היי יערה, המדור רץ כבר כמה חודשים ואני קצת מתביישת להודות שבעצם עוד לא התעסקנו פה בגיל הרך, ולשם כך התכנסנו היום.
"מה שאת אומרת פה זה אולי השיקוף הכי מדויק של מה שנעשה במדינת ישראל. על סדר היום שלנו השתלטה מין מחשבה סוררת כאילו חינוך מתחיל רק בבית הספר. אני רואה את זה בכל שנותיי בתחום. אני כבר 22 שנה בתחום הגיל הרך, במשך 13 שנים הייתי גננת. עברתי את כל שרשרת התפקידים בתחום ממפקחת למאמנת גננות, וכיום אני מרצה במכללת אפרתה בחוג לגיל הרך. לפני כמעט עשור פתחתי תוכנית למנהלות מעון – תוכנית ייחודית שעוד לא הייתה בארץ, כשהחזון שעמד לנגד עינינו היה למקצע את תחום הגיל הרך ולהפוך אותו ממש להתמחות מקצועית. החלום הוא להקים בית ספר ללימודי גיל הרך".
איך את נשאבת אל התחום הזה, שבמדינת ישראל למרבה הצער אין לנו מספיק כבוד אליו?
"נולדתי בנווה־יעקב, בימים שאפשר לומר שהיא הייתה ממש שכונת מצוקה (בצפון ירושלים, ב"ק). הרקע שאני מגיעה ממנו הוא קשה, ההורים שלי גידלו אותנו בקושי ולא היה הרבה בבית. אמא שלי עבדה כמנקה, ואני זוכרת שהסתכלתי עליה בתור ילדה, אני ממש זוכרת אפילו מה לבשתי באותו יום שאמרתי לעצמי: 'אני לא אנקה בית של אף אחד'. ידעתי שאני חייבת להצליח כדי להגיע רחוק, ומאז שהייתי צעירה מאוד, ידעתי שחינוך הוא זה שיצמצם את הפערים. אני באמת מאמינה בזה. חינוך והשכלה טובים יכולים להיות קו הזינוק של ילדים שגורלם לא שפר עליהם; זו הדרך שלהם לצאת ממעגל המצוקה. הכול מתחיל בחינוך, וביתר שאת, הכול מתחיל בחינוך של הגיל הרך, שם נבנים היסודות הכי קריטיים לחיים".
וברבים מהמקרים, המדינה בעצם לא נמצאת שם.
"נכון מאוד. ילדים מגיל לידה עד שלוש בכלל לא נמצאים תחת האחריות של משרד החינוך, אלא תחת אחריות של חמישה משרדים שונים שאמונים על טובת הילדים: בעבר זה היה תחת משרד הכלכלה, היום תחת משרד העבודה והרווחה, בנוסף למשרד הבריאות, משרד השיכון, משרד הפנים והמשפטים. את יכולה להבין שברגע שיש יותר מדי משרדים בתמונה ולא משרד אחד עם אחריות כוללת, קשה מאוד להתנהל ודברים חשובים נופלים בין הכיסאות".
וכשאנחנו מדברות על "דברים", מדובר במקרים מסוימים גם על חיי אדם ממש, חיי התינוקות שלנו.
"חד־משמעית. קחי למשל את נושא הקורונה כדוגמה אקטואלית, בעוד במשרד החינוך יש הוראות ברורות בנושא, במעונות לא הוציאו שום הוראות כי זה לא מוסד חינוכי. אתן דוגמה קצת קיצונית: מדביר מגיע אליך הביתה, הוא חייב להראות תעודה, אז מדביר כן ומישהו שמטפל בילדים שלנו, לא? מה, ג'וקים חשובים יותר מהילדים? מישהי אמרה לי: 'מדובר בחיי אדם'. גם חינוך זה חיי אדם! ועוד איך חיי אדם! שלוש השנים הראשונות הן הכי קריטיות, המוח מתפתח הכי מהר בשנים האלו, האם התגובה של המבוגר המשמעותי קריטית? בוודאי. כי התנהגות הילד נבחנת כתוצאה מתגובת המבוגר, ועד לא מזמן התחום הזה של טיפול בתינוקות היה פרוץ. לאחר מאבק ממושך מאוד בנושא, ב־2017 קמה המועצה לגיל הרך שקמה במסגרת חוק המועצה לגיל הרך. בפשטות המועצה קמה כדי לקדם את הטיפול בילדים על ידי תכלול כל המשרדים. בנוסף לכך, גם כן אחרי מאבק ארוך מאוד, עבר בכנסת חוק הפעוטות או בשמו האחר 'חוק מעונות יום'. החוק במתכונתנו הנוכחית הוא מינימלי ביותר, ובכל זאת הוא מתחיל לעשות סדר וקובע שלא כל אחד יכול לפתוח מסגרת, אלא חייב כיום אישור במשטרה שאין רישום פלילי, ויש הכשרה מינימלית של עזרה ראשונה ובטיחות ואישור מבנה".
