בחורף 2019 הלך לעולמו בביתו שבניו־יורק פרופ' לואיס ארון, שהיה מהפסיכואנליטיקאים הבולטים ביותר שפעלו בארה"ב בשנים האחרונות. בגיל 66 בלבד מצא עצמו ארון בסיבוב נוסף של התמודדות עם מחלת הסרטן, אולם בשונה מפעמים קודמות הפעם ברור היה לו כי ידו על התחתונה. בתום התדרדרות מהירה מאוד, כשהוא מוקף בבני משפחתו, נפרד מן העולם.
לבד מקליניקה פרטית שניהל במנהטן, שימש ארון בתפקידי מפתח בחברה הפסיכואנליטית בארה"ב, כתב וערך ספרות פסיכואנליטית, ועמד בראש תוכנית הפוסט־דוקטורט של לימודי הפסיכואנליזה באוניברסיטת ניו־יורק. ביוזמת מורו וידידו סטיב מיטשל ז"ל החלו הוא וקולגות נוספים כבר לפני כשלושים שנה לגבש קבוצה של פסיכואנליטיקאים, אשר ביקשה לפתח יחד גישה "התייחסותית" לפסיכואנליזה. גישה זו, שהפכה ברבות הימים לאסכולה פסיכואנליטית מובחנת, חרתה על דגלה את מקומן של מערכות היחסים בחייו של אדם כגורם מכריע בהתפתחותו ובבריאותו הנפשית.
במשך הזמן מצאה לה הגישה הד נרחב בקרב מטפלים מדיסציפלינות שונות במקומות שונים ברחבי הגלובוס, וקשה מאוד לדמיין כיום את עולם הטיפול הפסיכו־דינמי בלעדיה. ממש עד סמוך לפטירתו הדריך ארון בגישה זו קבוצות מטפלים מקוונות מכל רחבי העולם, וביניהן גם קבוצות אחדות בישראל, שאותה מאוד אהב ובה למד בצעירותו. קשריו העמוקים והלבביים עם לא מעט מטפלים ישראלים – ותיקים וצעירים, דתיים וחילונים, יהודים וערבים, מכל גוני הקשת הטיפולית – עשו את אובדנו לכואב במיוחד עבור רבים.
חיים אינם דבר אחד
הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט העלה באחד ממאמריו את התהייה "What is life about?", רק כדי להשיב מיד כי בריאות נפשית איננה התשובה. בריאות־נפשית וחיים אינן מילים נרדפות. אפשר להיות בריא מן הבחינה הנפשית, מציע ויניקוט, ובכל זאת לא לחיות. ארון, או כמו שכולם קראו לו – לוּ, היה מאותו קומץ אנשים המוכשרים לאושר, מלאי החיים והחיוניות, וכמותו הייתה גם הפסיכואנליזה שעשה, חיה ופועמת (מעטים נושאים דברים בכנס אקדמי כשבידם גיטרה, והם שרים כדי להבהיר טוב יותר את הנקודה העומדת בלב הרצאתם). באופן מעורר השראה חלק לוּ את החיות הזו בקלות רבה עם העולם והדביק בה את כל מי שפגש, בין אם היו אלה מתמחים מתחילים ובין אם היו אלה רעיונות פסיכואנליטיים קלאסיים שהמתינו בסבלנות לפרשנות ערה שתקים אותם לתחייה.
לקום לתחייה, או לחיות, אין פירושם להופיע כאן בעולם בצורה פיזית. לפני להופיע ישנו לפעום, להתרחש, להתהוות. החיים מבחינה זו אינם שם עצם אלא פועל, פועל שעניינו ההתהוות הממשית המתרחשת ללא הרף באופנים רבים. שלא כמו בשפה האנגלית המקיימת אבחנה בין Life לבין צורת הריבוי שלה – Lives, בשפה העברית המילה "חיים" קיימת רק בצורת הריבוי שלה. אולי מפני שהשפה העברית מניחה בדיוק את ההנחה הזו, שלפיה לא ייתכנו חיים בצורת יחיד. החיים לעולם אינם דבר אחד כי בתוך החיים עצמם ישנו גם מה שמעבר להם. ומי שמבין את העניין הזה, כמו שאמרו על ויניקוט, איננו זקוק למציאות־שמעבר, מפני שהמציאות הקיימת ממש מספיקה לו לשם כך. "אין צורך להיות מיסטיקן כדי להיות פתוח למסתורין של החיים", כתב האנס לוואלד, שאותו מונים ההתייחסותיים כאחד ממקורות השראתם.
