פרשת משיח השקר שבתאי צבי היא מהמפורסמות והמתועדות בהיסטוריה היהודית של ימי הביניים. כמעט כל פרט סביבה נחקר, ונכתבו עליו תילי תילים של ספרים ופרשנויות – ובצדק: במשך מספר שנים, סביב 1,666, רוב העם היהודי בעולם נהה אחרי האיש שבשמו הובטחו כל כך הרבה דברים שיקרו אוטוטו לעם ישראל, רגע אחרי הפרעות הנוראיות של ת"ח ות"ט. השילוב בין הייאוש שאחז בשנים אלה בחלקים נרחבים בעם ישראל לצד הסיפורים והמופתים שהסתובבו סביב האיש מאיזמיר, עשה את שלו.
שבתאי צבי
אלא שדמות אחת בסיפור ההיסטורי הכאוב הזה מגיחה לרגע מחשכת ההיסטוריה, פועלת את פעולתה ונדחקת לפינתה האפלה שוב, כאילו לא היה לה חלק בעלילה. והיה לה. מדובר למעשה בדמות מפתח שחוללה את השינוי הדרמטי שהפך את שבתאי צבי ממשיח למשיח שקר. הרב נחמיה כהן, מקובל מפולין, הגיע לשלושה ימים לתאו של שבתאי צבי במבצר גליפולי, שאליו הוכנס למעצר על־ידי השלטון הטורקי שראה את המהומה הנוצרת סביבו וחשש מאיבוד שליטה. אותו נחמיה כהן, בשיאה של ההתלהבות היהודית העולמית משבתאי צבי, הטיח בו את דבר היותו משיח שקר ומיד יצא החוצה והודיע כי ברצונו להתאסלם. הוא עשה זאת מחשש שחסידי שבתאי צבי יפגעו בו. נחמיה הגיע לסולטן ואמר לו כי מדובר בשרלטן והוזה, ומאותו רגע תפס סיפורו של שבתאי צבי כיוון שונה לגמרי: הסולטן שפט אותו, נתן לו אפשרות למות או להתאסלם, ושבתאי צבי בחר בהתאסלמות שסיימה את תקופת "משיחותו".
באין מקורות היסטוריים נוספים על אותו הרב נחמיה כהן, דמותו נותרה, כאמור, שולית עד היום. את התיקון עושה יעקב צ. מאיר עם הספר "נחמיה". זהו רומן היסטורי יפה ועדין, מלהיב ושוקק חיים, עצוב ומעורר רחמים – והכול בספר אחד – שפורש בפני הקורא את יהדות אירופה בימי הביניים על כל צדדיה המרובים והסותרים: תקופת שיא בלימוד ובחיבור חידושי תורה הנחשבים עד היום לתפארת היצירה התורנית, לעומת התעסקות מבישה בכישופים ובדותות ושרלטנות שהיו רווחים בקהילות המפוחדות והבטוחות כאחד. מסלול חייו המפותל ומלא הטוויסטים של נחמיה בעל שש האצבעות בידו השמאלית מתואר ביד בוטחת של היסטוריון ידען וסופר נהדר, ונע בקלילות מעיירתו קומרנו דרך למברג, הלוא היא לבוב, דרך אינספור נקודות ציון ברחבי פולניה וממלכת הבסבורג ועל הים השחור בספינת פיראטים יהודית ומשם לאמסטרדם (אפילו מצורפת מפה).
מדי פעם צצים בספר קטעים ליריים קצת ארוכים מדי שלא תורמים רבות לעלילה ופוגמים מעט בקצב המדוד שלה, וישנם פרקים שמתוארים בבהילות וקצרנות מפתיעים, כאילו בשלב מסוים החליט המחבר לבצע כמה קיצורי דרך. התחושה הזו ניכרת דווקא בשליש האחרון של הספר, שלכאורה הוא הדרמטי והחשוב מכולם.
אבל אולי רק לכאורה. כי באופן שהוא בחירה ספרותית מעניינת, סיפור פגישתו של נחמיה עם שבתאי צבי מגיע בשלב הזה, המאוחר, וגם אז הוא מתואר באופן כמעט מינימליסטי, כאילו הוא לא המניע העיקרי להעלאתו מנבכי ההיסטוריה היהודית. ושמא בדיוק לכך התכוון המחבר: כי דרך דמותו הנשכחת של נחמיה מתוארת קודם כול היהדות באותה התקופה, והיא־היא גיבורת הספר, לא שבתאי צבי ואפילו לא נחמיה עצמו. עם המסר הזה מתכתב גם האיור של עטיפת הספר, אדם המחופש לדב, איור שעשוי להיראות כבחירה מוזרה למי שמתחיל לקרוא את הספר, אך מתגלה כבחירה מבריקה למי שמגיע לסיומו.