"77 אחוז מהתינוקות והפעוטות נמצאים במסגרות פרטיות שאיש אינו יודע מה טיבן. עד לפני שנתיים–שלוש, כל אחד היה יכול לפתוח מסגרת, גם אם יש לו רקע פלילי, או גן במרתף בלי אוויר"
כלומר כרגע, אנחנו עוד בכלל לא מדברים על מהו חינוך לגיל הרך, מהם העקרונות המנחים, אלא רק דואגים שפדופיל לא יפתח מסגרת ושהילדים יהיו בטוחים.
"רק 23 אחוז מהתינוקות והפעוטות במדינת ישראל נמצאים במקומות שהמדינה מפקחת עליהם והשאר, 77 אחוז מהילדים, נמצאים במסגרות פרטיות שאף אחד לא יודע מה טיבן. עד לפני שנתיים־שלוש, כל אחד היה יכול לפתוח מסגרת, גם אם יש לו רקע פלילי, או גן במרתף בלי אוויר. הזיה. ומי הראשונים להיפגע? החלשים, אלו שממילא לא יודעים למצות את הזכויות וממילא אין להם אמצעים. "אחרי שזימנו אותי לסיור במחסני הילדים בתל־אביב זה ממש שינה אצלי משהו. אני חושבת שלא ישנתי שבועיים. נכנסתי לכיתה לא גדולה שהיו בה 35 ילדים, והיה שקט דממה. 35 תינוקות וילדים מגיל שלושה חודשים עד שלוש וחצי שנים ואף אחד לא בוכה. זה נתן לי בוקס בבטן. העיניים שלהם לא הפסיקו לרדוף אותי. מיד אחרי שסיירתי שם, חמישה תינוקות במקום הזה נפטרו תוך חודש. הבנתי שצריך לעשות משהו".
נורא ואיום. קשה לשמוע את זה. אז שם מתחיל המאבק?
"התחלתי להדריך במעונות וגיליתי שאין שום השכלה. כל אחת יכולה להיות מנהלת מעון. אדריכלית או גרפיקאית יכולות להיות מנהלות מעון, אבל מה זה קשור? אנחנו ניתן למדביר להיות חשמלאי? ברור שלא, נכון? אז למה כשמדובר בתינוקות הכול כל כך פרוץ? היה לי ברור שחייבים להפוך את הדבר הזה להתמחות מקצועית. הלכתי לראש מכללת אפרתה שעודד אותי להקים את המסלול למנהלות מעון, ומצאתי נשים שהסכימו לבוא וללמוד עוד לפני שהיה אישור רשמי מהמל"ג. במקביל, הקמנו בכנסת את השדולה לגיל הרך. פרופ' מנואל טרכטנברג, שהוא המנטור שלי וממנו אני שואבת את הכוחות, הפך להיות אחד מאנשי המפתח שלנו ועזר לנו לפתוח את התוכנית.
"אחרי עשור יש לנו 48 סטודנטיות שסיימו תואר ראשון, מתוכן 12 גם תואר שני. אחרי שנה אחת של לימודים, הבנות כל הזמן דיברו על המצב בשטח. אי אפשר היה להעביר שיעור. מחזור שני של סטודנטיות ואותו דבר. אני מבינה מהן שיש בעיה אמיתית. שהשטח בוער. ואז נכנסת רפורמה של סייעת שנייה בכל גן, נדרשו 4,000 סייעות חדשות, דבר ששבר את הענף של גילאי לידה עד שלוש, ומה שקרה זה שהשמנת של המטפלות העדיפו לעבוד בשלטון המקומי, שם יש קצת יותר זכויות ומעמד, ונוצרה קריסה של כוח אדם. לראשונה התראיינתי אז בתקשורת בנושא ואמרתי ברדיו שאנחנו מקימים את 'חינוך מלידה'. תוך פחות מ־24 שעות כבר הייתה לנו קבוצת ווטסאפ רצינית של אנשים שביקשו לעשות שינוי משמעותי בתחום. פז כהן, מנכ"ל 'אנו', פנה אליי וביקש שאקים אצלם קואליציה לחינוך מלידה. המועצה לשלום הילד, העמותה לגיל הרך, האקדמיות – כולם מצטרפים. מתחיל להיווצר כוח של עמותות וארגונים שמתאגדים יחד לפעילות משותפת.
"באותם ימים בנט החליט להקים ועדה ממשלתית שתחליט תחת איזה משרד יחסו המעונות, אני מתקשרת לאלי גרונר ומבקשת להיות בוועדה, והם מתפוצצים מצחוק: אזרחים לא יכולים להיות בוועדה ממשלתית. מציעים לי לכתוב נייר עמדה ואני עושה כבקשתם. הדוח יוצא בנובמבר 2015, ובמרץ 2016 הוועדה מחליטה לא להחליט. 'זו שאלה של מדיניות. הוועדה לא יכולה להחליט בנושאים של מדיניות'. ככה זה נשאר תלוי".
