שמו של ג'ורג'ה לֶבוביץ אינו מוכר אצלנו – וחבל. יש להניח שהסיבה העיקרית לכך היא שפת הכתיבה שלו, השפה הסרבית, שלא מרבים לתרגם ממנה לעברית. יישר כוח אפוא למתרגמת דינה קטן בן־ציון שמנסה להשלים, ולו במעט, את החסר.
ג'ורג'ה לֶבוביץ נולד בעיר סומבור ב־1928 למשפחה יהודית־סרבית ונפטר בבלגרד ב־2004. בזמן מלחמת העולם השנייה התגורר בבית סבתו בבודפשט, וגורש משם לאושוויץ ב־1944 עם אמו וסבתו. הוא הצליח לשרוד, אך אמו התאבדה ימים מעטים לאחר שהגיעה למחנה. רק הוא ואחיו הבכור נותרו בחיים מכל משפחתם הענפה.
לאחר החלמה ממושכת פצח בקריירה כעיתונאי, סופר ומחזאי, וזכה לפרסום והערכה במולדתו. מלחמת הבלקן ביוגוסלביה הקומוניסטית לשעבר, בשנים 1996־2000, הביאה אותו לישראל. הוא ניסה להיקלט כאן, אך כשלא מצא בימות למחזותיו – שב לסרביה ונפטר שם ארבע שנים מאוחר יותר.
שרף את המועדון
הספר הנוכחי הוא אוטוביוגרפיה שנכתבה בשנותיו האחרונות ולא הושלמה, והיא משובצת בקטעים מן היומנים שניהל כל חייו. האוטוביוגרפיה מכסה את חייו רק עד 1942, אך חלק מקטעי היומן המצורפים נכתבו מאוחר יותר, אפילו בשנות מלחמת הבלקן. הם כוללים פרטים נוספים על קורותיו וקורות משפחתו בשואה, וכן מחשבות ולקחים פילוסופיים מחייו, מן השואה וממלחמת הבלקן. שם הספר "תמיד אותו דבר – Semper Idem" מבטא את תחושתו, שהלקח המתבקש לא נלמד והרוע שב לעולם.
האוטוביוגרפיה כתובה מנקודת ראותו של ילד ונער, והיא מתאפיינת בתמימות ילדית ובמידה ניכרת של הומור מבוגר. חייו היו לא קלים: הוריו התגרשו מיד לאחר לידתו, ג'ורג'ה הועבר מבית לבית – מבית אמו לבית סבו אדולף (ואשתו השנייה לאורה), לבית אביו ואשתו השנייה מריה, שלא חיבבה את ג'ורג'ה והעדיפה את אחיו הבכור, וחוזר חלילה. מעולם לא הסבירו לו מדוע עליו לעזוב בית אחד ולנדוד לאחר. האוטוביוגרפיה מתארת את הבלבול, את כאבי העקירה וקשיי הקליטה, ואת הילד המסוגר והבודד, ללא חברים, שמוקף תמיד במבוגרים ומתנחם בדמיונות ובקריאת ספרים.
מן הבדידות חילצו אותו שני חברים שמצא בבית הספר: הראשון היה פטר קפולנאי, נער עני המכונה גאפי. "כבר בהפסקה הראשונה ניגש גאפי אלי ואמר: לי יש שם הונגרי ולך שם סרבי, ושנינו יהודים… פעם נקראתי בשם קון (=כהן) אבל אבא שלי חושב שהשמות ההונגריים יזכו בקרוב להערכה הרבה יותר גדולה…". זו התגלתה כנבואת אמת, כי כשהעיר סומבור, שם גר ג'ורג'ה בבית סבו, נכבשה על ידי ההונגרים, הפכו שמות יהודיים למקור סכנה.
גם יָניֶיה, החבר השני, היה יהודי. אותו הכיר ג'ורג'ה בזגרב בירת קרואטיה, כשהועבר שוב לבית אמו שנישאה בשנית. משפחתו של יָניֶיה נמלטה מווינה והוא היה ילד מוזר, מופרע ואלים שהסתבך עם מורים ותלמידים כאחד. הקשר בין שני הילדים נוצר בזכות אהבתם המשותפת לסרטי בלשים, קאובויים ומערב פרוע. יָניֶיה, בתמימותו, האמין שבַּחיים, כמו בסרטים, הצדק מנצח. וכשחבר לכיתה יהודי הותקף על ידי בריונים אנטישמיים, יָניֶיה נקם את נקמתו ושרף להם את המועדון – הבקתה הנטושה שבה נהגו להיפגש. בתגובה תקפו אותו הבריונים, שברו את רגליו והשליכו אותו לנהר הקפוא, וכשנמשה משם לבסוף נאלצו הרופאים לכרות את שתי רגליו. את האירוע מסכם הסופר באירוניה מרה: "אלה שהתעללו ביָניֶיה לא התגלו. החשד נפל על (חבורת הבריונים), אבל רק לזמן קצר, היות שלנערים נמצא אליבי מוצק: ביום הקובע הם היו בטיול עם המורה להתעמלות… אומנם בבוקר ההוא ראה אותם אחד מחברי לספסל הלימודים כשהם מסתובבים (ליד בית הספר שלנו) – אבל העדות שלו לא הובאה בחשבון…". למרבה המזל, יניֶיה ומשפחתו היגרו לאמריקה ו"יותר לא שמעתי ממנו…".
