העשור שבו "שיר השלום" התנפץ מול מציאות מדממת

"כאן לא יועילו / לא שמחת הניצחון / ולא שירי הלל. / לכן רק שירו שיר לשלום / אל תלחשו תפילה, מוטב תשירו שיר לשלום / בצעקה גדולה", כך כתב בשנת 1969 המשורר יעקב רוטבליט ב"שיר לשלום". שנתיים קודם לכן נפצע רוטבליט בירושלים בקרב על אבו־טור במלחמת ששת הימים, איבד את רגלו וגם נפרד מחברים בשדה הקרב. המילים שכתב ביטאו את השלום כמושג נכסף אבל בר־השגה.

בשנת 2007 התראיין רוטבליט בתוכנית "חוצה ישראל" עם רינו צרור ונסוג במקצת מהחזון שביטא עת כתב את "שיר לשלום". "אני חושב שבאותה תקופה אולי הייתי קצת קודם לאחרים לבטא תקווה שהייתה בלב כולם. אמונה שזה יכול להתקיים אם רק יעשו כך או כך", אמר רוטבליט לצרור. "אז השיר היה מלא תקווה, גם תמימות מסוימת, וההתפכחות זה לאור כל מה שקרה אחר כך. בעיקר בשנים מאז 2000, שהייתה שיא האופוריה של הנה זה קורה, והנה זה לא קרה, וקיבלנו בזכות זה מרחץ דמים".

הפיגוע בדולפינריום, הפיגוע במלון פארק, הפיגוע במסעדת "סבארו" בירושלים והפיגוע במסעדת "מקסים" בחיפה היו רק דוגמאות מדממות במיוחד לשגרה של פיגועים שהתעצמה בתחילת העשור הראשון של המאה ה־21, בעיקר עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. זאת לצד מהומות אוקטובר 2000 במגזר הערבי, יישום תוכנית ההתנתקות שלאחריו החלו נורים קסאמים בדרום, וגם מלחמת לבנון השנייה שבערה בגבול הצפוני. ברקע עוד רחשו ניסיונות למשא ומתן מדיני: ועידת שפרדסטאון ובה שיחות מרתוניות עם הסורים, ועידת קמפ דיוויד, ועידת אנאפוליס, יוזמת ז'נבה, תוכנית מפת הדרכים ועוד – כל אלה לא הניבו שלום בעוד הטרור המשיך לגאות.

ירידה במדד השלום

בירושלים של ינואר 2020 יושב רוטבליט לא הרחק מביתו, בבית קפה שממוקם על כביש סואן במיוחד. המיות רכבים, שאגות אופנועים וצווחות אמבולנסים קוטעות שוב ושוב את דבריו, וזה מזכיר לו את מה שהרגיש בימי הפיגועים הגדולים ההם. "ברגע שפרצה האינתיפאדה השנייה, והתחילו פה האוטובוסים להתפוצץ על ימין ועל שמאל, שמעת פיצוץ, יצאת למרפסת לראות מהיכן עולה העשן בעיר ולפי מספר הסירנות הבנת האם מדובר בפיגוע גדול או קטן. הילדים שלך הסתובבו, והרגשת פחד. מאז בעצם די התפוררו כל תהליכי השלום. חבל".

באותה נשימה הוא מודה שהטיל ספק בתהליכי השלום כבר בשנות התשעים, עת נחתמו הסכמי אוסלו, שזיכו את אדריכליהם, יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת, בשנת 1994, בפרס נובל לשלום. "ערפאת ואנשיו הגיעו וזרעו שחיתות שלטונית. הסכמי אוסלו ב' התקבלו בממשלה ברוב מקרי ודחוק, ובה בעת הרגשתי תחושת מחויבות מסוימת כי אני הוא זה שחיבר את 'שיר לשלום'. זהו שיר קצת נאיבי, את יודעת. כשכתבתי אותו הייתי די צעיר והמדינה הייתה מדינה שטענה שהיא שואפת שלום. שאנחנו רוצים שלום, אבל 'הם' לא רוצים. די האמנתי שזה ככה.

"נראה לי שהשאיפה הייתה להשתלב במרחב שאנחנו חיים בו, בתרבות שאנחנו חיים בתוכה במזרח התיכון. ללמוד, להבין ולהתחשב וגם להכיר בזה שהתקומה שלנו עלתה לאחרים בחורבן. אך בעקבות הפיגועים הגדולים של שנות האלפיים הוקמה גדר ההפרדה. זוהי חומת איבה שלא מאפשרת עד היום מגע עם האוכלוסייה הפלשתינית. פה ושם בלמה החומה מחבלים מתאבדים, אבל היא מונחת כבר כמעט עשרים שנה. אנחנו והם לא בקשר שוטף ולו הבנאלי ביותר של 'בוא נשתה קפה'. יש שנאה וניכור וניתוק".

האם בעשור שבין שנת 2000 ל־2010 אכן חלה במדינה התפכחות ציבורית מחזון השלום? האם איבדנו תקווה כליל, או שמא רק אפסַנו את החלומות וחיברנו להם מנגנון השהיה בלתי מוגבלת? "חלומות השמאל על פתרון של שלום נגוזו", כתב הסופר יורם קניוק ב"ידיעות אחרונות" ב־2 במאי 2002. "הערבים לא יקבלו אותנו כאן. אבל אין לנו תשובה כוחנית למצב הזה, מפני שאיש לא יוכל לגרש 3 מיליון ערבים".