כלומר כולם מבינים שיש בעיה, מדברים־מדברים־מדברים ואומרים 'אין החלטה'. מה עושים מפה?
"המאבק של השטח עולה דרגה, אם זה בהפגנות, אם זה במדיה, כשבעצם כל מה שאנחנו מבקשים זו העברה של המעונות לחסות משרד החינוך. השינוי הכל כך מתבקש הזה בעצם מנסה לשנות מהיסוד את האופן שבו מסתכלים על טיפול בילדים בגיל הרך בישראל. לא מתוך הקשר של עידוד נשים לצאת לשוק העבודה, שככה הוקמו המעונות בראשית דרכם, אלא מתוך הקשר של טיפול וחינוך ילדים. מה יותר בסיסי מזה? אחרי הפגנות סוערות מעבירים את המעונות ממשרד הכלכלה למשרד העבודה והרווחה".
למה בעצם? זה לא מה שביקשתם?
"כי מישהו נאבק שזה יהיה שם. שר הרווחה חיים כץ מזמין אותנו לישיבה. שואל 'מה אתם רוצים?'. אנחנו כמובן דיברנו על האידיאל שלנו שכולל העברה למשרד החינוך והוא אמר 'דברו עניינית, מה אתם רוצים?'. דבר ראשון שאנחנו מדברים עליו הוא הסדרה של מעונות היום. אנחנו רוצים לדבר על מסגרות ברות השגה כיוון שכיום כל ילד רביעי מתקבל, ומה שקובע האם ילד יתקבל זה כמה האמא עובדת ומרוויחה. האישה צריכה להיות ענייה מרודה".
צריך לעבוד הכי הרבה ולהרוויח הכי קצת שאפשר. ככה המעונות אוהבים אותנו, הנשים.
"יש עיוותים גדולים בנושא הזה של הפרמטרים. למשל מחשיבים אברכים ולא סטודנטים כזכאים למעונות. למה? מה ההבדל? יש פה חוסר שוויון וזה משהו שאני מנסה לשנות המון זמן ללא הצלחה. ולא התחלנו לדבר על הגשת הטפסים לקביעת הדרגה שזה פשוט משימה בלתי אפשרית. מתישים את האנשים".
זה לא נורמלי. אבל באמת העניין הזה שאם אישה מתחילה להתקדם ולהרוויח יותר היא לא זכאית לפיקוח ממשלתי וחייבת לשלוח למסגרות פרטיות, הוא משהו נורא בעייתי. מודה, אני מעדיפה את המעונות על פני מסגרות קטנות, לא רק בגלל התשלום, אלא בעיקר כי יותר אנשים מסתובבים שם.
"צריך להפסיק לדבר על תעסוקת נשים ולהתחיל לדבר על חינוך ילדים, והכול יהיה בסדר. זו הטענה העיקרית. כרגע המדינה לא לוקחת אחריות על הגיל הרך, והיא חייבת לעשות את זה. התינוקות של היום זה הדור של מחר. מזלזלים בזה. מטפלות נהפכו להיות הש"ג של המדינה ואנחנו נזכרים להזדעזע כשלכותרות החדשות עולים סיפורי זוועה של מטפלות פרטיות שאסור להן להתקרב בכלל לילדים".
אז מה צריך לקרות עכשיו כדי שדברים באמת ישתנו סוף־סוף?
"אם 5,000 הורים יחליטו בראשון לספטמבר שהם לא הולכים לעבודה והמשק יקבל מכה בכנף, יבינו שזה חשוב. זה בידי ההורים. מתי המפלגות החליטו לשים במצע את העניין הזה? אחרי ש־60 אלף הורים יצאו לרחוב אחרי הסיפור של כרמל מעודה שערערה את בסיס האמון של ההורים, ורק אז קרה מעשה. הנוכחות ההורית בסיפור הזה יכולה להפוך את הקערה על פיה. הורים הם הכוח המניע. עד היום אמרנו שהורים הם קהל שבוי, אבל זה כבר לא נכון. כל הידע קיים היום. הורים יכולים לבוא למסגרת ולשאול אם היא עובדת כחוק או לא. האקדמיה עבדה קשה, השטח עובד – המדיניות שם. אם ההורים ייתנו את הטון תהיה מהפכה. הפיקוח על המעונות חייב לעבור למשרד החינוך ואז כל הקונספט ישתנה. גם שם תהיה עבודה ונצטרך לסדר הרבה דברים, אבל כמו שראינו את הרפורמות של אופק חדש, שמאז השתנו הרבה דברים לטובה, אנחנו נראה את זה גם בגיל הרך. האחריות חייבת להיות גם אחריות הורית. כל עוד מקבלים את המצב בשקט ובהסכמה שום דבר לא ישתנה. אבל אם ההורים יגידו 'די, אנחנו רוצים מסגרת איכותית, תפסיקו את ההפקרות', זה יקרה".
