17 ביולי 1969. החללית אפולו 11 בחלל, בדרכה להנחית את האדם הראשון על הירח. בירושלים, המאוחדת זה לא מכבר, החופש הגדול בעיצומו, והבריות חיות את חייהן גם כשהן עוקבות אחר הדיווחים. האם הירח הוא גיבור היום? זאת השאלה ברומן שלפנינו, ספרו הראשון של מי שהיה הסנגור הציבורי המחוזי של ירושלים. אכן, ספר ירושלמי, המרבה להשיק אל הציבורי ולסנגר על הפרטי.
חמישה בני אדם ועורב, שאינם מכירים זה את זה, פועלים לאורך היום בתא שטח קטן באזור עמק רפאים. שש נפשות, שמבחינת הקורא מחפשות מחבּר. לא מחבר שיכתוב אותן, כי כבר יש והוא כותב אותן יפה, אלא דבר שיחבר ביניהן. והדבר המחבר אינו מאורע הטיסה לירח, וגם לא הירח עצמו שהספר קרוי בשמו, אלא האנשים הקרובים לכל אחת מהן; אלה הם לעיתים אותם אנשים עצמם, וכך נמסך הכול לכדי רשת אחת של התרחשות.
הניגוד בין הסיפור הגדול בחדשות לבין הסיפורים האישיים, המנותקים ממנו לגמרי, מכוון את ניסיונותיו של הקורא לאתר בספר איזה פשר־על. אין זה הניגוד בין היסטורי לטריוויאלי. להפך. היום ההיסטורי של הטיסה לירח הוא גם, במקרה ובלי קשר, יום דרמטי בחיים הפרטיים של כל אחת מהדמויות. חלקן יגיעו בו אל סף המוות ומעבר לו. חלקן, חייהן יוסטו למסלול חדש. יהיה בהן מי שיסגור עניין גדול ולא פתור. יתרה מכך, האירועים האישיים הללו הם שלוחות של ההתרחשויות ההיסטוריות של התקופה, כגון ספיחים כאובים וסגירות מעגל ממלחמת השחרור וממלחמת ששת הימים. התקופה אגב משוחזרת בספר יפה גם בפרטיה השגרתיים.
על כן, הקורא המחפש משמעות ישאל: האם הספר טוען שהדברים החשובים באמת קורים בנפש ובבית וברחוב ולא בחלל ובחדשות? או שמא העובדה שכל כך הרבה מהפכים בחייהם של בני אדם קטנים קורים דווקא בזמן הטיסה לירח מבקשת לרמז על כך שהקוֹסמי הוא, באיזו דרך מיסטית, האישי? אולי; שכן במבט־לאחור על הרומן, מעבר לכל אזכורי הירח השוטפים את הקורא לאורכו, ניכר דפוס מאחד בהתנהגותן של הדמויות ביום הזה: הן מתנהגות כמי שכפאן שד, בולמוס אי־רציונלי – או ירח.
ואולי אחרת. אולי הירח, שכל אדם המתהלך בלילה מרגיש כאילו הירח הולך איתו, פשוט מסמל את האחדות שבריבוי; אולי הירח מסמל את עצם השיוך של כל סיפורינו הקטנים זה לזה. כי אכן, עצם השתזרות האירועים יחד היא מקור להנאה לקורא. בפרט מעניינים דפוסים המשותפים לדמויות שונות, כירח המלווה את כל ההולכים. למשל, דבר שקרה לרוב הדמויות באיזו נקודה בחייהן, לאו דווקא ביום ההווה: הִכָּבוּת פתאומית, לאין חזור, של זיק חיוּתם, בדרך כלל מתוך סיבתיות מעורפלת או לא משכנעת. האחד לשונו דבקה לחיכו, האחר הפך מסטודנט מבריק לעלוב־חיים, השלישי, ילד, מאבד את הטעם לחייו דווקא כשהוא מגלה את המילים ואת העולם. לא תמיד הדברים משכנעים או מסתברים לגמרי, אך הם אינם חדלים לעורר את הלב.
ירח
דורי פינטו
עם עובד, 313 עמ'
