בדיוק כמו בסיפורים הסטריאוטיפיים. "הגענו לתל־אביב, בלי אמצעים ממש, קיבלנו סל קליטה ואמא עבדה בשתי עבודות כסוכנת נסיעות כדי לפרנס אותנו".
תולי שיינפלד: "אני חקלאי, קיבוצניקי בדמי. אני אשקר אם אומר לך שהקטע הזה לא היה קשה. הרי זה הפוך ממה שבאנו לעשות, באנו לפה כדי להיות עובדי אדמה. רצינו להפסיק להיות סוחרים ולהתחיל להיות יצרנים"
בשנות התיכון הוא חזר בתשובה ולבש שחורים, ובמשך חמש שנים למד בישיבות חרדיות וביניהן גם ב"חברון". בגיל 23 נטש את העולם החרדי והתגייס לשירות קרבי בשריון. "הבנתי שאני לא רוצה להיות אברך, שזה לא מה שאני הולך לעשות בחיים", הוא מסביר את פשר השינוי. מאחר שאמו נישאה בשנית וחזרה לרוסיה, הוכר אפשטיין כחייל בודד. "שירַתי בחטיבה 401 ("גם אני!" מגלה שיינפלד לראשונה בזמן השיחה) בתקופת מבצע חומת מגן, ככה שהיה שירות מאתגר", הוא מספר, "הצבא לא היה מקום שכל כך התאים לי וכדי לא להשתגע התחלתי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה היסטוריה של המזרח התיכון". ומניין הכסף? אפשטיין לא גאה בזה כל כך, אבל בשביל ללמוד הוא ניתב את הכספים שהגיעו לו לדיור לטובת הלימודים הגבוהים. "אבל בגלל זה לא היה לי לאן לצאת בסופ"שים", הוא אומר בחיוך.
"הסיפור שלי זה הסיפור של ילדי כפר־עציון", אומר שיינפלד. אביו נפל בקרבות תש"ח בהגנה על כפר־עציון, וכשהיה בן שנה פונה יחד עם ילדי כפר־עציון ואמותיהם לגבעת־עלייה על גבול יפו-בת־ים. הקיבוץ התקיים 19 שנה, ורוב תושביו היו יתומי ואלמנות כפר־עציון. במלחמת ששת הימים היה שיינפלד חייל, וברגע שהשתחרר מהצבא חזר לכפר־עציון יחד עם פוריה, שהכיר כששירתו יחד בגרעין נח"ל בטירת־צבי. השניים נישאו בכפר־עציון, באחת מהחתונות הראשונות של הקיבוץ, ומאז הם פה, כבר 52 שנה.
במקום שבו אנחנו יושבים, רדף שיינפלד אחרי ה"הודים". "אני התחלתי פה בתור לולן", אומר שיינפלד ואפשטיין מתוודה בקריצה: "ואני התחלתי בתור רפתן. הייתה לי רפת של 700 פרות. יש ביטוי כזה שאומר שכמו שיש נישואין בעקבות היריון, יש גם עסקים בעקבות היריון. לא התאהבת, אבל אתה חייב להתחתן. קרה מקרה ומצאת את עצמך בעסק כזה". אפשטיין מתכוון לעסקיו שהיו כרוכים בפירוק קולחוזים – האב הרעיוני של הקיבוץ הישראלי – "הייתי קונה את הקולחוזים שהיו צמודים לערים הגדולות ומפשיר את הקרקעות לפרויקטים נדל"ניים". העבודה היזמית בעיקרה הייתה רישום הקרקעות בטאבו הרוסי והשגת האישורים המשפטיים לצורך הסבת הקרקעות למגורים או לתעשייה. אפשטיין, שצבר ידע כשכיר בתחום שנתיים קודם לכן, למד במהירות והעסקים שגשגו.
זאב אפשטיין: "בתוך הלול הנטוש ראיתי את החזון – איך הוא יכול להפוך לחלל עבודה משותף. ראיתי גם אנשים שיכולים לקחת דבר נטוש ולהפוך אותו לדבר יפה, כמו הקניון המדליק והמצליח פה"
בעזרת הון התחלתי שנתנו לו בני משפחתו, שבדיוק החלו להצליח בעסקים, אפשטיין החל לצבור את הונו מעסקים בתחום החקלאות, ולאחר מספר שנים הגיע למצב שבבעלותו כמה מאות אלפי דונמים של אדמות חקלאיות. עסקיו הראשונים ברוסיה.