בלב הקיום המתהווה מתרחשים חיים, טען לוואלד. ושם – בין אם אנחנו ערים לכך ובין אם לאו – ישנה זיקה בין קיומו של אדם לבין סביבתו, גם כשלכאורה נראה לעין כי האדם הוא אינדיבידואל נפרד. במובן זה, המפגש עם הזר – כשהוא קורה לנו הוא קורא לנו; יש לנו זיקה אליו. וכשאנחנו נענים לזיקה זו ופתוחים לתת לליבו של האחר להישבר בקרבנו, נברא והולך רגע של חיבור חדש וחד־פעמי שהוא גדול משנינו, כאילו 1 + 1 = 3. לא לראות את אותה זיקה, לא להכיר בה, פירושו לא להיות ער. זו איננה אתיקה, זוהי אונטולוגיה: בתוך המציאות ישנו מה שמעבר לה. כשאדם פתוח לכך וליבו שומע כיצד המֵעֵבֶר־לחיים נמצא בתוכם, אז החיים מקבלים איזו בהירות אחרת. לפתע הכול נכנס עמוק יותר לתוכנו ולא נעצר במקום שעד עכשיו תמיד הסתיים בו הכול, כאילו נפתח בנו איזה פנים שלא זכרנו את קיומו, כמו שכתב רילקה.
ללוּ היה העומק הבהיר הזה. הוא היה חד מחשבה, מלא חן, פתוח באופן יוצא דופן, לבבי ושופע ידע וביטחון, ומאוד מאוד צנוע. הוא הכיר היטב את נבכי הפסיכואנליזה, את הדרכים, הדלתות, השערים הנעולים, את הפרסונות ואת הדינמיקה ביניהן, וגם – כיוון שהדבר היה בנפשו – גם את ההקשרים הספציפיים שבהם הן פעלו. הוא ראה בכך הכרח. במובן זה התיאוריה שלו הייתה עבורו גם דרך חיים, ויחסו אליה, כמו אצל תיאורטיקנים רבים, שיקף גם את יחסיו לבני אדם. הפסיכואנליזה שלוּ מציע לנו גורסת כי רק כשקוראים אדם בתוך ההקשר שבו הוא נטוע קוראים אותו נכון. במילים אחרות, לעולם לא נוכל להבין אדם או טקסט או רעיון בצורה "נכונה" יותר מזו שבה הוא מבין את עצמו. אלא שלעיתים קרובות אנחנו טועים לחשוב כי הבנו דברים לאשורם והכנסנו אותם להקשרם, בשעה שההקשר הזה הוא לא פחות מאשר ההקשר שבו אנחנו נטועים. אנחנו מכניסים דברים להקשרם, וכך בדיוק בלית־בררה הם גם יוצאים מהקשרם. זה אולי היה הפרויקט הפסיכואנליטי של לוּ.
הכרה באלמנט הנשגב
בעשרות מאמריו, בספרים הרבים שערך וודאי בספרים שכתב בעצמו, ניסה לוּ להדגיש שוב ושוב את העיקרון הכה מובן מאליו ועם זאת כה נשכח שבעצם יחסים הם תמיד אינטראקטיביים; ש"אי־אפשר לא להתנהג" ושבין אם נרצה בכך ובין אם לא – אנחנו מביאים את עצמנו איתנו לכל סיטואציה שבה אנו נמצאים, ותורמים להתהוותה גם כשנדמה לנו שאין לנו בה כל חלק. האריגה של עצמנו אל תוך הקיום היא בלתי נמנעת. מסיבה זו בדיוק ההשפעה ההדדית של המטפל והמטופל זה על זה איננה אפשרות העומדת בפני המטפל; היא כורח המציאות.
