רק מקריאת הלו"ז של אפרת פינקל (26) אפשר לקבל כמה תסמיני קורונה קלים. הבחורה מלהטטת בין עריכת ערוץ "וואלה יהדות", עיתונאית עיתון בקהילה, מגישת התוכנית "קול כבודן" ברדיו כאן מורשת וגם מצטלמת בימים אלו לסדרת הדוקו "נייעס" שהפרק הראשון שלה ישודר ביום רביעי בכאן 11. ביום חמישי האחרון התברר לאפרת שהיעד האחרון שביקרה בו נכנס רטרואקטיבית למדינות שהחוזרים מהן צריכים להיכנס לבידוד, יעד בו ביקרה כדי לסקר את ועידת האנטישמיות. רגע לפני שהיא מאבדת שפיות, תפסנו את אפרת לשיחה כנה בארבע רמקולים ושני מיקרופונים.
צפו בסרטון של אפרת מהבידוד:
ספרי לנו על הרגע שהבנת שאת צריכה להיכנס לבידוד, איפה היית, מה עשית?
"יום חמישי בבוקר, משרדי תאגיד, סיימתי להגיש את התכנית, יצאתי מהאולפן ואנשים התחילו להתקיף אותי, 'תגידי לא היית בחו"ל?' כנראה שפספסתי את ההנחיה הזו על פריז. תוך כמה דקות אני מתחילה לקבל כמויות של הודעות מכל מיני כיוונים, עבודה, משפחה, חברים. הרגשתי הצפה והתחושה הייתה כאילו משהו פיזית סוגר עליי, חונק אותי. ההבנה שזה הגיע אליי. הייתה טבועה בי איזו אופטימיות, שלי לא יקרה, אליי זה לא יגיע. והנה זה בא. אני צריכה בידוד".
בשידור סיפרת כמה את בצד האדיש של המפה, ראיינת גם את כתבת הבריאות של כאן ואמרת לה שנראה לך שהפאניקה מוגזמת. ואיך שסיימת את השידור הכל תוקף אותך.
"בדיוק, וזה היה אבסורדי וקיצוני ביחס לשידור ברמות. וכל כך סבלתי בנסיעה לפריז ואמרתי לעצמי שלא יכול להיות שאני נענשת פה על הסבל הזה. שלושה ימים אני רק רוצה לחזור לארץ, ואז נכנסת לבידוד".
איך הגיבו האנשים שסביבך באותם רגעים?
"בתאגיד היו יחסית אדישים, עוד לא היה ברור שזה דבר גורלי, ונורא מיהרתי להמשך היום. ניסיתי להשיג מישהו שיברר לי ומרוב לחץ לא חשבתי בכלל שאני צריכה לעצור ולחזור הביתה. הגעתי לוואלה ושם אמרו תקשיבי את חייבת לחזור הביתה! נסעתי, נעלתי את עצמי ומאותו רגע אני בדירה החמודה והקטנה שלי".
ולא ראית בני אדם? יצאת החוצה?
"לא ראיתי בני אדם. יש לי את החצר הקטנה אם אפשר לקרוא לה ככה. יצאתי אליה לשאוף קצת אוויר, ואז ראיתי את הילדים של השכנים ומהר ברחתי פנימה".
השכנים בבניין יודעים? איך התגובות?
"כן. והם נורא חמודים, כולם מגיבים אותו דבר: יש לך מספיק אוכל? את צריכה אוכל משהו? לא רק חברות הטובות הקרובות, אפילו אנשים שמכירים אותי מפייסבוק, מטוויטר. את בסדר? לקנות לך משהו? להביא לך? תגובה גורפת ומרגשת.
"זה גרם לי לחשוב שזה לא מובן מאליו. טיפה מלנכולי לחשוב על זה בפורים. אבל החיים האלה לא "פיירים", אני נכנסתי לבידוד ואני מרגישה שאני מסכנה אבל אני בעצם עטופה ומחובקת מהרבה אנשים. פשוט חשבתי על כל אלה בבידוד שאף אחד לא יודע ואף אחד לא עוקב והם פשוט לבד, מתמודדים לבד, שבועיים. לי היו רק חמישה ימים. זה נתן לי כזו מראה".
איך הגיבו בעבודה לבידוד?
"בוואלה נורא נורא שמחו שהלכתי. האמת היא שגם הפסדתי מסיבת פורים ומסיבת תחפושות שווה. אבל באמת שאני עובדת הרבה מהבית אז עבר בשלום".
היה לך בעצם בידוד רטרואקטיבי, ההנחיה יצאה אחרי שכבר הספקת להסתובב בכמה מקומות. כולל בפרמיירה ל'נייעס', עם כל החיבוק שאת מתארת. היו גם כאלה שכעסו עלייך?
"עיקר ההודעות הלחוצות היו מאנשים שהיו בפרמיירה. היו גם הודעות כועסות. אנשים שהטיחו בי 'משוגעת וחסרת אחריות'. מה זו אשמתי? עוד לא ידעתי אז. וכאילו מה חשבתם? נסעתי לפריז לוועידת הפתרון הסופי וחזרתי לארץ כדי להרוג את כולם? נסעתי לוועידה נגד אנטישמיות ומאשימים אותי באנטישמיות. אבל אם אני מנתחת באחוזים, רוב האנשים אופטימיים וצוחקים, יש מעט דואגים."