בשנת 1994 החלו מודדים פרופ' תמר הרמן ופרופ' אפרים יער את "מדד השלום" בפרויקט משותף של התוכנית ליישוב סכסוכים וגישור שבאוניברסיטת תל אביב והמכון הישראלי לדמוקרטיה. הכוונה היא לפרויקט של סקרי דעת קהל חודשיים שעוקב אחר המגמות הרווחות בדעת הקהל בין השאר ביחס לקונפליקט הישראלי־פלשתיני. לאורך השנים ההן, השאלות על אודות השלום נשאלו בעיקר דרך שלושה פרמטרים: מרכזיות הנושא, מידת האמונה בשלום ושיעורי התמיכה בפתרונות אפשריים.

בעשור הראשון של שנות האלפיים, מעידה הרמן, החלו לראות את הירידה המשמעותית ביותר במדד השלום. "התחלנו לראות את הירידה כבר אחרי שלושה חודשים לכהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה", היא מתארת. "כשברק נבחר, בשנת 1999, הוא נכנס בקול תרועה רמה, נסע לפגוש מנהיגים ערבים, אך לא הייתה כל התקדמות בנושא השלום. אחר כך הייתה ועידת קמפ דיוויד, ובהמשך הפיגועים והאינתיפאדה השנייה, ואז ממש התרסק האמון בשלום. גם בקרב השמאל, מי שהמשיך לתמוך בשלום הרבה פחות האמין בהיתכנות שלו להתרחש בפועל".

תודעה שהתפוצצה

רוטבליט עוד זוכר את האווירה ששררה במדינה עת כתב את "שיר לשלום". "הייתה מלחמת התשה ומדי יום נהרגו בה עשרה אנשים. אמרו אז שהם נופלים בתעלה כדי שתל אביב תמשיך לשמוח ולחיות ועוד הבלים שכאלה. אנשים היו שרויים בתוך האופוריה המטורפת של אחרי מלחמת ששת הימים והתחושה האימפריאלית שאף אחד לא יכול לנו. אני הייתי שרוי בהלם קרב. כתבתי את מרביתו של השיר בלונדון, שם ראיתי היפים שרים מוסיקה של הביטלס, אנשים שהולכים ברחובות ופשוט חיים".

אל תוך האווירה בארץ הטיל רוטבליט שיר שבו נבחנה שאלת נחיצותה של המלחמה. שהדגיש ששמחת השלום עדיפה על שמחת הניצחון, ודאי לאור האבדות הרבות בנפש. יאיר רוזנבלום הלחין את השיר עבור להקת הנח"ל בראשותה של מירי אלוני שביצעה. אלוף פיקוד המרכז דאז, רחבעם זאבי (גנדי), אסר שיושמע בטענה שמדובר בשיר המבטא תבוסתנות. בעקבות כך רק התגבר הבאז – נוצרה כמיהה גדולה יותר לשיר אותו ושאר החיילים רק חיכו שלהקת הנח"ל תבוא להופיע בפניהם עמו. לימים יפגוש גנדי את רוטבליט ויגיד לו שהוא חייב לו כסף, כי הודות לאיסור התמלוגים רק זרמו.

לאורך השנים ראו אנשי תנועת "שלום עכשיו" ב"שיר לשלום" המנון שביטא את משנתם ונהגו לשיר אותו בעצרות שלהם. גם באותו לילה עגום בעצרת השלום בכיכר מלכי ישראל, עת נורה למוות על ידי יגאל עמיר, החזיק יצחק רבין המנוח בכיסו עותק מהשיר ששר עם אלוני כמה דקות קודם לכן על הבמה. דף השיר היה כעת מגואל בדמו של ראש הממשלה, שנפח את נשמתו על שולחן הניתוחים.

חיילים ששירתו בדרום לבנון בשנות התשעים חלמו על היום שיגיעו לטייל בהרים המוריקים כתיירים. זה הזכיר קצת את הכיסופים נוסח שלישיית גשר הירקון ששרו בשירו של חיים חפר "וכשיבוא שלום" בשנת 1964: "וכשיבוא, יבוא שלום, / ניסע לסקי בלבנון".

לימים יכתוב רון לשם בספרו זוכה פרס ספיר "אם יש גן עדן" (2005), שלאחר מכן עובד לסרטו של יוסף סידר "בופור" (2007): "פנטזנו איך נחזור אל המבצר, אל ההר שלנו. יעמוד שם מלון, אולי. או מגרש חניה לזוגות אוהבים. ואולי סתם נטוש יהיה. ויהיה שלום. ואני אוביל אותה בין השבילים, יד ביד נטייל. 'הנה, מאמי, כאן ממש זה קרה', אראה לה. אבן אבן אראה. ואולי היא תשאל אם זה כל הסיפור, 'איך יכול להיות שזה כל הסיפור? ועל מה בכית כל כך, כי דווקא נורא יפה כאן ורגוע, הכל ירוק עם עצים, ושקט, פה נשברת?'".