רעיונות אלו, העשויים להישמע כל כך בנאליים, הם רעיונות שנדרשו עבורם כמעט מאה שנים כדי שיאומצו בחום אל תוך המיינסטרים הפסיכואנליטי. לא כגלולה מרה, לא כהתפשרות ולא בחצר האחורית, אלא כגרעין חיים יקר, הפועם ממש בלב הפרקסיס הקליני. פרויד, שטען כי המטפל צריך להיות אטום כלפי המטופל, ובדומה לראי "לא להראות דבר זולת מה שמראים לו", התקשה להתמודד עם הרעיונות הללו ולכן הזניח אותם בכוונה. אלא שפרויד, באופן אירוני, היה גם המורה הדגול שלימד כי האמת היא לעיתים קרובות בדיוק הדבר אשר אותו אנחנו מזניחים בכוונה. מאז כמובן זרמו מים רבים גם בדנובה וגם בהדסון, ומטפלים רבים באירופה ובארה"ב לא רק שאינם רואים בהדדיות מכשול אלא מאמינים כי היא תנאי הכרחי לכינון יחסים אותנטיים. ועדיין, באופן פרדוקסלי ישנו איזה חוסר הדדיות שכיח להפתיע, גם אצל מטפלים המאמינים בהדדיות. אולי מפני שכמו ששח לי לוּ מספר ימים לפני פטירתו – להכיר בזה הוא עניין אחד, ולהכיר את זה הוא עניין אחר לגמרי.
אי אפשר להכיר דבר מבלי להודות כי הוא איננו ניתן להכרה עד תום. אם הכרנו דבר עד תום, בהכרח לא הכרנו בו: היכן שהוא בדרך בלענו אותו אל קרבנו, כבשנו אותו, שאם לא כן אי אפשר היה שנדע אותו באמת עד תום. כשם שההיפך מאהבה איננו שנאה אלא פחד, כך ההיפך מלא־להכיר אדם או רעיון איננו ידיעתו על בוריו, אלא הכרה בו ובאלמנט הבלתי נתפס שהוא בהכרח נושא בגרעינו. לפגוש אדם פירושו להיות ער מול אניגמה, כתב עמנואל לוינס. כשמדובר באנשים, כך מסתבר, "עקרון החסד" המצווה עלינו לייחס היגיון למה שאיננו מבינים איננו ענין ספרותי או פילוסופי בלבד אלא ענין של חיים. כמה ברור למי שעוסק בבני אדם (ומי מאיתנו איננו?) כי היכולת לשחק בהנאה עם רעיונות ואנשים שאינם "משלנו", היכולת להיתרם מהם, עומדת במתאם עם מוכנותנו להכיר בדיוק בַּדבר שאיננו־משלנו, שאותו הם מבשרים לנו.
במובן זה כשמדובר על יחסינו עם הזולת קשה מאוד לחשוב עליהם דרך מה שאנחנו מייצרים בהם, וכשמדובר בעבודה קלינית האֲמונה על אותו מגע נפשי דק מן הדק – הדבר כמעט בלתי אפשרי. אם אמנם "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" הרי שמסתבר כי לעיתים קרובות, ואולי תמיד, נכון הדבר לגבי נגיעות כמו לגבי נגעים. גם את נגיעותיו אדם איננו רואה. שדות הראייה שלנו – השדה הפיזי והשדה הנפשי – מחזיקים בתוכם נקודות עיוורות, ואלה בתורן מפריעות לנו להבחין דווקא בדבר המונח לכולנו ממש בקצה האף.