אנטישמיות מתוצרת בית
כבר בראשית שנות השלושים, עם עליית הנאצים לשלטון, הגיעו שמועות ליוגוסלביה על רדיפות היהודים בגרמניה, אך איש לא התייחס לזה ברצינות. מאוחר יותר הגיעו פליטים יהודיים מאוסטריה, וגם סרבים קוראי עיתונים התריעו על הסכנה ליהודים מצד הנאצים – ועדיין איש כמעט לא זז. מעטים בלבד דיברו על הגירה מאירופה, ביניהם הדוד רוּדִי, צעיר בניו של סבא אדולף, שתיכנן לנסוע לאמריקה. "אנחנו עומדים בפני סכנה גדולה", הזהיר את אביו הזקן. "ראית שהגרמנים בחרו להעמיד בראשם מטורף? הוא כבר מסית נגד היהודים, מכין את ארצו למלחמה… המלחמה הזאת תהיה גרועה מן הקודמת…". האב הגיב בזלזול. הוא כבר לחם במלחמה הקודמת ולא חסר לו דבר.
ההתקפות האנטישמיות התגברו גם ביוגוסלביה ככל שהתקרבה המלחמה. לא חסרו שם אנטישמיים "מתוצרת בית". וכשממלכת יוגוסלביה, שסרביה הייתה אחד ממחוזותיה, התפרקה בעקבות מתקפת הצבא הגרמני ב־1941, ועיר מגוריו של סבא אדולף – סומבור – נכבשה על ידי הונגריה הפשיסטית, החלו הרדיפות המאורגנות. יומנו של ג'ורג'ה מדווח שאביו, וגם אביו החורג, בעלה השני של אמו, נלקחו ב־1942 לעבודות כפייה בצבא ההונגרי, ומצאו את מותם בחזית האוקראינית.
מתוך אמונה תמימה שבהונגריה־גופא יהיו היהודים מוגנים יותר נשלח ג'ורג'ה אל סבתו בבודפשט. זו הייתה תקוות שווא. היומן מספר שג'ורג'ה גורש לאושוויץ עם אמו וסבתו, ועם כ־330,000 מיהודי הונגריה. כששב לעירו לאחר המלחמה מצא רק את אחיו הבכור. כל משפחתו הענפה, שהאוטוביוגרפיה מכילה את קורותיה בפרוטרוט, בהומור ובאהבה – נשמדה בשואה.
אהבת נהג החשמלית
האוטוביוגרפיה של ג'ורג'ה לבוביץ – יותר משהיא סיפור קורותיו של הסופר, היא סיפורם של בני המשפחה הרבים שהקיפו אותו בשנות ילדותו ונעוריו. סיפורו נפתח כך: "זגרב של ילדותי הייתה גן העדן שלי. כולם אהבו אותי, היו טובים אליי ואני הייתי משוכנע שהם טובים גם איש לרעהו… חייתי בעיר היפה בעולם, בין אנשים מאושרים שהסתדרו נפלא אלה עם אלה…".
המשפחה התאפיינה בקשרים הדוקים וחמים, גם אם לא חסרו בהם חיכוכים ואי־הסכמות. והקרבה של ג'ורג'ה לדודות ולדודים, לסבא יוסף ולסבא אדולף ואשתו השנייה, לאמו ובעלה השני ולאביו ואשתו, אִפשרה לילד להתבונן, לא תמיד בהתפעלות, באופיים ובהתנהגותם. האוטוביוגרפיה משחזרת, בעטו המיומן של הסופר הבוגר, את ההתבוננות הילדית הזאת. וגם אם האותנטיות הילדית קצת הולכת לאיבוד – הרי שהשילוב בין התום הראשוני למבט שבדיעבד של המבוגר מניב תוצאה ספרותית מופלאה ומהנה ביותר.