"נשוט במורד הליטני באבובים ונטייל על קו רכס עלי טאהר", מתאר גם העיתונאי מתי פרידמן בספרו "דלעת־ מוצב אחד בלבנון" (הוצאת דביר, 2017) את הכיסופים שהרגישו הוא וחבריו באותם ימים. "יום אחד אולי נשב כאן, אמרנו זה לזה כשחלפנו על פני המסעדה. זו הייתה בדיחה כמובן, שביטאה את האבסורד של החיים שלנו. לא האמנו בכך באמת, למרות שבאותן שנים זה לא נראה בלתי אפשרי".

"אני חושב שהמודעות שלי ושל הרבה אנשים בסוף שנות התשעים מלבנון הייתה שזאת בעצם המלחמה האחרונה של המאה העשרים", אומר פרידמן כיום. "שזה מין משהו שנשאר מפעם, והנה תיכף הכול מסתדר כי יש תהליך שלום וגם בעיית לבנון תיפתר כי נצא משם. השינוי בא בשנת אלפיים, עם הנסיגה מלבנון. הייתה פסגת שלום וכעבור כמה חודשים תהליך השלום התפרק. החל גל של פיגועים. קיבלנו גם חטיפה על הגבול וגם מלחמה רצינית, וזה גרם לישראלים רבים להתפכח.

"אני חושב שהנחנו, כהנחה תיאולוגית מערבית מאוד, שהקדמה הינה מובנת מאליה וכולם צועדים לכיוון של שלום ושל פחות גבולות בין אנשים, של יותר שגשוג כלכלי, ושהסכסוכים של העבר הם בעצם זמניים, הם תיכף ייפתרו. הנחנו שאם אנחנו יוצרים ואקום בגדה המערבית, בעזה או בלבנון הוואקום יתמלא במשהו טוב יותר. בפועל, בעשור של שנות האלפיים הכול התפוצץ ברמה הכי מילולית. כתושב ירושלים אני עדיין זוכר שלד מושחר ומפויח של אוטובוס, כסטודנט בקמפוס הר הצופים אני זוכר את הפיגוע בקפיטריה. אחרי כמה שנים הבנתי שאין מדובר בחריגה מתוכנית שידועה מראש, זו בעצם התוכנית. הבנתי שהייתה טעות, שלא הבנו נכון את המזרח התיכון. והעולם הערבי בשנים האלה הלך לכיוון אחר לגמרי".

משמאל לימין

יש המייחסים את פרוץ הפיגועים המדממים של תחילת שנות האלפיים, שהסלימו לכדי האינתיפאדה השנייה, לעלייה המתוקשרת של ראש האופוזיציה, אריאל שרון, להר הבית בספטמבר 2000, עת הכריז כי "לכל יהודי זכות לבקר בהר הבית". בשנים הראשונות נטען כי זו העילה הרשמית שבה השתמשו הפלשתינים לחידוש המהומות האלימות, אך לימים נודע כי ייתכן שהייתה פורצת בלאו הכי ברוח גבית של יאסר ערפאת בשל כישלון שיחות קמפ־דיוויד.

מבצע "חומת מגן" שיצא לדרך בסוף מארס 2002 התרחש בעקבות הפיגוע הרצחני במלון פארק בנתניה בעת ליל הסדר, פיגוע שבו נרצחו שלושים ישראלים. המבצע סייע בהפחתת מספר הפיגועים והאבדות בנפש, אך לא מיגר את הטרור כליל.

ד"ר רון פונדק ז"ל, מאדריכלי הסכם אוסלו, ניסה להסביר מדוע קרסו לשיטתו ההסכמים. בספרו "ערוץ חשאי – אוסלו הסיפור המלא" (הוצאת ידיעות אחרונות, 2013) הוא כותב: "המסרים שהתקבעו בתודעה הישראלית – המצאות יחצ"ניות שאינן מייצגות את המציאות לאשורה – הם שברק הציע הכול והפלשתינים אמרו לא; שערפאת הפיל את העסקה בגלל תביעה למימוש זכות השיבה ושערפאת תכנן מראש את האינתיפאדה. לא היו דברים מעולם. מראות האינתיפאדה, הלחימה, הכיבוש מחדש של ערי הגדה המערבית, הלינץ' בשני חיילי המילואים ברמאללה, הקרבות בג'נין, והסיסמאות הישראליות הרשמיות המוגזמות שבנוסח 'מלחמה על הבית', אף חיזקו את התפיסה הפשטנית שאין עם מי לדבר. האיש שעמד במידה רבה מאחורי היווצרות התמונה המעוותת ותחושת העדר התקווה הוא אהוד ברק".

"תופעה: אנשי שמאל משנים עמדות", נכתב ביוני 2001 באתר של ערוץ 7, עת פורסם מכתב כלל לא שגרתי: עדנה שבתאי, אלמנתו של הסופר המוערך יעקב שבתאי וממייסדות תנועת "שלום עכשיו", שלחה מכתב לחברתה הקרובה גאולה כהן, וחזרה בה מתפיסות פוליטיות שבהן האמינה במשך שנים.

החברות בין שבתאי לכהן החלה בטונים צורמים: תנועת התחייה של כהן השתמשה בתמונה ידועה של שבתאי הצעיר, שגילם מבחינתם את דמות הצבר האולטימטיבי, לתעמולת הבחירות שלה. שבתאי ביקשה לתבוע את כהן, אך השתיים נפגשו לסולחה, ומאז הפכו חברות בנפש. כעת חשה שבתאי צורך לשפוך את לבה בפני כהן, כמי שנודעה כאחת מנציגות הימין הפוליטי במדינה לאורך שנים, ואף ביקשה שמכתב זה יופץ ברבים.