"לפעמים היו עוד גרים שם אנשים והעסק עוד היה חי, ולפעמים הכול כבר היה נטוש", מסביר אפשטיין, "באלו שעוד נקנו עם ייצור חקלאי היו לי פרות, חזירים, תפוחי אדמה – ניסיתי שנה־שנתיים לנהל את זה, לא בהצלחה רבה כי אני לא באמת חקלאי, ואי אפשר לנהל דברים כאלה בדרך אגב. כשהעסקים הניבו הפסדים, נפטרתי מהם".
זה בעצם די דומה למה שעשית פה בכפר־עציון. לקחת נכסים של הקיבוץ והסבת את השימוש שלהם לשימוש חדש.
"נכון, זה דומה. לא חשבתי על זה".
זאב אפשטיין: "יו"ש זה מכרה זהב כי המחירים גם של הפרויקטים וגם של הדירות נמוכים, ובלי שיש לזה צידוק אמיתי. אם אתה לוקח איזה יישוב שנמצא 20 ק"מ מתל–אביב ויש שם בתים צמודי קרקע וקהילה והוא לא נמצא ביו"ש, המחיר שלו יקר בערך ב–40 אחוז"
עם חזות של קיבוצניק מבוגר ומרץ של קיבוצניק צעיר, גם בגיל 73 לא תש כוחו של שיינפלד. קורות חייו של הקיבוץ, החלומות שנחלמו והתאמתם למציאות המשתנה, רשומים גם בקורות חייו. "אחרי שעבדתי כלולן, למדתי מנהל עסקים והתחלתי לאייש תפקידי ניהול, עבדתי בכמה תקופות כרכז משק, שזה המנהל העסקי של הקיבוץ, ובתקופה שבה שימשתי כתעשיין ניהלתי כעשר שנים את מפעל 'אמגזית' שהיה בבעלות הקיבוץ".
את שני מפעלי התעשייה – אמגזית ופלנרו – מכר הקיבוץ בתחילת שנות האלפיים כאשר לא הצליח להתחרות ביבוא מהמזרח. "כשהמבנים עמדו ריקים חשבנו מה אפשר לעשות איתם", מספר שיינפלד, "בהתחלה השתמשנו בהם למחסנים, אבל לאט־לאט ראינו שיש מקום לפתח פה מרכז מסחרי שיכול לשרת את תושבי הגוש. במשך 15 שנים זה צמח לאט, ובחמש השנים האחרונות המקום קיבל תנופה גדולה מאוד. קם פה מרכז מסחרי ומרכז בילוי שבנוי על תמהיל נכון של חנויות ונותן מענה לתושבים. הם יכולים לבצע פה קניות או לשבת פה במסעדה או בבית קפה ולא לנסוע לירושלים, דבר שכרוך בפקקים ובסרבול מיותר".
אבל לגדל עסקים כמו "לולים", ומקצועות חופשיים במקום ענפי חקלאות – זה לא נתפס כנקודת שבר בקיבוץ?
"אני חקלאי, קיבוצניקי בדמי. אני אשקר אם אומר לך שהקטע הזה לא היה קשה. הרי זה הפוך ממה שבאנו לעשות, באנו לפה כדי להיות עובדי אדמה. לסבא וסבתא שלי הייתה חנות לכלי בית בוורשה שאמא שלי עבדה בה. אנחנו רצינו להפסיק להיות סוחרים ולהתחיל להיות יצרנים. גידלתי תרנגולי הודו ועבדתי עם מכבשים ורתכות וכל מה שיש במפעל מתכת – אז לחזור פתאום להיות סוחרים זה כאילו שובר את מה שניסינו לעשות".
