חלופת המכתבים המרגשת שלא פורסמה מעולם

6.1.1942

לפוזננסקי רב שלום,

שוב נתבהר מעט, ואפשר לכתוב לך. יש שמש אפילו, כה טובה ־־־ לאחר ימי הקור הללו. את הקור בכלל אני שונאת. כל כך מתכרבלים האנשים בתוכם וכל כך מרוחקים, זועפים, עד לבלתי הגיע אליהם. דומה אפילו שאיזה קור נושב לא רק מנקבוביות העור, המכווצות־מצומקות, אלא מידיהם, מעיניהם, מנשמתם.

כתוב פוזננסקי, הוסף וכתוב. ואולי לא טוב שאני מבקשת ממך זאת. אבל כה טוב לקבל ממך מכתב. והרי הטוב בכלל הוא מועט כל כך, ולוותר עליו אין רצון, וגם חטא הוא.

אינני יודע משום מה דומה עלי לפרקים שעלי בכלל להתאכזר לעצמי, למאוויי הפנימיים, העמוקים מאוד, ולחדול מכל "העניין" הזה של כתיבה. הדבר גוזל ממני כל כך הרבה כוחות נפש, אפשרויות של קריאה, של לימוד. יש ימים ארוכים, ארוכים וממושכים, שאני מתהלכת תחת לחץ מתמיד, בלתי מרפה, של הרבה דמויות, רפרופי תמונות, הבהוב רעיון, שאינם נותנים מנוח. קשה לקרוא, לעבוד. אין יכולת פנימית לחיות ב"שקט", ליהנות מן השמש, מהבהוב עיניים טוב, מפגישה עם אדם, ממכתב מתקבל..

אבל בכל זאת, פוזננסקי, הרי יש רגעים כה נפלאים בשעת הכתיבה, כה נפלאים. ואת יכולה לינוק. ולינוק שפע, שפע רב, לשבועות ארוכים וממושכים של דממה. והרי גם יתכן כי רק הודות לרגעים המועטים האלה אפשר אחר כך ככה לספוג לקרבך ולהילפף באותה הנאה חרישית, מיוחדת במינה, מאור השמש הזה, מאותו הבהוב עיניים טוב, מפגישה עם אדם.

*

נשר, 22.10.41

לפוזננסקי הרבה שלום,

זה ימים אחדים שאני מתכוננת לכתוב לך, אבל מסביב יש כל־כך הרבה אפרורית, יש סתיו ויש מלחמה והאפרוריות מעיקה ומכבידות הידיעות המגיעות משם, וקשה, קשה להשתחרר.

כשהלב לא היה פנוי, פנוי לחלוטין, לא יכולתי לכתוב לך. הרי תסלח לי על כך. מכתבך היה לי חג, היה חג גדול ועמוק מאוד. לענות עליו מתוך תחושת חולין, אפורה וכבדה, לא יכולתי. והסליחה, כל הסליחה – אתך. עכשיו יש דממה גדולה. ושקיפות נפלאה באוויר. השמים כחולים ובהירים – בהירים. יש שמש וחם. ריח טוב, רענן, עולה מן הדשאים הרכים ומהרי הכרמל הרחוקים, המוריקים. וכשיש שמש בחוץ ותכלת הרי תחושת־המלחמה נעשית בלא יודעין רחוקה יותר וזכה במקצת, בלא יודעין, ויש מין רטט אהבה ענוגה, בלתי מורגשת כמעט, לכל פרח וצליל וכל פיסת שמים ולאדם העובר בחלון, לתומו. וטוב – עכשיו אפשר לשבת ולחשוב מעט בשקט, לחשוב בשקט.

… מאז כתבתי את המחברות עברה כשנה. תקופה חיים ארוכה למדי. מאז מתה אמא [אמה של יהודית, נחמה הנדל, מתה ממחלת הטיפוס ב־1940; י"ב], יש יתמות והרבה פרקי חיים עברו מאז. הדברים נצטללו ועמקו. דומה שהראיה עתה היא אחרת, נוקבת יותר ו"רמה" פחות. לו היו עכשיו נכתבים הדברים היו בוודאי אחרים ושונים מאוד, אולי לא בעצם העניין, אבל בגוון הקול, בצליל, בתחושת החיים, ביתר אמת ובפחות ביטחון.

דומה כי הביטחון הנפרז (ושם הוא מצוי לפרקים) אינו מעלה ואינו יוצר כוח, את הכוח האמתי, שיודע גם את העצב הגדול וגם את השמחה הגדולה, שיודע לאהוב הרבה ולצחוק הרבה ולחיות ללא גבולות (גם את כל המגדל שבחיים). יוצרים אולי דווקא החיפושים התמידיים, הבלתי "בוטחים", החתיכה והחולין וההאבקות שבחולין. שם, במחברת, היה יותר מדי חג. מעין חג נצחי, ופחות מדיי חולין וקטנות והתאבקות על קטנות. לכן גם לחג לא היה כוח של חג אמתי, מעלה, מפרה.

דומני כך. האם אני טועה?