"במכתבה כותבת שבתאי כי הרשות הפלשתינית הכריזה מלחמה על ישראל, וכי על ישראל להגיב בהתאם", תואר באתר. "שבתאי מזהירה ואומרת: 'אם מדינת ישראל לא תפעיל את מלוא כוחה עכשיו, כל עוד אין התארגנות של המדינות השכנות למלחמה נגדנו, נמצא את עצמנו במצב נחות וקשה הרבה יותר בעוד שבועות או חודשים, ואז גם יהיו ידינו כבולות, ועינינו מכוסות.

"אסור לנו להרשות שיכבלו את ידינו באמצעות השקרים של ערפאת, חבר עוזריו ובני בריתו, כי הדבר בנפשנו. מה שנחוץ עכשיו איננו פעולות מנע, ולא תגובות, אלא הכרה שאנחנו במלחמה, והגנה על עצמנו, לפני שכל ערינו ויישובינו יהיו מטרה למטחי המרגמות הפלשתיניות. הקם עליך להשמידך – השכם להורגו! זו חכמת הקיום שלימד אותנו הניסיון ההיסטורי המר".

פרופ' תמר הרמן: כשברק נבחר הוא נסע לפגוש מנהיגים ערביים, אך לא היתה התקדמות בנושא השלום. אחר כך הייתה ועידת קמפ דיויד והאינתיפאדה השניה ואז ממש התרסק האמון בשלום. גם מי שהמשיך לתמוך בשלום, הרבה פחות האמין בהיתכנות שלו להתרחש בפועל

דבריה של שבתאי, בעיקר הדגש על כך שמדובר ב"מלחמה" לכל דבר ועניין, דמו דמיון גדול למה שכתב אורי אליצור המנוח ב"ידיעות אחרונות" ב־21 במאי 2004: "במלחמה הזאת האזרחים שלנו מתרסקים לרסיסים בקניונים ובאוטובוסים", כתב אליצור. "ולפעמים אנחנו מגרדים בשפכטל מן הקיר את השרידים של אם ותינוקה, ומנגד האזרחים שלהם סובלים במחסומים ובסגרים, ולפעמים איש זקן מת מחום במחסום, ואישה כורעת ללדת ולא נותנים לה לעבור. זה לא בגלל שום כיבוש, זה בגלל המלחמה. ומלחמה היא תמיד דבר רע מאוד, תמיד נפגעים בה המון אנשים, לוחמים ולא לוחמים, משני הצדדים.

"הצעד היעיל ביותר נגד הטרור ולמען השלום היה מתבצע, אילו היו למשל שמעון פרס ויוסי ביילין, או יוסי שריד ושלמה בן־עמי, מודיעים היום במילים ברורות שבגלל פעולות הטרור שנעשו בשנה האחרונה, לעולם ובשום תנאי, הם שוב לא יסכימו למה שהסכימו בקמפ־דיוויד או בטאבה לפני הטרור. כלומר שמבחינת היהודים, במידה כלשהי ולו אפילו סמלית, הטרור מצמצם את האופק המדיני לנצח וללא תקנה".

תמר הרמן מתארת כיצד באותם ימים אף הוחלט להשמיט את השאלה על הסכמי אוסלו מהסקרים שערכו במסגרת "מדד השלום". "השאלות הקבועות השתנו במשך הזמן, היות שברגע מסוים הסכמי אוסלו הפכו להיות מותג שלילי. הבנו שהתשובה השלילית שנותנים האנשים בסקרים באשר להסכמי אוסלו נוגעת יותר למה שמזוהה עם אוסלו ועם אנשי אוסלו, עם מפלגת העבודה ושמעון פרס, מאשר לשאלה האם להמשיך במשא ומתן עם הפלשתינים. הדבר גרם לנו לעבור לשאול על משא ומתן אפשרי עם הרשות הפלשתינית ולא אמרנו יותר את המילה המפורשת אוסלו.

"תמיד ייחדנו שתי שאלות נפרדות לתמיכה בשלום לעומת האמונה שהוא אכן יישא פרי ונוכחנו לדעת שההערכה הייתה יותר נמוכה מהעמדה; שפחות אנשים חשבו שהשלום יישא פרי מאלה שתמכו בפועל בתהליך. לעומת זאת, בקרב אלה שהתנגדו לשלום ולא האמינו בו, הייתה קורלציה מאוד חזקה בין ההתנגדות לבין חוסר האמונה לשלום. קורלציה זו מסבירה גם למה היה קל יותר לגייס את המתנגדים לשלום מאשר את אלו שתמכו בו, כי בקרב התומכים בשלום שרר הדיסוננס הקוגניטיבי הגדול הזה בין התמיכה לבין האמונה בהיתכנות של השלום בפועל".

