"מוות מאושר" הוא הרומן הראשון שכתב אלבר קאמי בתחילת שנות העשרים לחייו, והחליט לגנוז אותו. הוא מהווה תשתית לרומן הגדול שלו "הזר"; אותה דמות של פטריס מרסו, אותן אידיאות פילוסופיות שהוגדרו לאחר מכן כזרם האקזיסטנציאליסטי, ובעיקר אותה אווירה מדכאת, מנוכרת, שרירותית, אבל גם לא מעט רגעי כתיבה מבריקים. לכן, במובן מה "מוות מאושר" הוא הגולם שממנו יצא הפרפר של "הזר" וההחלטה של קאמי לגנוז אותו מובנת מאליה. למרות זאת, בעייתי ככל שיהיה, מדובר בגולם שעומד בזכות עצמו.
מרסו, שהרג בשרירותיות מצמיתה את הערבי בחופו של "הזר", הוא כאן פקיד צעיר ומשועמם, שחי באחד הרבעים הפחות מלבבים של אלג'יריה תחת השלטון הקולוניאלי הצרפתי. הוא חי בחדר שבכל שעה משעות היום "הזכיר שובך יונים ששעות מתות מרקיבות בו" (20). הוא משוטט מדי פעם באזורים מוכי עליבות, עוני ונכות. אין לו שום מטרות קונקרטיות. הוא מנהל מערכת יחסים מינימליסטית עם אישה בשם מארת, והדבר מביא אותו למה שאפשר לכנות "ידידות קרה" עם מיליונר קטוע רגליים בשם זגרס.
הוא מבצע בו המתת חסד, כלומר יורה בו (ואין לכך כל הקדמה. הם אמנם משוחחים, אבל הציפייה לאיזו שיחה שבה זגרס "ישכנע" את מרסו לא קיימת). כספו של זגרס מאפשר לכאורה למרסו להשתחרר מעבודתו וממקומו הפיזי ואולי לבדוק באמת מה יגרום לו להיות מאושר. בריאותו מתחילה להידרדר לאיטה, אך זה לא מונע ממנו להגיע למעין בית נופש תמידי אי שם באלג'יריה הפחות תובענית ויותר מאווררת, להחליט שגם בו אינו מאושר, ולהמשיך לנסות למצוא את מקומו, הפיזי, הקיומי, עד להתאיינותו המוחלטת מהקיום האנושי, התאיינות שדומה שלא תותיר אף דמעה. יש משהו במרסו שכמעט אפשר לכנות אותו "דמות מיותרת" בעולם, אך זה גם סוד קסמו המפוקפק.
הבדידות, החירות, האבסורד והמרד, ארבע אבות המזון של האקזיסטנציאליזם, הם בעצם הדמויות היותר מעניינות שלובשות צורה בתודעתו של מרסו. הדרמות הלכאוריות על פני השטח – כלומר הרצח, החולי, שינויי המקום – תופסות מינון מינימליסטי להחריד. התנועה האמיתית היא בתודעתו של מרסו, תנועת מטוטלת הסותרת עצמה ללא הרף, כמו כדור פינג פונג העף במהירות רעיונית מסחררת בין מילים גדולות קוטביות כמו "אושר" מול "ייאוש", משחק של תיקו נצחי.
אינטליגנציה מלאכותית
לעיתים דומה שמרסו בכל זאת מצליח להתפעל מהעולם: "מבעד לשמשה צחק אור הבוקר על פני האדמה הזהובה והקרה. שמחה גדולה וקפואה, צווחות ציפורים מהוססות ואור מציף וחסר רחמים שיוו לבוקר הזה חזות של תום ואמת" (8). תיאורים כמו אלה שופעי פיוטיות ועדנה, אך הם לא באמת חודרים את נפשו. דבר לא חודר את נפשו. הוא חי במין אנהדוניה תמידית על גבול הדיכאון הקליני הלא מאובחן. אבל דומה כי כל זה כלל לא קורה בתחום הרגש, אלא בתחום התודעה. אם הספר היה נכתב היום, כמעט היה אפשר לכנות את מרסו "אינטליגנציה מלאכותית". הכול אצלו שכלתני להחריד. כך גם רעיון האהבה. הוא לא רוצה להיות נאהב, הוא לא רוצה להתאהב, לדידו זה יפגע לו באפשרות להיות מאושר.
על מה הוא מבסס את המסקנה הזו? לא ברור. הקורא לא באמת מתקרב אליו לרגע. וגם יחסיו עם מארת, שנדמה כי מפיחים בו לרגע קנאה, לא באמת גורמים לרגש הקנאה. הוא תמיד נותר אניגמטי וחסר קונקרטיזציה. דומה שתודעתו עשויה וינייטות פילוסופיות שאינן קשורות כלל לגשמי, כאילו חייו ומחשבותיו מתקיימים בשני צירים מקבילים שלא ייפגשו לעולם וכלל לא קשורים זה לזה.
