לבמאי טוד היינס יש סגנון מוקפד ורב־ניואנסים שהולם באופן מובהק את התוכן והתמות של יצירותיו. שני סרטיו המצליחים ביותר, "הרחק מגן עדן" ו"קרול" שעלילותיהם מתרחשות בארצות־הברית השמרנית של שנות החמישים, מתאפיינים בעדינות, באיפוק ובצבעוניות מרהיבה, והרגילו אותנו לצפות למשהו מאוד מסוים מפס הייצור שלו. על כן, המפגש עם סרטו החדש, "פרשת המים", הוא קודם כול מפתיע מאוד.
הדרמה החזקה מביאה את אחד מסיפורי הזיהום הסביבתי הנוראים ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, שהשפעתו הרחבה פגעה במידה כזו או אחרת ב־99 אחוז מאוכלוסיית החי בכדור הארץ. מארק ראפלו המצוין הוא רוב בילוט, עורך דין תאגידי שחוזר לעיירת ילדותו כדי להילחם בחברות שעליהן התרגל להגן. הנאשמת היא חברת הכימיקלים השנייה בגודלה בעולם, דופונט, ממציאת כימיקל הטפלון הידוע, שבמשך שנים וביודעין פיזרה פסולת כימית רעילה שהגיעה עד למי השתייה בבתי תושבי הסביבה. זוכרים את "ארין ברוקוביץ'" משנת 2000 שגולל מעשייה דומה? אז אם אתם מדמיינים כעת את ג'וליה רוברטס מתהלכת ברחובות שטופי השמש עם חיוכה הכובש, שכחו מזה – את היינס מעניין הרבה פחות לבדר אתכם, לספק קתרזיס או לעורר השראה. את מגע ידו הטוטאלי, זה שעמל עד כה בשירות הליריקה והצבעוניות של סרטיו הקודמים, הוא רותם כעת באותה נחישות לחומרים הריאליסטיים והמדכדכים של הסיפור. מזמן כבר לא נראה סרט שממש כולו טובע בגשם, בבוץ ובאפרוריות. אפילו קרן שמש אחת אינה חודרת לעדשת המצלמה, והכול חונק, קר ומלוכלך.
אבל הדכדוך אינו מסתכם רק במראה ובאווירה. הדגש המרכזי כאן הוא על הפער בין עוצמתם הבלתי נגמרת של התאגידים שיכולים בכוחם ובממונם לטאטא כל פשע לבין האדם הפשוט, הקטן וחסר האונים הניצב מולם. הרעיון מומחש היטב במסען של שתי דמויות מרכזיות שהולכות ונחלשות ככל שהעלילה מתקדמת: האיכר – שהאדמה הרעילה פוגעת קודם כול בממונו ומכלה לבסוף גם את גופו, ועורך הדין – שגם בתוך משרדיו המוגנים מוצא עצמו קבור לבדו תחת עשרות ארגזים עמוסים במסמכים, ובהמשך מפתח הפרעה נוירולוגית מסכנת חיים. היינס מפליא להעביר גם את תחושת החידלון ואת האיטיות המתסכלת של המערכת, הניצחונות הם מועטים וקצרי מועד ומיד נמחצים על ידי כוחות הרשע.
אלא שכאן הוא אולי נסחף קצת. המערכה האחרונה של הסרט מתחילה לאחר הישג רגעי, שאחריו נאלץ גיבור הסרט להמתין במשך שנים לתוצאות מורכבות של בדיקות מעבדה. זהו אנטי־קליימקס כמעט בלתי נסבל, בעיקר כי הוא נגרר לאורך עשרים דקות קולנועיות ארוכות שעשויות לשבור גם את הסבלניים שבצופים. אמנם במבט לאחור המטרה מושגת והצופה מתחבר לעומק החוויה המדכאת של הגיבור וסביבתו, אך השאלה היא אם לא מדובר בדרישה תובענית מדי. "פרשת המים" הוא סרט חשוב בכך שהוא מביא לתודעה אירוע משמעותי ומקומם, אך הצפייה מומלצת בצד אזהרה מפני מסע לא פשוט וגם לא תמיד מתגמל.
פרשת המים ארה"ב 2019, במאי: טוד היינס, 126 ד'