עם זאת, מדגיש שיינפלד, מתחם ה"לולים" לא החליף לחלוטין את הלולים המקוריים. בעוד התעשייה של קיבוץ כפר־עציון נכשלה וכישלונה היווה מסד לעסקים הקטנים, ענפי החקלאות ותרנגולי ההודו עדיין משגשגים. "השינוי הוא לא עד כדי כך דרמטי. המסחר ומתחם העבודה גדלים ותופסים מקום מרכזי, אבל עדיין ענפי החקלאות הרבה יותר גדולים. בכפר־עציון יש עוד שלוש חוות גידול כמו זו שאנחנו יושבים בה והן עדיין מתפקדות, ויש עוד חוות בראש־צורים ובמגדל־עוז, כמו גם בנקודות נוספות ברחבי הארץ. המדגרה שלנו, בשותפות עם קיבוץ יבנה, היא הכי גדולה בארץ. את להקת האמהות היה צריך לפנות מפה בשל קרבתם של הלולים למרכז העסקים, וחשש מפני העברת מחלות".
אבל השינויים בכל זאת ניכרים גם בפני השטח. בכניסה לקיבוץ ניצבים שלטים של חנויות, ובחוץ על הכביש יש שלט אלקטרוני גדול. "אז נכון, זה עדיין לא טיימס סקוור", מבהיר שיינפלד, "אבל לא בשביל הדברים האלה באנו לקיבוץ. באנו ליישב את האדמות פה ובאנו למצוא איכות חיים שלא ניתן למצוא בעיר. אבל אם ההתיישבות וההתפתחות של הכלכלה האזורית רוצה וצריכה את השינוי הזה – אנחנו חייבים להיות שם. לא יעלה על הדעת שבשם החלום הפסטורלי שיש לנו בראש, לא נעשה את הדברים הנכונים להתיישבות".
מכרה זהב
בספרו "קופסה שחורה", צפה עמוס עוז שיום יבוא ו"כל רגב (ביהודה ושומרון, ב"ק) יהיה שווה את משקלו בזהב". מבחינת עוז זו נבואה שחורה. אולם יש מי שרואים בנבואה הזו את היותו של עמוס עוז, אחרי כל המחלוקות, נביא אמת.
עסקת הנדל"ן הראשונה של אפשטיין בארץ היא היישוב הצעיר והמצליח, לשם. "ב־2007, כשהייתי בשיא העסקים ברוסיה, רציתי לעשות עם הכסף משהו יותר מאתגר וגם חיפשתי משהו עם ערך ציוני", הוא מספר. הוא עוד לא ידע שהעסקה הזו, יחד עם הרוח האידיאולוגית שנשא איתו, תוביל אותו לשלב הבא בעסקיו: השקעות נדל"ן ביהודה ושומרון.
אפשטיין פתח חברה בארץ ושלח את אנשיו לחפש לו עסקאות, והם שבו אליו עם פרויקט הרוס שהחל להיבנות לפני עשרים שנה: "חב"ד עילית", יישוב שיועד לקהילת חב"ד, ובנייתו נעצרה בגלל האינתיפאדה השנייה. שמו הרשמי של הפרויקט הראשוני היה "עלי־זהב מערב". "הייתה ניירת עמומה משנות התשעים ולא היה ברור אם יש תוקף או אין תוקף לקרקע, ועל חלק מהשטח יש תב"ע מאושרת", מסביר אפשטיין. "זה היה פרויקט גדול של כמה מאות דונמים, ולמרות כל הבעיות שהיו, זה היה בדיוק מה שחיפשתי. אף אחד לא חשב לקנות את זה בגלל חוסר הוודאות והסיכון שהיו כרוכים בעסקה הזו".
ובגלל שזה בשומרון?
"זה חלק מהסיכון. השוק עוד היה בטראומה מהאינתיפאדה השנייה".
אומרים לך "יש איזה משהו הרוס בשומרון שלא ברור לחלוטין מעמדו החוקי", אז מה בכל זאת גורם לך לקחת את זה?
"בדיוק הדברים האלו. אותן הסיבות פעלו עליי, רק להפך".
שיינפלד מותח קו בין העסקים של אפשטיין ברוסיה לעסקים ביו"ש ואומר: "זה דומה לקולחוזים. במקום שהאנשים פחדו מהבירוקרטיה והרגולציה, זאב זיהה הזדמנות".