דיסוננס מן הצד הערבי

דיסוננס יומיומי התקיים גם אצל ערבים ישראלים שבלטו בכתיבתם באותם ימים. אחד כזה הוא הסופר והפובליציסט סייד קשוע, שבטוריו בעיתון הארץ כתב פעמים רבות על נושאים טריוויאליים כמו קניית נעליים או חינוך הילדים, אך לא אחת ניתן היה לזהות בהם ניצוץ של משמעות לאומית. קשוע גם חתום על הסדרה "עבודה ערבית" שהחלה להיות משודרת באותו עשור. הסדרה הראתה את בן דמותו אמג'ד, עיתונאי ערבי־ישראלי שמנסה להשתלב ביומיום דווקא על ידי היטמעות במרחב היהודי. קשוע זכה לביקורות מכאן ומכאן, ואף לאיומים על חייו בעקבות טורים שכתב, אך המשיך לכתוב ואף הוציא ספרים שהצליחו ותורגמו לשלל שפות וזיכו אותו בפרס ראש הממשלה.

קשוע, כך נדמה, נואש בהדרגה מהאפשרות לשלום. את הניצנים ניתן היה לראות כבר בעשור הראשון של שנות האלפיים. בשנת 2014 החליט לעזוב לארה"ב עם משפחתו. "הגעתי לדקה ה־90. אני צריך לעוף מפה ואולי לא לחזור. הניסיון של חיים משותפים עם יהודים כשל. אין עתיד", יכתוב קשוע בעיתון הארץ ב־3 ביולי 2014.

סרט חדש המבוסס על ספרו "ערבים רוקדים" (2002) היה אמור לפתוח את פסטיבל הסרטים בירושלים בקיץ 2014 בדיוק בתקופה שבה נחטפו שלושת הנערים. "אף אחד לא רצה לראות בקולנוע ערבים, בטח לא רוקדים. לשם הסרט נוספו המילים 'זהות שאולה' ועלייתו נדחתה שוב ושוב", תואר בידיעות אחרונות בריאיון עם קשוע ב־29 באוגוסט 2017, שאמר: "קראתי שלא הזכירו בפרסומות ברדיו את שם השחקן הראשי בגלל ששמו ערבי. מאוד רציתי שלא ייתנו לי קרדיט למרות שכתבתי את התסריט. אף אחד לא שאל אותי על השינויים, זה היה חלק מהאווירה הכללית, והבנתי שזה נגמר. זו התחושה הכי קשה. זה נגמר! במקביל אנחנו מצלמים את 'התסריטאי', ואני אשקר אם אגיד שלא קלטתי כבר עם חטיפת הנערים שיש מבט אחר בעיני האנשים בסט. אני, שהייתי היוצר של הסדרה, הרגשתי שהעובד הכי פשוט על הסט מרגיש יותר נעלה ממני, הוא יכול לבוא ולהגיד לי ש'צריך להיכנס באמ־אמא שלהם', או 'תראו מה עשיתם'".

כך או כך, המציאות של אוטובוסים מתפוצצים הפכה בעשור הראשון של שנות האלפיים לעובדה קיומית ויומיומית, והיוותה המשך כואב ומועצם לפיגועי שנות התשעים. זה לא גרם לאנשים להפסיק לנסוע באוטובוסים והחשש התגנב גם לעמודי הפרוזה שנכתבה באותן שנים. "פיגוע בראש", כך כינה הסופר הערבי־ישראלי איימן סיכסק, חתן פרס ראש הממשלה, את אשר חווה מי שנסע באוטובוס באותן שנים ולא ידע אם יגיע בשלום או ייהפך לעוד מסגרת שחורה בעיתון.

בספר הביכורים שלו, "אל יפו" (הוצאת ידיעות אחרונות, 2010), מתאר סיכסק את החשש הכפול של ערביי ישראל באותן שנים: החשש למות מפיגוע שבוצע על ידי פלשתינים בצד החשש שיזוהה כערבי וגם עליו ייערך חיפוש שמא הוא נושא עליו מטען חבלה. "בעודו כותב, עבר המחבל בדמיונו לאוטובוס שלו", מתאר סיכסק בספרו. ""עכשיו היו הוא ושתי הנשים הזקנות בסכנת חיים. הוא ראה אותן בעיני רוחו נורות קדימה כמו שני קליעים, גפיהן ניתקים מהן ונשלחים הצידה בקווים מקושתים, כמו זיקוקין די־נור", ובהמשך מוסיף: "הוא התלבט אם להתקשר לאמו. עלה בדעתו שזו תהיה כותרת טובה לעיתון – 'רגעים לפני הפיצוץ, הוא התקשר הביתה לאמא'".

בריאיון בעיתון הארץ ב־9 באפריל 2010, עם צאת הספר, יספר סיכסק כי בפועל, פעל אחרת מגיבור ספרו. "בתקופת הפיגועים, אם אמא שלי התקשרה כשהייתי באוטובוס, השתדלתי לא לענות. זה מיד היה גורר מבטים מפוחדים וסימון שלך בתור זר במובן הכי נורא של המילה".