"סבלתי בנסיעה לפריז ואמרתי לעצמי שלא יכול להיות שאני נענשת פה על הסבל הזה. שלושה ימים אני רק רוצה לחזור לארץ ואז נכנסת לבידוד"
את פרסמת בסטורי, באופן די פומבי, את עובדת היותך בבידוד. יש אנשים שחוששים לפרסם מחשש מהתגובות ושיתרחקו מהם ושתדבק בהם איזו תווית. לא חששת?
"תראי היה קל לי להיות משועשעת מהעניין, זה גם לתקופה קצרה, גם לא הייתי במגע עם חולה מאומת. ואני לא מצורעת, לא עשיתי משהו רע שאני צריכה להסתיר. אני בסך הכל אזרחית שומרת חוק. ובאמת רוב האנשים הגיבו בצורה חמודה. ואנשים גם רוצים לבקר ואני צריכה להגיד להם שזה אסור".
אכן חשבנו בהתחלה לערוך את הראיון מהחלון, אבל החרדה ניצחה, הבנתי שאפשר להידבק מאד בקלות רק משהייה באותו מקום.
"נכון! אני רק מנסה לחשוב, הרי הלכתי לשירותים בפרמיירה, כמה אנשים לחצו על אותה ידית של הדלת? אבל ברוך השם חשוב לציין שאני מרגישה מצוין".
אולי באמת תשתפי אותנו בתסמינים מיוחדים שיש לך?
"יש לי בעיקר תסמיני דיכאון ועייפות, התסמינים הקבועים. תשישות, עצב, עייפות, שנאה קיומית".
שנאה כלפי מי?
"כלפי השעון המעורר, כלפי החיים באופן כללי. באמת כל הרגשות הפולניים פועלים בעוז, אבל לא באופן חריג מהרגיל".
ביום שלישי הולך להיות משודר הפרק הראשון של הסדרה, יכול להיות שהבידוד הזה הוא בעצם הכנה לחיים שלך כסלב שלא יכול לצאת מהבית מחשש להתקפת פפארצי ומעריצים?
צוחקת.. שאלה מאד משעשעת אבל מסתמן שאמשיך להסתובב ברחובות כאחד האדם ואין חשש כזה, אני צריכה לעשות עוד כמה דברים משמעותיים בחיים שלי כדי לא להיות מסוגלת להסתובב ברחוב".
התחלת לעשות סרטונים ולא ממש התמדת כל יום, מה קרה?
"האמת אני יודעת שאני יוצאת סופר סאחית ובא לי לצאת מגניבה אבל אני פשוט יושבת ועובדת נון סטופ ובהתחלה הייתה לי תחושת שעמום בראש, חמישה ימים! אני אעשה סרטונים, אני אלמד לבשל. אגב, היום העמדתי סיר של פסטה והיא לא נדבקה לי".
אני גאה בך.
"תודה תודה. אבל באמת, קמתי בבוקר ופשוט ניהלתי יום שלם, גם הערוץ שאני צריכה לערוך, גם כתבות שיש לי להגיש לעיתון, וללקוחות וכל הדברים שאני עושה מבחוץ ומצאתי את עצמי קמה ב8 בבוקר והולכת לישון ב2 בלילה כמו כל יום ואפילו זמן לסטוריז לא היה לי. וככה נגוז החלום להיות אושיית רשת".
המעריצים מוחים בתוקף ודורשים שתחזירי את הסטוריז.
האמת שקיבלתי הרבה תגובות שזה היה מגניב ומצחיק ושאלו למה אני לא עושה עוד. ואני גם חייבת לומר את האמת, אחת התופעות הלא מספיק מדוברות היא נושא הפיג'מה. ופתאום קלטתי שכבחורה חרדית אני לא יכולה לעשות סטורי עם פיג'מה ויש פה מלחמת יצר מאד מאד גדולה. מצד אחד אני רוצה להיות סלב, אני רוצה לעשות סרטונים ולהיות כוכבת רשת. ומצד שני העצלות הגדולה. ואני חייבת לציין שבמלחמה הזו הפיג'מה ניצחה".
את יודעת, את הולכת נגד ההמלצות דווקא לצאת מהפיג'מה, לנהל סדר יום רגיל.
"יתרון אחד יש בלהישאר בבית, אז תיקחו גם אותו? נשארתי בפיג'מה וכפי שניתן לראות באחד הסרטונים גם התמדתי בשגרת הספורט והבורקס שלי".
מה סדר היום שלך בבידוד?
"די משמים. קמה, מצחצחת שיניים, מתחילה לפתוח מיילים, משימות. מכינה קפה, מבשלת לי עוגיות שוקו צ'יפס. עובדת, אוכלת צהריים, וחוזרת לעבוד. יום שלם מול המחשב".
