ב"צוק איתן" הייתה התעסוקה הרצינית הראשונה שלי כמסופח לגדוד מילואים שתפקידו לדאוג לצורכי החיילים הפצועים ומשפחותיהם. הגדוד הוצב באחד מבתי החולים בארץ ודאגנו כמיטב יכולתנו לחיילים, כשאני נמצא על תקן של איש מקצוע בתחום בריאות הנפש. הגדוד סעד בחדר האוכל של סגל בית החולים. באחד הימים התיישבתי לאכול באותו שולחן עם אחד הרופאים הבכירים. הוא ראה את המדים שלי ושאל מה תפקידי בכוח. הסברתי לו בקצרה. "אני מקווה שאתם עושים את העבודה שלכם טוב", הוא אמר לי, "הרבה מחבריי חזרו ממלחמת יום כיפורים שרוטים לגמרי וככה הם מסתובבים מאז".
מבצע "צוק איתן" הטביע חותם מורכב על החברה הישראלית. מצד אחד, כבר מזמן לא נראתה אחדות כל כך נלהבת של עם ישראל, חזית ועורף גם יחד, מאחורי מטרות הלחימה. חוויתי תחושה שמה שנפרם במלחמת יום כיפור ואולי גם במלחמת לבנון הראשונה חוזר ומתאחה לנגד עיניי. היה ברור לכולם שחייבים להגן על יישובי הדרום, ושהמנהרות הן סכנה ממשית. חטיפת שלושת הנערים המחישה בצורה זוועתית למדי את רמת האכזריות של האויב, ולכן ההרגשה הייתה שכל עם ישראל שם. מצד שני, זה היה מבצע שגרר אחריו הרבה אי שביעות רצון, חוסר בהירות לגבי השאלה מה היו המטרות שלו, האם הושגו, האם המחיר היה שווה ומה עכשיו. אולי דווקא על רקע ההתלהבות השאלות הללו היו נחרצות יותר. ולצד השאלות, התעצמה גם הביקורת על אופן התכנון הלקוי של חלק מהמבצעים. בראש ובראשונה התנהל דיון תקשורתי נרחב על תקלת הדמים של הנגמ"ש בסג'עייה.
אבל היה ל"צוק איתן" עוד צד, שיש לכל לוחמה, אך מטבע הדברים הוא מדובר פחות. זהו צידם של אלה שהלוחמה פצעה אותם נפשית, הסובלים מרמות שונות של תסמונת פוסט טראומטית (PTSD). אלה מתחלקים לשתי קבוצות – אנשים שנפצעו פיזית במהלך המבצע ואלה שהיו עדים למותם או פציעתם של חבריהם או שהלוחמה והמתח הנפשי שכרוך בה הציפו אצלם טראומות עבר, שלא היו קשורות ללוחמה דווקא. כך, זמן קצר אחרי תום המבצע התפרסם סיפורו של חייל שהלוחמה הציפה אצלו טראומה של פגיעה מינית שחווה בילדותו, וכיוון שלא מצא במהרה את המענה הטיפולי למצוקתו – שם קץ לחייו.
ספר הביכורים של יהונתן הרבלין מספר את הסיפור שלו ושל דורו. הגיבור, יער לורנט – חייל קרבי שלחם בעזה – מתואר בטירונות הקרבית, שגבתה ממנו המון כוחות נפשיים ופיזיים וגם שמה אותו במצבים משפילים, ובתחנות חייו השונות, לפני הטראומה של צוק איתן ואחריה – תוך כדי הטיפול, עם הלבטים והכאב שצף, עם התקפי הזעם, עבודה שהוא לא מצליח להחזיק ומריבות עם בת הזוג; במסע בין המדינות השונות של דרום אמריקה – טיול שאליו יצא אחרי שעבר התערבות טיפולית ראשונית בטראומה – שאף הוא מצריך מאמץ פיזי ומנטלי לא קל וכולל הרבה סכנות ובדידות; וכמובן בתוך העולם הדמיוני והמסויט של הלוחמה בעזה, שאין כל דרך להיות מוכן נפשית באמת למה שפוגשים בה, בטח שלא לאובדן של מפקד וחבר טוב.