גם אסף גברון בספרו "תנין פיגוע" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2006) מתאר את החרדה הקיומית ואת המקריות שבה ניתן היה באותם ימים לקפח את החיים בפיגוע:

״מונית שירות קו תשע – אתה נוסע בדבר הזה, לא?״, הרמתי את הראש מהמסך. ״מה?״
״מונית קו תשע?״, הוא שאל אותי.
״אני מעדיף לקרוא לזה קו תשע קטן. מה איתו?״
״הפיגוע. זה היה מיניבוס שירות של קו תשע שהתפוצץ. אתה בדרך כלל נוסע בזה, לא?״
״וואלה? … במה אני אסע עכשיו לעבודה? החארות האלה פוגעים בכל נתיב תחבורה אפשרי. מה נשאר, מוניות? לקנות עוד אוטו? מלא כסף…"
נכנסתי שוב ל־Ynet. כל מי שהיה על המיניבוס נהרג. אבל זה לא נראה זה שנסעתי בו. איכשהו חשבתי שזו לא הייתה השעה, ולא היה הכיוון, ואיפה זה בכלל שדרות תרס״ט? יש עשרות מיניבוסים כאלה על המסלול בכל רגע נתון, כל תשע דקות מגיע אחד. אמרתי לכולם – "כן, אני נוסע בזה כל יום, איזה קטע. המחבל היה יכול לעלות על אותו קו תשע שהייתי עליו, ומי יודע״
רק אז נזכרתי בבחור השחרחר, והתיק־חליפה שלו. ובזקנה שחשדה בו, שאמרתי לה שאין מה לדאוג.

הרס גירוש

נאומים שנשא אריאל שרון, שנכנס לכהונתו כראש ממשלה בתחילת שנת 2001, הראו כי הוא מוכן לוותר, אפילו חד צדדית, על שטחים, אולי כי בלאו הכי אין שלום. "תמורת שלום לדורות (ורק עבור שלום לדורות) אני מוכן לעשות גם ויתורים כואבים", הוא הצהיר. הצד הימני של המפה הפוליטית כעס וחרד מדבריו, ואילו הצד השמאלני חשב שצריך "לשמור על שרון כאתרוג", נוסח דברי העיתונאי אמנון אברמוביץ' באותם ימים, מה שהוליד את הביטוי "לאתרג" מאז ועד היום.

בנאומו הידוע בכנס הרצליה בדצמבר 2003 אמר שרון: "התפיסה ההפוכה, שלפיה עצם חתימת הסכם שלום תביא יש מאין לביטחון, נוסתה כבר בעבר ונחלה כישלון חרוץ. כך יהיה גורלה של כל תוכנית אחרת שתדגול בתפיסה זו. מדובר בתוכניות המוליכות שולל את הציבור ונוטעות בו תקוות שווא. לא יהיה שלום לפני מיגור הטרור… אנו רוצים להתקדם במהירות ביישום מפת הדרכים לקראת שקט ושלום אמיתי. אנו מקווים שהרשות הפלשתינית תבצע את חלקה, אבל אם גם בעוד מספר חודשים ימשיכו הפלשתינאים לא לבצע את חלקם במפת הדרכים, אז תיזום ישראל מהלך ביטחוני חד צדדי של התנתקות מהפלשתינאים".

בכך החל שרון להכשיר את השטח לקראת תוכנית ההתנתקות של קיץ 2005, שבמסגרתה תעזוב ישראל באופן חד צדדי את יישובי גוש קטיף. ברוח דבריו של שרון כתב העיתונאי יגאל סרנה בידיעות אחרונות באוקטובר 2004 את מה שכינה "נאום ראש הממשלה לצאן מרעיתו המקווה לגאולה מהירה": "אזרחים יקרים, אין אני יכול להבטיח לכם דבר זולת דם ואש, ייאוש וגאווה", כתב סרנה. "נכון, כשעליתי לשלטון הבטחתי שלום וביטחון. שיקרתי, אך לא בכוונה רעה. ידעתי כי קשה הדרך ויש בה רק מלחמה, ידעתי גם כי רך לבכם. לא רציתי להפחידכם. אל תירא עבדי יעקב, אמרתי לכם מבלי קול. אני ממעט לדבר איתכם, כי עדיין לא בשלתם לבשורות האיוב ואתם לומדים אותן על בשרכם יום יום, בלעדיי. זו דרך טובה יותר. אני אב קשה, לא דברן דיי, לא מחנך, נעדר. אני בטוח שדרכי צודקת. אין דרך אחרת".

יעקב רוטבליט, שלאורך השנים גם כתב בעיתונות, נשלח על ידי אמנון לורד, עורך "מקור ראשון" באותם ימים, לגוש קטיף, כדי לבקר ביישובים ולדבר עם תושבים. רוטבליט חזר נרעש. "לא יצאתי נגד תוכנית ההתנתקות ומלכתחילה לא הייתי בעד התיישבות בעזה", הוא מבקש להדגיש כיום. "אך בהתנהלות היו דברים רבים שהטרידו אותי מאוד: אלו היו יישובים פורחים ויפים עם אנשים חיים, דשאים, שדות וקהילות, והכול נועד להריסה. כתבתי שאני מסתובב באזור אסון שעומד להתרחש. היכולת הצינית של אדם כמו שרון ליישב אנשים בשם המולדת בבוקר ולגרש אותם בערב כאילו הם חיילים שלו או עובדי מדינה, היממה אותי.

"הטרידה אותי גם החד צדדיות: אם כבר, צריך היה לצאת בהסכם, למסור את השטח למישהו. כמובן שצריך היה להיערך לכך זמן רב מראש, לטפל ולדאוג לאוכלוסייה שנאלצה להתפנות, וגם את זה לא עשו כמו שצריך. לא יכולתי לסבול את ההרס: אתה עוזב מקום, תשאיר את מה שבנית. אם יש מישהו שיכול להשתמש בזה, למה לא? מה זו האדמה החרוכה הזו? איזו מין גישה אנושית היא זאת?"