אז בעצם הבידוד עובר לך נורא מהר?
"האמת שלא. זה נורא קשה. אנשים לא מבינים שלפעמים צריך לראות בני אדם ברקע, להחליף אוויר, אני פשוט יושבת פה לבד. אנשים נורא מתלהבים מקורין גדעון שהיא בבידוד, ולא שאני מזלזלת, אבל היא עם אמא שלה, יש לה בית ענק, יש לה חצר, עם דשא היא יוצאת החוצה היא רואה את הרחוב. אני גרה לי בדירת שני חדרים בבני ברק".
כשומרת שבת, איך התמודדת?
"אמא שלי נורא ריחמה עליי וגם כל החברות. ואני לא ידעתי איך להגיד לאנשים שהשקט הזה עושה לי טוב. פשוט להיות לבד, להדליק נרות, להתפלל, לקרוא ספר. ואין רעש של מיילים, של עבודה, של רשתות חברתיות. וגם לא של הסביבה. באמת שקט. אני לא זוכרת כמה זמן היה לי כל כך הרבה זמן לחשוב. מחשבות יותר מהותיות על החיים, על איזה בן אדם אני רוצה להיות. מה השאיפות שלי".
שתפי אותנו בתובנה או שתיים מהתקופה הזו.
"הבנתי כמה אני אוהבת פיצה. תובנה שהגיעה אחרי הרבה מאד מחשבה, ישבתי וחשבתי איזה ערכים יש לי בחיים שאני מאמינה בהם והגעתי למסקנה שפיצה זה משהו שתמיד היה שם בשביל".
פיצה זו אכן התשובה האולטימטיבית לכל שאלה. אבל אל תתחמקי, מה בכל זאת למדת על עצמך בתקופה הזו?
"קודם כל אני רצינית, פיצה בבידוד מקבלת משמעות חזקה. אבל באמת חשבתי כמה ביום-יום אני מתלוננת שיש סביבי יותר מידי אנשים, גם במשרדי התאגיד וגם בוואלה זה כאילו בניינים של מאות אנשים ועובדים. ואני כל הזמן מתלוננת שאני רוצה שקט… ופתאום קיבלתי כמה מנות הגונות של שקט ואז אני אומרת לעצמי, וואי איזה דבר יפה זה אנשים'".
נראה לי אנחנו צריכים בסוף את שניהם, גם שקט וגם רעש.
"יכול להיות, או שאנחנו צריכים את מה שאין לנו באותו רגע.
"עוד קטע מעניין שקרה לי, בעבודה כשאני קמה להכין לי תה אני מדברת עם עוד אנשים במטבח. ובבידוד בעצם קמתי לדבר עם עצמי. ופתאום הגעתי לכל מיני מחשבות על הילדות, היו לי כל מיני סשנים של מחשבות שנזכרתי מהעבר. תמונה שלי ושל חברות שלי יוצאות מהתיכון בשכונת גאולה בירושלים, היה לי בראש את ההליכה הזו שלנו ברחוב מלכי ישראל, עוברות ליד פיצה אורי, קונות ברד".
צריך לבדוק אם פלאשבקים מהעבר זה תסמין מוכר. במיוחד שבחקירה עלה שחולה 28 היה ברחוב מלכי ישראל.
"אולי זה בגלל זה. אבל באמת נזכרתי בכל מיני דברים מהילדות, בגננת שלי ואני חושבת לעצמי – אוקיי אני צריכה לצאת מפה. הבידוד הזה מביא אותי למקומות הזויים".
לפי מה שאת מתארת, אפשר להגיד שאת ממליצה על בידוד? עד כמה מאחד עד עשר?
"מי שיכול לעבוד מהבית אני לא ממליצה לו על הבידוד, בסוף זה לא נותן חופש או התנתקות, להפך, דברים נתקעים, אני לא יכולה לעשות פגישה, או שיחת טלפון אם אין לי קליטה טובה בבית.
"מי ששכיר ויכול לקחת חופש ויורדים לו ימי מחלה. אז אולי כן מומלץ, יהיה לו קצת זמן של שקט והתמודדות עצמית ומסקנות. וזה המצב ואנחנו צריכים להוציא מזה את הטוב ביותר, תראי למדתי לבשל, חיממתי הרבה פעמים נקניקיות במיקרוגל".
אני שמחה לשמוע על מישהי עם יכולות בישול בינוניות משלי.
"אני חושבת שהבידוד הולך להעלות מאד את קרני בשידוכים, כי עד היום הייתי רק כאילו יפה, מגניבה ומוצלחת. היום אני גם יודעת לבשל.. אבל ברצינות זו חוויה שלא אשכח אותה".
מה הדבר הראשון שתעשי אחרי שתצאי מהבידוד?
"אין לי מושג. רגע, זה ערב פורים! אני יוצאת לשמוע מגילה".
חוששת שירעישו ברעשן בכל מקום שתתקרבי אליו? מזדהה עם התחושות של המן?
"מרגישה יותר כמו אסתר שבאה אל המלך, מותשת, חיוורת ורק בא לה פיצה".