ישנו הבדל גדול בין מה שאנחנו יודעים לבין מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים. מעטים מודים בכך, ומעטים מתוכם אפילו מאמינים במה שהם מודים. זו אולי הסיבה לכך שרעיון כה בנאלי ומובן מאליו עודנו כל כך נדיר, חזר לוּ וטען. גם מטפלים רגישים ביותר מתקשים להביא בחשבון כי מעגלים בינאישיים סמויים מתחוללים ללא הרף בינם לבין המטופל בצורה שמקשה מאוד לקבוע אם התרחשות טיפולית שיזמו בעצמם היא אכן כזו או שמא היא בעצם רק תגובה למשהו סמוי שהמטופל הצית בהם קודם לכן. עיסוק זה בהשפעותיו הבלתי־ידועות של המטפל על מערכת היחסים הטיפולית (שהיא כאמור לב ליבו של הטיפול ההתייחסותי) לא יכול היה שלא להביא את לוּ לעסוק באופן כן במיוחד בשאלה המתבקשת: מה איננו רואים כשנדמה לנו שאנו רואים היטב? מהי הדממה אשר לה אנו מפנים עורף כשאנחנו מדברים?
פגישה אותנטית עם המטופל
הפסיכואנליזה של לוּ דוחקת בנו להודות כי רובנו לא מתפנים לדון בכובד ראש בשאלות כאלה שמשמעותן בעצם היא מהם הגבולות של התיאוריות שבהן אנו מחזיקים, ומתי – אם בכלל – כדאי לנו לעבור להשתמש בתיאוריות אחרת. רובנו לא עושים זאת משום שרובנו רואים בכך טעות; כריתה טיפשית של הענף שעליו אנחנו יושבים. העניין הוא שבסיטואציה הקלינית, השאלות עד כמה אמונתו של המטפל קשורה דווקא במה שאיננו מאמין, ועד כמה ידיעתו ערה לאי־ידיעתו – הופכות קריטיות, מפני שבאופן כל כך פרדוקסלי החומר שבו מטפלים מבקשים להתמחות הוא כמובן לא־מודע; חומר שבהגדרה אי אפשר לדעת אותו. יום שבו מטפל יודע טוב מדי מה בדיוק הוא עושה הוא לא ממש היום שלו. האנליטיקאי וילפרד ביון כתב על כך בהומור כי "בפרקטיקה הפסיכואנליטית קשה להיצמד לכללים; בראש ובראשונה, מפני שלעולם אינך יודע מהם".
האי־ידיעה היא כל עיקרה של הפסיכואנליזה. החידוש המסעיר שהביאה לעולם בראשית דרכה היה בדיוק האוקסימורון כי יש בידיה שיטה לדעת את הבלתי־נודע; מתודה מדעית לְחקר הבלתי־מדעי. במקום שבו דיסציפלינות אחרות היטיבו לשפוך אור על החיים, ביקשה הפסיכואנליזה לשפוך עליהם דווקא מעט חושך, כמו אותו הלילה הבא אל האוח להראות לו בחושך את כל הדברים. מעתה הבלתי־ידוע המעורפל לא היה עוד רִיק שיש להתרחק ממנו. להיפך, הוא היה רווי במשמעויות אשר לא ניתן היה לדעת על קיומן עד שעת הלידה. אם אור הוא הדבר שבחסותו מתרחש גילוי – טענה הפסיכואנליזה – הרי שלפעמים גם חושך הוא גרסה של אור. אלא שכדי להיווכח בכך, הסתבר כי יש צורך במערכת חישה מתאימה. יש דברים שאפשר לראות רק בעיניים עצומות, כתב פרויד במכתב מפורסם ללו אנדריאס־סלומה.