נורמלי, ככל האפשר
חוויה פוסט טראומטית כבר תוארה בספרות, הישראלית והעולמית, פעמים רבות. ובכל זאת, בכל פעם שמישהו עושה שוב את הצעד הזה זוהי שוב "יציאה מהארון" של בדידות וסבל, של הסתרה וחוסר הבנה, של הסביבה וגם של עצמך. מוסף של אחד העיתונים פרסם לאחרונה מקבץ זיכרונות של כמה חיילים ממוצב בופור בלבנון. אחד מהם סבל במשך שנים מדיכאון ולא תפקד בעבודה ובזוגיות, כאשר הדבר היחיד פחות או יותר שלמענו הוא יצא מהבית היה עיסוק באמנות לחימה, שלא ממש פתר את הבעיה. לא היו לו תסמינים קלסיים של פוסט טראומה והוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. ה"אסימון" נפל לו יום אחד כשהוא ישב בבית עם חברתו דאז, והיא אמרה לו: "אני חושבת שאין לך כלום. אתה פשוט צריך לצאת ולעבוד". אותו לוחם לשעבר ואמן לחימה בהווה פרץ בבכי, ופשוט חזר בלי הפסקה על המשפט: "אבל אני לא עצלן, אני לא עצלן". אחרי זה הוא הגיע להחלטה על תהליך טיפולי, ארוך וקשה, שלדבריו גם החמיר את מצבו הרגשי בשלבים הראשונים.
יער, גיבורו של הרבלין, עובר תהליך דומה. הוא חוזר מעזה אך עזה מסרבת לצאת ממנו והוא לא מבין "מה לא בסדר". מדוע הוא לא מצליח להחזיק מערכת יחסים ורב עם החברה שלו? מדוע הוא לא מחזיק מעמד בעבודה? מדוע הוא חש את הנפילות הרגשיות שלו? והוא שואל את עצמו האם "נדפק בלי תקנה" או שיחזור לקדמותו מתישהו. תשובתו של שלמה, איש הטיפול, היא שלילית, כבר בתחילת הספר. "עברת אירוע מאוד קשה", הוא אומר ליער, "אירוע שממנו אולי אף פעם לא תחלים לגמרי. עם זאת, אנחנו נעשה ככל שניתן על מנת שתחזור לחיים נורמליים, ככל האפשר".
תחנתו הראשונה של יער ל"חיים נורמליים, ככל האפשר" היא פחית קולה, שאותה מביא המטפל שלו לשיחה הטיפולית הראשונה. מכיוון שאחד המאפיינים המובהקים של הפוסט טראומה היא שהייה במרחב כלשהו שהוא לא כאן ועכשיו, המטרה העיקרית של הטיפול היא החזרה להווה והיכולת לשמר את הרצף בין הווה לעבר. בהמשך הספר נראה עוד סמלים רבים של חפצים חומריים וחוויות רגשיות שעוזרים להתחבר למציאות ההווה של יער: המאמץ והזיעה של הרכיבה על האופניים, הטעם של המאכלים הדרום־אמריקאיים, טוב ליבה של משפחת איכרים פשוטה וענייה בברזיל, וכמובן אופני הכביש עצמם, שנדדו עם הגיבור בכל מסעותיו וזכו לשם החיבה "יולנדה".
אחד הדברים שלהם מתפתה כמעט כל מי שסובל מתסמינים פוסט טראומטיים, מתוך אמונה שהם יכולים לסייע בהיעלמות לזמן קל מהכאב של "כאן ועכשיו", הוא שימוש בסמים ממשפחת הקנאביס. התלבטות זאת פוגשת את כל מי שמתמודד בנושא. "הוא התחיל לעשן בארבעת החודשים האחרונים של השירות שלו. מיד אחרי המלחמה חיפש כל דרך אפשרית לעמעם את הכאב, את הטירוף. אף אחד לא דיבר איתם על מה שקרה, והוא לא דיבר עם אף אחד על מה שקרה, אז הוא פנה לכל דבר אחר שאולי היה יכול לעזור לו. במשך תקופה ארוכה באמת אהב לעשן. כל החברים שלו עישנו, והוא עבד רוב שעות היממה. הפעילות היחידה שהייתה לו עם אנשים אחרים, שלא מהעבודה, סבבה סביב העישון" (עמ' 125). בארץ, יער מחליט לוותר על העישון. אבל בדרום אמריקה, ברגע של בדידות ועם כמות גדולה של קנאביס לידו, שהתגלגלה אליו עקב "צירוף מקרים" – מפנה פחות אמין בעלילה – הוא מחליט לחזור להרגשה הטובה, שבמהרה הופכת לסיוט. יש בכך אמירה חשובה של הגיבור: בהתמודדות עם פוסט טראומה יש כאב, יש קושי, אבל אין קיצורי דרך כימיקליים או טבעיים להתגבר על הקושי הזה.