ובכל זאת, הכתוב יקר לי מאוד. הרבה כוחות נפש שיקעתי בו. ובשעת הכתיבה היו גם רגעים, רגעים נפלאים, נפלאים כל כך, והיה טוב, טוב לאין שיעור. את החסד שבהם והעליה שבהם אין לשכוח. הנה עכשיו ישבתי וקראתי את העמוד האחרון, ה"סיום" כביכול, והיה לי טוב עד מאוד, נהניתי ואפילו חייכתי לעצמי מטוב־לב. "על פני האנשים רצדו בהרות־בהרות" של אור. ונצטערתי באמת, באמת נצטערתי, על שסתיו עכשיו ובהרות האור אינן מרצדות על פני האנשים.

… אתה ודאי אדם טרוד, פוזננסקי, ולמועקה עליך אינני רוצה להיות. אם ברצונך, ענה וכתוב לי. טוב כל כך היה לקבל תשובה ממך ויהיה בכך חג גדול ונפלא מאוד. הטוב בחיים הוא מועט עכשיו כל כך ולבזבזו אין רצוני, וגם חטא הוא.

… ושוב – הרבה תודה, לכל. ושלום שלום,

יהודית

*

מנחם פוזננסקי משיב ליהודית הנדל:

29.9.1941

שלום, שלום ליהודית!

שתי מחברותיך היו מונחות זמן רב־רב ואני זכרתי אותן והייתי איש רע ולבי היכני וכו' וכו'. ואולם לפני כמה ימים שבתי לקרוא בהן, קטע אחרי קטע, נמשכתי ולא יכולתי להרפות מהן, עד שגמרתי ושבתי לקרוא בהן, קטע אחרי קטע, נמשכתי ולא יכולתי להרפות מהן, עד שגמרתי ושבתי לקרוא בהן אותם קטעים "טובים", שלגביהם הייתי לא קורא, כי אם שותף, כביכול. בלבי עכשיו תודה למסיבות שהביא לידי את המחברות האלה ולך על שנתת בי אמון.

שוב סימנים־סימנים בשולי העמודים והערות קצרות לאחר כל קטע ועניין. עכשיו, כשאני קורא את אלה, רואה אני בהן חזרות־חזרות של מין פזמון אחד, בן שני חלקים: "טוב, חשוב, נפלא" ובצדו: "ארוך, תפל, לא־מציאותי".

ואולם האמיני, לא זה העיקר. אחרת, כנראה, לא יכולת לכתוב זאת. הרגשות שפעו ופרצו. היו חוויות ולא יכולת לספר עליהן או לתאר אותן. שרת אותן… מכאן גם שלמות זו של הנפשות השונות. מכאן – מציאות ולא־מציאות. אגדה לחיים ואגדת־חיים. ובסך הכול דבר־כתָב חשוב, שמשוקעים בו הרבה נפש ויסודות־אדם עיקריים, עמוקים; המידוד הספרותי רחוק מאוד משלמות, ואולם יש עמודים טובים גם מבחינה זו, יש קטעים מניעים את לב־הקורא וישנם ברקים – ביניהם ברקי־השוואות נפלאות ממש. ולמכביר.

יראתי מאד לסוף. יראתי פן תבראי סוף מלאכותי, כעין איבוד לדעת, או משהו איום פחות, אבל גם בדוי מאוד. והנה סוף זה, וטוב היה לי. הלא גם ניחן בכוח וביד בטוחה. טוב."

בוקסה- משלוח בלב חרד

השנה: 1941. סופרת צעירה, בת 19, שעדיין לא פרסמה דבר, פונה לעורך מוכר ומכובד הנמצא בשיא תפארתו, דמות מרכזית ומשפיעה בחיי הספרות בארץ. שולחת לו בלב חרד כתב יד ראשון שלה. חולף זמן מה, והנה, הדואר בא. היא פותחת את המעטפה ושפע של דברי הלל ועידוד נשפכים עליה, "קראתי ולא יכולתי להרפות".

היא, יהודית הנדל. הוא, מנחם פוזננסקי, הידוע בעיקר כמלקט, המציל, העורך והמביא לדפוס של כל כתבי ברנר. הציר שעליו נסבים הדברים, כמה מחברות שבהן ניסיונות כתיבה ראשונים, וכתב היד של "בכבות אורות", סיפורה הראשון שהופיע ב"מבפנים", ביטאון תנועת הקיבוץ המאוחד, אפריל 1942.

שבעים שנה לאחר צאת ספרה הראשון "אנשים אחרים הם" (ספרית פועלים, 1950) התגלתה בארכיון "גנזים – אגודת הסופרים" חליפת המכתבים המרגשת הזו, מהשנים 1941־1944. מנחם פרי שערך והוציא את ספריה של יהודית הנדל ב"ספריה החדשה – הקיבוץ המאוחד" הופתע לשמוע על מכתבים אלה שלא פורסמו מעולם. "אין ספק שזו עדות חשובה על ההתקבלות של הנדל על ידי 'האיש של ברנר', מנחם פוזננסקי", הוא אומר, "התקבלות משמעותית שהביאה לנו סופרת נהדרת". כאן הבאנו מעט מהם.

יצחק בר־יוסף הוא סופר, עובד במכון "גנזים – אגודת הסופרים"