אפשטיין קנה את הזכויות לבנות את מאות יחידות הדיור ואת החברה הכושלת "הרי זהב", והפך אותה למכרה זהב. את המבנים שהיו בשטח היה צריך להרוס עד היסוד ולבנות מחדש, ובשנת 2010 הוא התחיל לבנות. אפשטיין מספר על החששות שליוו אותו בתחילת הדרך: "זה היה מפחיד, כי השוק לא היה בשל. זה היה אחרי הקפאה של עשרה חודשים של אובמה, אבל בסופו של דבר הצלחנו להחיות את הפרויקט ובנינו 700 יחידות דיור. הגבעה הזו בעצם שייכת ליישוב הסמוך עלי־זהב, אבל הוועד לא רצה שנהיה קשורים והתעקש שנעשה הפרדה. אנחנו שמחנו, אמרנו: 'יאללה, נמציא יישוב חדש'. המנכ"ל שלי המציא את השם לשם. זרמתי איתו, זה אחלה שם בעיניי, והוא בעצם משחק על הדמיון לשֹהם".
רציתם לבנות את ה"שהם של השטחים", אז נתתם לזה וייב בורגני.
"בדיוק. רצינו לאשר את השם אבל בינתיים לא קיבלנו אישור. המועצה האזורית וכך כל משרדי הממשלה מכירים, אבל לא ועדת השמות".
כיום נחשב אפשטיין ל"ברון השטחים", כשבאמתחתו זכויות לבניית כ־3,000 דירות בכעשרה ישובים והוא אחד היזמים הפרטיים הגדולים שפועלים ביהודה ושומרון, אם לא הגדול שבהם.
לשם הפכה לסמל של התחדשות מתנחלית וחשיבה שפורצת את גבולות המגזר. אפשר לומר אפילו אבן דרך. ביי־ביי מודעות נוסח "רק 25 דקות מתל־אביב", ושלום למודעות כמו "כאן תגור נשיאת העליון הבאה". הצעירים זרמו וגם המחירים עלו בהתמדה.
שיינפלד: "הדוסים הרגילים של המגזר קראו לזה גבעת־שמואל של יו"ש. ואגב, אין ביישובים ביש"ע שום תופעה דומה של 600־700 משפחות שנקלטות תוך שבע־שמונה שנים. זה דבר שאין לו אח ורע".
זאב, בשיווק של מבוא דותן נפלתם עם המיתוג לדתל"שים והמודעות על הגיהינום.
אפשטיין: "עשינו מהלך שנכשלנו בו. זה מה שנקרא, 'אם אתה לא מוכן להיכשל עדיף לא לעשות כלום'. לקח לנו שנתיים עד שכן הצלחנו. כיום מכרנו יותר מחמישים יחידות דיור ונרקמת שם קהילה מדהימה. היו לנו שני מהלכים שנכשלנו בהם והמהלך השלישי הצליח".
אתה מדבר על 2007 ואפילו על 2010 שבהן שוק הנדל"ן ביו"ש עוד היה רדום, אבל מתישהו מבינים, לא רק אתה אלא עוד יזמי נדל"ן קטנים שפועלים ביו"ש, שעם כל הכבוד לפלרטוט עם היזמות האידיאולוגית – הנדל"ן ביו"ש הוא מכרה זהב.
"זה לגמרי ככה. זה מכרה זהב. יו"ש זה מכרה זהב כי יש פה איזה פרמיה כי המחירים של הפרויקטים וגם של הדירות נמוכים, ובלי שיש לזה צידוק אמיתי. אני אסביר: אם אתה לוקח איזה יישוב שנמצא עשרים ק"מ מתל־אביב ויש שם בתים צמודי קרקע וקהילה והוא לא נמצא ביו"ש, המחיר שלו יקר בערך ב־40 אחוז מיישוב מקביל ביו"ש. אם תסתכלי על מדדים פונדמנטליים – מרחק מערים מרכזיות, נגישות של כבישים, הקהילה מסביב, חינוך, מסחר וכו' – אז אותו יישוב שלא נמצא בשטחים שווה בערך 40 אחוז יותר, ואין לזה הצדקה אמיתית כי המדדים העובדתיים ביו"ש טובים כמעט באותה המידה".