"חייו היטלטלו כשהם מנותקים ממנו עצמו ומטובתו, זרים ללבו ולאמת שלו. דברים שבנסיבות אחרות היו יכולים להלהיב אותו כבר נהיו חלק מהיומיום שלו, ולכן לא הניעו בו דבר. בשובו לחדרו היה משקיע את כל מאמציו בכיבוי להבת החיים הבוערת בו" (16). משפט זה מבטא בתוכו את הסתירות הרבות. הביטוי "האמת שלו" מופרך עד כדי אבסורד. למרסו אין אמת, אין שקר, ובטח שאין בו להבת חיים בוערת. מה שהוא עושה, תוך התנהלותו המנוכרת והמנכרת, זה בעיקר לנסות להפוך במושג האושר במובנו הטרום קפיטליסטי, כמו איזה בגד לא למידותיו שקטף בחלון ראווה, ומנסה ללא הועיל להתאים אותו לעצמו.
באחת משיחות הסרק הסמי־פילוסופיות שהוא מנהל באקראיות עם אחת הדמויות (גם הן אקראיות, לא מותירות חותם, לא ממש מעניינות), הוא אומר, "לפני כמה שנים כל החיים היו לפניי, דיברו איתי על החיים שלי, על העתיד שלי. אמרתי כן. אפילו עשיתי מה שצריך בשביל זה, אבל כבר אז כל זה היה זר לי. ניסיתי לבטל את האישיות, זה מה שהעסיק אותי, לא להיות מאושר, לא להיות נגד" (40).
לכאורה משפט זה מבטא בחובו איזה רעיון מרדני, אבל כנגד מה בדיוק? דומה שמרסו לא ניצב נגד שום דבר (וגם לא בעד). הוא לא מבקר את החברה על ערכיה, הוא לא טוען כי היא הכזיבה אותו, ומי בכלל דיבר איתו על החיים שלו? אמו שעמה חי כמה שנים לפני שנפחה נשמתה והם רק מלמלו ביניהם משפטים הכרחיים בארוחות ערב עגומות? מוריו בתיכון? באוניברסיטה? אהובתו הדלה וחסרת הנאמנות? איננו יודעים דבר על חייו כמעט, שנדמה שתמיד היו אפורים ואנהדוניים, והוא לא עבר בהם שום שבר רעיוני או רגשי, שום התפכחות. כמעט נדמה כי הוא מספר לעצמו ולאחרים מעשיות, ובאותה מידה יכול היה גם לבשל להם עדשים (אולי אפיון הדמות הכי משמעותי, זה קורה לקראת סוף הספר) או לבהות בחלל עד שתתפקע נשמתו.
גולם מטאפורי
עוד סתירות ניתן למצוא גם בדברים שהוא אומר ללוסיין, שעמה הוא מתחתן ללא כל סיבה הגיונית, כי גם חתונה היא עבורו משהו אקראי, שאפשר לעשות ואפשר לא לעשות. "תאמיני לי, אין כאב גדול. אין חרטות גדולות. אין זיכרונות גדולים. הכול נשכח, אפילו האהבות הגדולות. זה מה שעצוב בחיים, זה מה שמסעיר בהם. כל מה שיש זו דרך מסוימת לראות את הדברים, ומפעם לפעם הדרך הזו מתגלה. לכן בכל זאת טוב שהייתה בחיים איזו אהבה גדולה, תשוקה נכזבת. לפחות זה משמש כאליבי לרגעי הייאוש שתוקפים אותנו בלי סיבה" (109).
הרגעים האלה כתובים נפלא, בהירים ויפים כשלעצמם ומעוררי מחשבה, אבל החיבור שלהם לדמות עצמה נראה רופף, כמעט מלאכותי. והרגעים האלה יתמעטו ב"הזר", שם מרסו אמנם נותר בעל לא מעט מאפיינים דומים, אבל הוא חלק מהתרחשות מסוימת, מתנועה במרחב, או רחמנא ליצלן מ"עלילה". הוא פחות עסוק באופן כפייתי במשמעות, פחות נובר בהגדרות ויותר מהווה – כפי שבדרך כלל צריך להיות ברומן – כלי בידי הרעיון הגדול. הוא שם כדמות ספרותית, משונה ומאתגרת ככל שתהיה. מרסו של "מוות מאושר" הוא עדיין גולם מטפורי. הוא אפילו לא אבסורדי עד כדי לזעזע. הוא מציף את הקורא באותה אדישות קיומית שהוא עצמו חש, וזאת למרות שהוא לפרקים מתואר כדמות הסובלת מעצב, ייאוש ואין אונים. אבל אפילו האקט האלים שהוא מבצע בתחילת הספר לא מותיר חותם (בו, בקורא, או בכלל בעולם).
יחד עם זאת, יש לזכור כי קאמי, כמו סארטר ואף רוברט מוסיל, נחשב כמי שכתב בעיקר "רומנים של רעיונות". מין קטגוריה שדומה כי התאיינה לגמרי מסדר היום הספרותי החל מהמחצית השנייה של המאה העשרים. לכן צריך לראות את הרומן הזה כמעין ניסוי כלים, טיוטה מרשימה, שכתובה באופן מבריק כמו כל ספריו של קאמי, אבל כזאת שעדיין לא מגובשת, לא מבחינה ספרותית ולא מבחינה רעיונית. גלגול אבולוציוני של רומן, מעין "מאחורי הקלעים" של מעבדת קאמי המופלאה, המדכאת, המנוכרת והמבריקה.
מוות מאושר
אלבר קאמי
מצרפתית: ניר רצ'קובסקי
ספרית פועלים, 2020, 143 עמ'