יענקל'ה רוטבליט: היכולת הצינית של אדם כמו שרון ליישב אנשים בשם המולדת בבוקר ולגרש אותם בערב היממה אותי. לא יכולתי לסבול את ההרס: אתה עוזב מקום, תשאיר את מה שבנית. אם יש מישהו שיכול להשתמש בזה, למה לא? מה זו האדמה החרוכה הזו?

בעקבות הביקור בגוש קטיף, רוטבליט התיישב לכתוב שירים. אלו נכללו באלבומו: "מדינת היהודים – קטעים". בשירו: "שיר ארצישראל" כתב:

"כל חבר קיבוץ פושט רגל על חורבות כפר ערבי נטוש נהיה לי יפה נפש ליברלי /
ואני אויב העם בונה על אדמה כבושה אימפריה קולוניאלית /
הם רוצים לראות אותי הולך חפוי ראש, לבוש שק ואפר מהריסות ביתי /
והמשורר משיח' מוניס מרמת אביב יכתוב לניו־יורק טיימס על צדק פיוטי /
כמה ש ־/ יהודים שונאים יהודים / /לא יודע אם לבכות או לכעוס
תפעיל את הבולדוזר אריק / בוא נתחיל להרוס".

רוטבליט: "השירים פרצו ממני והייתי גם בהרגשה של דחיפות. חשוב היה לי שנקליט את זה מיד. רצתי אל החברים הצעירים שלי והתחלנו לעבוד באינטנסיביות רבה. ואז גיליתי שלא אהבו את זה כל כך. האמת שלא השמיעו את השירים האלה בכלל. פה התקדמנו לעומת ימי 'שיר לשלום' ולא היה צריך להגיד לאף אחד שאסור להשמיע, הם חששו להשמיע והפעילו צנזורה עצמית".

בברנז'ה היו שהתייחסו לרוטבליט כמי שהפך לימני, ואפילו ל"יקיר הכתומים". הוא גם לא ישכח כיצד, עם צאת השירים הללו, העלה אותו לשידור בתוכניתו בגלי צה"ל שדר הרדיו רזי ברקאי. "רזי ברקאי החל להשמיע את 'שיר ארצישראל' ומהר מאוד עצר את השיר ואמר: 'יענקל'ה רוטבליט, מה קרה לך?'. עניתי: 'מה קרה לך, לא מה קרה לי, למה אתה מפסיק את השיר? תשמיע עד הסוף, אתה פוחד לשמוע?' והוא אמר שיענקל'ה רוטבליט הוא של 'שיר לשלום' ושאת זה אנחנו אוהבים, והתחיל להשמיע את 'שיר לשלום'. סגרתי לו את הטלפון".

בה בעת זכה רוטבליט לשיחות בלתי צפויות מסוג אחר. "משה פייגלין צלצל אליי ואמר: 'יענקל'ה, רק אנשים כמוך יכלו לכתוב דבר כזה, כי אנחנו דתיים ואין לנו את השפה הזאת'. היום זה השתנה, אך באותו עשור באמת לא הייתה להם היכולת לבטא. הם היו מנומסים, דיברו בשפה של ישיבות, ולא בשפה ש'נותנת בראש'".

גם בקרב הברנז'ה היה מי שנתן רוח גבית לרוטבליט. "לא חייבים להסכים עם רוטבליט, אבל מוכרחים להעריך את האומץ שיש לו, לומר בדיוק את מה שהוא חושב ומה שהוא מרגיש מבלי לפחד מאף אחד. בטח על רקע תעשיית המוזיקה הישראלית, שכולה שירי אהבה וכוכבים נולדים", כתב יואב קוטנר בגלובס ב־9 בספטמבר 2004.

מלחמת לבנון ונאום בר אילן

מלחמת לבנון השנייה, שפרצה בקיץ 2006, גררה ביקורת ציבורית עזה, בעיקר על אופן ניהול הקרבות והמחסור בציוד. עם זאת, לדעת רבים היא סייעה להשקיט את גבול הצפון. למרות התקריות שיש שם עד היום לא פרצה מאז מערכה כוללת. אחד הטקסטים המשמעותיים של אותה תקופה הוא "מן המדבר והלבנון" (הוצאת ידיעות אחרונות, 2008), ספרו של קצין צה"ל עשהאל לובוצקי, בוגר ישיבת הסדר ומ"מ בגולני, שלקח חלק במבצע "קורי פלדה" בבינת ג'בל. לובוצקי נפצע קשה במערכה ותיעד את אשר עבר עליו בשדה הקרב ובשיקום הארוך שעבר.

בספר מתאר לובוצקי מחסור בתחמושת ובציוד חיוני אחר ושינויי משימה תדירים שבלבלו את החיילים בשטח, אך עושה זאת בטון מאופק, תוך שאינו מטיל ספק בצורך לצאת להילחם כשהשעה דוחקת. שיאו של הספר מגיע כשלובוצקי מפנה פצועים, ומגלה למרבה הזוועה שהוא מפנה את גופתו של חברו הטוב עמיחי מרחביה ז"ל, שלו גם בחר להקדיש את הספר כולו.