מסע החלמה
הספר כתוב היטב ומצליח לשמור על האיזון בין שני קטבים. זה אינו תיאור זוועה וגם לא סיפור קרבות של לוחם מהולל. הרבלין בונה עלילה מורכבת יחסית שנעה על כמה צירים, משלב תיאורים יפים עם נגיעה מאוזנת בעולמו הרגשי של הגיבור ובסך הכול יוצר דמות אנושית שההתמודדות שלה מעוררת אמפתיה. נראה ששיוך הסוגה המדויק ביותר יהיה ספר מסע – מסעו של הגיבור שנלחם בשדיו הפנימיים. זה אינו סיפור אוטוביוגרפי במובן הצר של המילה, מכיוון שיש כאן דמות ספרותית שאיננה זהה עם המחבר וגם קו עלילה. הספר עשוי כמובן לעורר הזדהות אצל אנשים נוספים ש"היו שם" ובאותה מידה להפגיש את הקורא שלא היה שם עם עולמו של נפגע הפוסט טראומה כדמות אנושית שלמה, שחייה לא מתחילים ב"אירוע" וגם לא מסתיימים בטיפול כלשהו. הספר נקרא בשטף ומעורר ציפייה להמשך התפתחותו של הרבלין כסופר. בצד החסר מעט, ניתן לציין התייחסות מקוטעת וסכמתית למשפחת המוצא של הגיבור, שמובאת כרקע לסיפור הפסיכולוגי ודי נדחית לצד העלילה.
קראתי בספרו של הרבלין ונזכרתי בטבעיות בספר אחר בנושא, שהקדים אותו בשש־עשרה שנה, "רסיס ממגש הכסף" מאת מנחם אנסבכר, שבו הוא מספר כיצד החליט לטפל בפוסט טראומה שלו ממלחמת יום כיפור לקראת סוף שנות התשעים. זכרתי את משפט המחץ שהוא עונה למטפלת מטעם משרד הביטחון, ששואלת אותו מדוע הוא רוצה טיפול, כי הוא נראה אדם מתפקד, "כן, אני מתפקד, אבל אני לא חי". החברה הישראלית הייתה אז במקום מאוד אחר כלפי נפגעי פוסט טראומה. אלה חיו בהרגשה שהם אשמים בעצם העובדה שהם דורשים תשומת לב במקום פשוט להמשיך הלאה בחייהם. כמה אומץ נדרש מאנסבכר אז כדי לספר את הסיפור שלו, וכמה, אולי בלי לדעת, אף הוא סלל דרך עבור הרבלין. וברור שעבור שניהם עצם כתיבת הספר הייתה חלק מהטיפול. כי חוויה פוצעת יכולה להפוך למקור של עוצמה, ולא רק של כאב, אם רק יודעים לשלב אותה בחיים ולעשות ממנה סיפור.
הסיפורים של הרבלין ואנסבכר הפכו כעת לחלק מהסיפור הכולל שלנו כאן והם עוזרים לאחרים לבנות את הסיפור שלהם. סיפור של צמיחה מתוך כאב. ישראל תמשיך כנראה, למרבה הצער, להילחם מדי פעם על ביטחונה, וגם במקרה של הלוחמה המוצדקת והמוסרית ביותר, הדבר יגבה פגיעות בגוף ובנפש. אולי לא נוכל להיות בעתיד הנראה לעין "מדינה נורמלית". אבל נוכל לבנות, כמו אנסבכר, הרבלין וחבריהם, "את החיים הנורמליים ככל האפשר".
גם אני הייתי שם
יהונתן הרבלין
כנרת זמורה, 2019, 272 עמ'