ומה בנוגע למדד של ביטחון?
"כשמסתכלים על סטטיסטיקה של פיגועים ביישובים מעבר לקו הירוק אל מול פיגועים באשקלון או בירושלים, לפעמים היישובים אפילו יותר בטוחים. אותו דבר אם מסתכלים על ביטחון של משפחות בדרום תל־אביב, משפחה שגרה ביישוב תרגיש יותר בטוח, בהרבה. אני באתי ממוסקבה, פחות בטוח שם במדדים של ביטחון".
שיינפלד: "המחסום הוא פסיכולוגי וסטיגמטי. תשווי בין שהם ללשם. שהם הוא יישוב יוקרתי. מי שגר בלשם ונוסע על כביש 5 לא מרגיש שום בעיה ביטחונית, וייקח לו אותו הזמן להגיע למשרד בתל־אביב כמו מי שגר בשהם".
תולי שיינפלד: "אנחנו מתכוונים להתחרות בהר חוצבים ובגן הטכנולוגי במלחה, ויש כבר בעלי עסקים שמגיעים מירושלים ויושבים כאן אצלנו. אנחנו רוצים להשאיר פה אנשים שנוסעים ברכבת לתל–אביב ועומדים"
שינוי במערכת ההפעלה
כיום מרכז העסקים של אפשטיין נמצא בארץ. "הכלכלה ברוסיה קרסה. זו כלכלה בעייתית מאוד – אין כלכלה חופשית, אין הגנה משפטית, ולכן כל המשקיעים ברחו. כל העסקים שלא קשורים בנפט, דעכו". אפשטיין, שהחל כבר לבסס את עסקיו ביהודה ושומרון, ראה מה הקיבוץ עשה עם מבני התעשייה הנטושים והבין שמצא שותפים. "בתוך הלול הנטוש ראיתי את החזון – איך הוא יכול להפוך לחלל עבודה משותף. לצידי ראיתי אנשים שיכולים לקחת דבר נטוש ולהפוך אותו לדבר יפה, כמו הקניון המדליק והמצליח פה". מלבד שיינפלד, היה שותף לחזון גם שמאי בן־ברוך, המנהל העסקי של כפר־עציון בתקופת התגבשות השותפות של הקיבוץ עם אפשטיין.
"למרות שהוא מהדור של המתנחלים, לכאורה ההם", אומר אפשטיין ומחפש את המילים הנכונות, "השמרנים והחקלאים – שיינפלד בעצמו הוא יזם בקצה של ההיי־טק של יזמות הנדל"ן. יש לו ראייה וחזון יוצאי דופן".
שיינפלד: "ההשקעה שהשקענו פה היא לא קטנה ורצינו לעשות הכי נכון והכי טוב. מעבר להשקעה העסקית יש במתחם השקעה אסטרטגית: אנחנו צופים משהו שיוביל את המשך ההתפתחות של גוש עציון. משהו שיסמן 'אנחנו פה כדי לעשות עסקים'. היה 'האב' באזור תעשייה בצומת הגוש ואנחנו החלטנו לעשות את זה אחרת. זה בכלל לא אותו סדר גודל של אירוע. אנחנו מתכוונים להתחרות בהר חוצבים ובגן הטכנולוגי במלחה, ויש כבר בעלי עסקים שמגיעים מירושלים ויושבים כאן אצלנו. אם אנחנו רוצים להשאיר פה אנשים שנוסעים ברכבת לתל־אביב ועומדים בפקקים בבוקר לירושלים – צריך לעשות משהו שבשבילו יהיה להם שווה להישאר. כשאת מסתכלת סביבך אין לך תחושה של פריפריה. יש פה תחושה של צמיחה, של משהו שקורה פה".
אפשטיין: "זה חלל עבודה משותף שעומד בסטנדרטים של תל־אביב, והוא הראשון ביו"ש. לא מזמן עלה פוסט לפייסבוק שהכריז על בניית מתחם עבודה משותף בשומרון, ושמו שם תמונה של הפרויקט שלנו. היו פה עובדים שהתעצבנו, אבל אני דווקא שמחתי. אם בתור אילוסטרציה לחלל עסקים משותף שמים את התמונה שלנו, כלומר אנחנו הדגם המוביל – זה דבר טוב".