מוקדם מאוד ראה פרויד במו עיניו כיצד היסטריה נפשית מביאה להתמוטטות גופנית; כיצד תודעה נפשית מכוננת מציאות פיזית. ואולם, מסיבות שונות נדרשה סוללה ארוכה של הוגים יצירתיים, מאוחרים ממנו, כדי לפרוש את מלוא משמעותו של הגילוי כי החיים אינם מצטמצמים אל הפיזי בלבד וכי התודעה יכולה אף היא לכונן מציאות. עם הזמן הסתבר כי מה שקובע את הגלוי הוא דווקא הנעדר. אביו של המודע היה הלא־מודע; אותו בלתי מובן "שאין עליו עוררין אבל הוא סמוי מן העין, ושאם מנסים לנסחו במילים עולה בפינו גיבוב של שטויות". ככל שהאמנות שלך גרועה יותר כך קל לך יותר לדבר עליה, אמר פעם המשורר ג'ון אשברי.
במרחב כזה שבו אין ולא־תיתכן ודאות לגבי מה נכון ומה לא, לעולם אינך יכול לטעות, אולם בה במידה אינך יכול להיות צודק. בדיוק מסיבה זו, הסמכות הטיפולית – כך מציע לנו לוּ – יכולה אפוא לנבוע רק מן המוכנות הבלתי פוסקת של המטפל לפגוש באופן אותנטי את האדם שיושב למולו, עד כמה שהדבר ניתן. הצרה היא שאין מטפל המאמין כי הוא פוגש את מטופליו באופן לא־אותנטי, וזה אולי לב העניין כולו.
בסקרנותו המעוררת־למדי מעודד אותנו לוּ לתהות לרגע אם אותנטיות היא רק דבר המסור ללב, או שבעצם היא מתקיימת בתוך הקשר של אינסוף אינטראקציות לא־מודעות המתחוללות כל הזמן בין מטפל ומטופל. אם אכן נוטים הדברים לאפשרות האחרונה הרי שאותנטיות, או ליתר דיוק מפגש אנושי אותנטי, היא התרחשות מרובדת הרבה מעבר למה שנדמה. מפגש טיפולי הוא מפגש בין שתי תודעות חיות ופועמות, שאנושיותן עושה אותו מקסים ומורכב באופן שקשה להעלות על הדעת. משמעות הדבר היא כי גם אם אמנם המטפל הוא המטפל, והמטופל הוא רק המטופל, הרי שבה בעת שניהם גם בני אדם ולכן סדר הדברים הוא בו־זמנית גם הפוך, כפי שהציע אריך פרום, ו"עלינו לראות במטפל גם מטופל, ובמטופל גם מטפל".
בנקודה פרדוקסלית זו מציע לנו לוּ לחשוב מחדש על מערכת היחסים הטיפולית, ומזכיר כי היא איננה סימטרית. מה שחייבים מטפלים למטופליהם לא חייבים המטופלים למטפליהם. לכן, גם אם באופן בלתי־נמנע פציינטית לעיתים היא גם "מטפלת" של המטפל, הרי שלהבדיל ממנו היא איננה מחויבת בטובתו. יחסים כאלה של מעין "הדדיות א־סימטרית" הם אינם עיקרון קליני אלא מקום, מקום שבו מתהווה אותנטיות אמיצה ונדיבה שבאמצעותה נוגעת נפש בנפש. זוהי אותה אותנטיות בלתי־מושלמת, היודעת כי דברים – כמו אנשים חיים – תמיד יוצאים מהקשרם, אך דווקא כך אפשר לקרוא ילדות שלמה בצחוק של מבוגר, ולשמוע קול גם בצלילי שתיקה.
שעה רפויה זו, שבה דממה היא צליל, 1+1=3, הבנאלי נדיר, וידוע רק הבלתי ידוע – היא שעתם האינטימית ושוקקת החיים של ההפכים כולם. הפסיכואנליזה של לוּ משחררת אותנו לפעום, לחיות ולהרגיש כיצד דווקא עכשיו כשהדברים מסודרים הרבה פחות, הם נמצאים סוף סוף בדיוק במקומם.
בניה אמיד הוא פסיכולוג קליני, בעל קליניקה פרטית בירושלים. פרופ' לואיס ארון היה ממנחי הדוקטורט שלו