ניקח למשל את הקטע הבא, שעשיר בתיאורים וגם מצטט אמירות נשיות אופייניות: "אהבתי את דודה אליזבת… מפני שהייתה יפה וגם טובה. פעם אמרה סבתא: 'הדודה שלך יוצאת דופן. היא יודעת להקשיב לאדם בשעת צרה, מוכנה לעזור, להושיט יד…'. הדודה הייתה יפה יותר מאמי, אך היה להן אותו מבט והליכה: רכה, חרישית ומתעגלת במקצת… כל השאר היה שונה, השיער, הפה, הקומה… הדבר שהפריד יותר מכל בין שתי האחיות היה מה שעלה בגורלן. אמא לא מצאה אושר בנישואיה שהתפרקו די מהר… בעוד שאליזבת נישאה לאדם שאהב אותה בכנות… ואולם לאליזבת חסר מה שהטבע חנן בו את אמי. יותר מכל השתוקקה לילדים, אבל לא יכלה ללדת. הם עשו כל מה שאפשר כדי 'לרצות את אלוהים' – כפי שנהגו לומר דודה פאולינה וסבתא לאורה…".
ובאשר לדודה פאולינה: הפורטרט שלה הוא מן הפנינים בספר, ובייחוד פרשת אהבתה המאוחרת ל"בּוּדָה" – נהג חשמלית סֶרבי בשם בודומיר. איש פשוט, חסון ולבבי. שונה בתכלית מפאולינה האצילית, הגאוותנית, עם משמניהָ ואהבתה למותרות, לאמנות ולאופנה ("דע לך שהריהוט הוא בסגנון בּידֶרמַאיֶיר, אוריגינלי מווינה"(… ועם התקפי המיגרנה – כיאה לאשת החברה הגבוהה. פאולינה היהודייה שמרה כשרות ושבת, עד שהתאהבה בבוּדָה הגוי והחלה לאכול נקניקים הונגריים…
האור והשחור
מעניין שכל נישואיהם הראשונים של בני המשפחה היו עם בני זוג יהודים – ואילו הנישואים השניים, המאוחרים, היו עם בני/בנות זוג גויים – למעט אמו של הסופר, שנישאה בשנית ליהודי איטלקי עם שם המשפחה הגרמני הלא־סימפטי: בּוּכְוַולד. כאן ארשה לעצמי להעיר למתרגמת: אין קשר בין השם "בוכוולד" לספרים (buch): מקור השם הוא Buche ופירושו "יער עצי אשור" או, בדוחק, "יער אלונים" (חבל שזה מקלקל את הבדיחה).
לאורך הספר מתוארים אירועים של ראיית הנולד וחזיונות־עתיד פלאיים שחווה ג'ורג'ה. הוא מספר שראה בחלומו שיקרה אסון לחברו יָניֶיה, אך שלא ימות. בבוקר התחנן לפני יָניֶיה שלא יצא באותו יום מביתו, ולא הצליח לשכנע אותו. יָניֶיה אכן נפגע וג'ורג'ה חש אשמה ותסכול על שלא הצליח להגן על חברו. אולם במשפחתו לא עודדו שיחה בנושא זה, והוא נאלץ להתמודד לבדו עם התסכולים ועם כוחותיו הבלתי שגרתיים. בין השאר ניסה להתחבר לְמה שסיפרו על סבו המת, יוסף, ואבי־סבו, שלפי השמועה עסקו בקבלה. בין אם אלה יכולות חיזוי של ממש או תחושה בלבד, תיאור האפיזודות האלה יפה מאוד ומשכנע, לפחות מבחינה ספרותית.
ציינו שהאוטוביוגרפיה מגיעה רק עד השנה שבה חלו פירוק ממלכת יוגוסלביה והמעבר של ג'ורג'ה לבודפשט. ניתן לראות בקטיעה הזאת ברכה – לספר ולקורא. מסגרת הזמן הזאת, שמשאירה בחוץ את השילוח לאושוויץ, מותירה לקורא ליהנות מהמפגש עם אידיליה משפחתית גדושה באנשים ואירועים, באהבות, קנאות ושנאות, ורוויה בהומור ובערגה. למרות שמעל הכול מרחף צילו של הסוף הנורא – ההומור והאהבה מטים את הכף כנגד האֵימה, והספר נשאר כאגדה יהודית מודרנית, על האור והשחור שגורל עמנו מלא אותם.
Semper Idem (תמיד אותו דבר)
סיפורה של ילדות, כרוניקה שלא נשלמה
ג'ורג'ה לֶבוביץ
מסרבית: דינה קטן בן־ציון / כרמל, תש""פ, 339 עמ'