"קשה לתאר את התחושות הפנימיות ואת המחשבות שחולפות בראש במפגש ישיר עם הרוגים. נראה לי כי הנפש לא מצליחה להכיל את עוצמת החוויה", כתב לובוצקי. "הזעזוע וההלם טרם תפסו את מקומם. אולם ההכרה כי חלל עצום נפער במציאות, מכתש של חוסר וריק, לא מרפה ממך… הבנתי גם קודם שמסוכן בלבנון, ידעתי גם קודם שיש נפגעים. הבנתי גם קודם שאכיר חלק מההרוגים, שמעתי גם קודם שמועות על רשימת המוות. אך שוב דבר לא מכין אותך לרגע האמת. נשיאת גופות חללי הגדוד. הידיעה הכל כך ודאית כי הם אלו ההרוגים שהלכו ללא שוב מכה בך. מרגע זה הבנתי כי זו מלחמה. ובמלחמה יש הרוגים".

בנאום בר־אילן בשנת 2009 הדגיש ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שנכנס לתפקיד במארס באותה שנה, שפניו לשלום: "אני פונה מכאן למנהיגי מדינות ערב ואומר: בואו ניפגש. נדבר שלום, ונעשה שלום. אני מוכן להיפגש עמכם בכל עת. אני מוכן לבוא לדמשק, לריאד, לביירות – לכל מקום", אך העשור החדש שהגיע התאפיין בקיפאון מדיני מול הפלשתינים.

ונדמה שגם הציבור הפסיק לתת אמון בשלום. לא כי הוא לא רוצה שלום, אלא כי לא ראה בו עוד פרמטר משמעותי, כפי שמסבירה הרמן: "בעשור הנוכחי השלום לא נתפס יותר כשאלה אסטרטגית. התחושה הייתה שישראל יכולה להתמודד עם האיום הפלשתיני בקלות. מדובר בהבדל של יום ולילה מהתקופה שבה היינו שקועים בתוך כל זאת באופן מאוד עמוק לבין ההרגשה בעשור האחרון שלפיה התפיסה היא שישראל הביסה את הפלשתינים באינתיפאדה השנייה ושזו הסתיימה בגלל שישראל הוכיחה שהיא יותר חזקה. באופן זה, גם נושא השלום ירד בתפיסת החשיבות שלו, ובתשובות לסקרים שלנו המשיבים נתנו אותו כאחד האחרונים ברשימה".

"לנוכח האירועים המדממים של 2000 עד 2002, אפשרות אחת הייתה להתבונן במציאות הקשה ולהגיד שאנחנו אבודים", אומר מתי פרידמן. "יכולנו להתייאש ולרצות לקפל פה את העסק, אך הישראלים לא עשו את זה. מצד אחד זה מאכזב כי אתה רוצה לשאוף לשלום, ומצד שני אנשים הבינו שהשלום לא תלוי רק בשאיפה שלהם אליו, ומנסים לעשות מה שהם יכולים בתחומם הם: אם זה להקים סטארט־אפ, להפיק סרט, ללדת ילדים, ומסתבר שהיכולת הזו היא חזקה מאוד: היכולת לחסום את המציאות המסוכנת בחוץ, לחיות כמו במוצב צבאי סגור הרמטית, להתמקד כלפי פנים, למרות הסכנות שאורבות מבחוץ. המדינה לא התפרקה אחרי שנת אלפיים, להיפך, במובנים רבים היא במצב הרבה יותר טוב ממה שהייתה אז, וזאת הודות לכוח הפרטי הקטן של האזרח הישראלי".

גם "מדד השלום" כבר לא נקרא בשם זה, והוא קרוי בשנים האחרונות "מדד הקול הישראלי". את "מצב הרוח הלאומי" מודדים שם הן באמצעות מדד של "עתיד הדמוקרטיה" והן באמצעות "עתיד הביטחון הלאומי". בשבועות האחרונים אנחנו עדים לפרסום "תוכנית המאה", כתוכנית שלום של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, ובמרכז הישראלי לדמוקרטיה חשו למדוד כיצד משפיע פרסום התוכנית על הציבור.

הסקר של "מדד הקול הישראלי" שיצא מספר ימים לאחר פרסום תוכניתו של טראמפ מראה כי בהשוואה לחודש דצמבר 2019, חלה עם פרסום התוכנית עלייה קלה באופטימיות של הציבור לגבי עתיד הדמוקרטיה הישראלית. ואילו בעתיד הביטחון הלאומי, כפי שמתואר בדברי ההסבר לסקר, "חלה החודש עלייה ניכרת בשיעור האופטימיים, וכיום יש רוב (58%) המביטים בתקווה אל העתיד מבחינה זו. ייתכן שהעלייה הגבוהה בשיעור זה, בהשוואה לחודש הקודם, נובעת מכך שהסקר נערך בעת הציפייה לפרסום 'תוכנית המאה', והחזרה של נושא השלום לסדר היום הלאומי".

"אני לא מוותר על השאיפה לשלום. אחרת מה הטעם בחיים האלה?", אומר רוטבליט. "אנחנו רוצים לחיות, לא לשרוד, כי אי אפשר לעסוק בהישרדות כל הזמן, אך אנשים פה לא יודעים מהו שלום, ולא יודעים איך לחיות שלום".