מספיק לחשוב ברמה של המתנחלים, לא "הכול בערך" או "לא אפוי עד הסוף", אלא מביאים לפה סטנדרטים חדשים.
"לגמרי. זה לא פחות טוב מתל־אביב, ויכול להיות פה לגמרי תל־אביב בכל תחום ותחום".
ואיך עובד המפגש בין הסטנדרטים שלך לקיבוץ, זה שהערכים שלו ביסודם הם של פשטות והסתפקות במועט?
שיינפלד עונה: "לעשות דבר כזה כמו שצריך בלי לחסוך עולה הרבה כסף. אם אין פה חשיבה עתידית שזה בעצם התחלה של מתחם עסקים, אז לא עושים את זה ככה. אז חוסכים פה ושם ובסוף מפספסים. יש גבול דק בין לעשות נכון ולא נכון".
כלומר, אתם מדברים איתי על שינוי במערכת ההפעלה של יהודה ושומרון?
"זה לגמרי דיסקט חדש: מה אפשר, ואיך אפשר לעשות דברים ביישובים".
אפשטיין: "אם פעם האידיאולוגיה הייתה מערכת ההפעלה שדחפה את מפעל ההתיישבות, כשזה מתחיל להיות גדול אי אפשר להחזיק דבר כזה על האידיאולוגיה לבדה. חייבים להכניס את החיים במלוא יופיים ועוצמתם למקום הזה. היופי והטוב שיש פה צריכים להירתם גם הם, כי הרכבת כבר ארוכה מאוד. צריך עוד כוח, עוד יופי. כשלחבר'ה טוב לחיות פה זה הופך להיות חלק מכוח הסוס של המנוע.
"אני אגיד לך משהו – מבחינת העיצוב, ישבתי בחללי עבודה יפים יותר בתל־אביב. יפה פה, אין ספק, אבל העיצוב לא נותן מכת נוק־אאוט למתחמים אחרים. מה שכן נותן מכת מחץ זה הכוח האינהרנטי שיש לאנשים ולקהילתיות שיש פה. נוצרה פה קהילה שאין אולי בשום מקום אחר בעולם. בין השוכרים נוצרו יחסים ואווירה מדהימה. זה קרה מכל מיני סיבות ואנחנו קצת שותפים לזה, אבל זה קודם כול קשור לאופי של האנשים. זה מתבטא בבדיחות בקבוצת הווטסאפ, בארוחות משותפות במטבח ותחרויות פינג־פונג – התחושה היא כמו אורגניזם אחד". שיינפלד מצטרף: "הבנייה של הקהילה פה היא יצירה בפני עצמה".
זאב אפשטיין: "לא מזמן עלה פוסט לפייסבוק שהכריז על בניית מתחם עבודה משותף בשומרון, ושמו שם תמונה של הפרויקט שלנו. היו פה עובדים שהתעצבנו, אבל אני דווקא שמחתי"
אבל זאב, לסיום תן לי פה מילה בכלל על מה קורה בשדה הזה שאנחנו קוראים לו WeWork – אין איזו קריסה בתחום?
"חד־משמעית לא. כמו שבשנות האלפיים הייתה קריסה של בועת דוט קום, גם בווי־וורק הייתה בועה של מחירים שהתפוצצה ותפסה עכשיו את הערך האמיתי שלה. היא הייתה מוערכת ב־50 מיליארד אבל זה לא היה הערך שלה. כיום יותר ויותר אחוזים מחללי משרדים הופכים ממשרדים קלאסיים למשרדים משותפים. זה נכון בכל העולם, בכל הערים, וזה רק הולך קדימה וימשיך לעלות כי זה המוצר העדכני, המודרני ובתכלס גם טוב יותר ממשרד רגיל. זה חלק מהמהפכה השיתופית הכללית. אנחנו רואים את זה בכל תחום כמעט בעולם, שהשימוש השיתופי נהיה זול, נוח ויעיל יותר מאשר הפרטי – אם זה בנופש, ברכבים שיתופיים או נסיעות שיתופיות".
בקיצור, אז אנחנו חוזרים לקולחוזים?
"בהפוך על הפוך".
