לפני כחודש הופיע הראפר והאקטיביסט האמריקני קילר מייק בעצרת בחירות של ברני סנדרס, הסנטור המוביל בבחירות המקדימות של הדמוקרטים במרוץ לנשיאות ארה"ב. בסרטון, שהפך לוויראלי, מצטט הראפר את "אחד הסופרים האהובים עליי בשנות ההתבגרות שלי: ג'יימס בולדווין". לקול מחיאות כפיים נלהבות אמר קילר מייק: "אני זוכר את בולדווין אומר: 'ביקשתם מאבא שלי לחכות, ביקשתם מאחי לחכות, מדוד שלי לחכות, כמה זמן אני צריך עוד לחכות כדי לזכות בחירות? כמה זמן אני צריך עוד לחכות בשביל הזכויות שלי, השוויון, החירות?'".
אין זו הפעם היחידה שבולדווין, הסופר האמריקני החשוב שמת ב־1987, מוזכר בקמפיין בחירות בארה"ב. שלושה עשורים אחרי מותו, בולדווין הוא אייקון של התרבות האמריקנית, גיבורה הבלתי־מעורער של הקהילה השחורה באמריקה, סופר ואקטיביסט שמצוטט ללא הרף במאמרים פובליציסטיים ובעצרות פוליטיות, ושם חם במסדרונות האקדמיה ובחנויות ספרים בכל רחבי ארה"ב.
במקביל צובר בולדווין קהל קוראים נאמן גם בישראל: אחרי שנים שבהן רק ספרים בודדים שלו היו זמינים בעברית, בתרגומים שהתיישנו ואזלו מן הדפוס, בשנתיים האחרונות תורגמו עוד שלושה ספרים ממיטב הכתיבה שלו – הרומנים "חדרו של ג'ובאני" (כתר) ו"ארץ אחרת" (עם עובד), ולאחרונה גם ספר הסיפורים "הולכים לפגוש את האיש" (ספריית פועלים). מיהו הסופר האמריקני שהטביע חותם ספרותי ופוליטי על דור אמריקני שלם, ומוסיף להדהד ביצירותיהם של סופרים כמו כלת פרס נובל טוני מוריסון והסופר והמסאי טא־נהסי קואטס? מדוע בולדווין מתורגם, דווקא עכשיו, לעברית, ומה בכתיבה שלו עשוי לדבר ללבו של הקהל הישראלי?
מרסק את דפוסי השפה
בולדווין נולד בשנת 1924 בניו יורק. ילדותו עברה עליו בשכונת הארלם, ומשפחתו חיה בתנאים כלכליים קשים. אביו החורג, שהיה מטיף נוצרי בפטיסטי, לא הצליח לפרנס את המשפחה, והעול הוטל על בולדווין הצעיר, שנאלץ לדאוג גם לשמונת אחיו ואחיותיו. כתלמיד בבית הספר מגלה בולדווין את זהותו ההומוסקסואלית, ומתחיל לכתוב סיפורים קצרים ורשימות. בגיל 24 מרגיש בולדווין שאין לו, כצעיר שחור, עתיד באמריקה, והוא בוחר להגר לצרפת, שם חי רוב שנותיו. הוא מצטרף לקבוצת אינטלקטואלים צרפתים ואמריקנים בפריז ומפרסם מסיפוריו בכתבי עת. ב־1953 ראה אור הרומן הראשון שלו, "Go tell it on the mountain".
בולדווין חוזר לארה"ב ב־1957 והופך לדמות בולטת בתנועה לזכויות האזרח. יחד עם ד"ר מרטין לותר קינג הוא יוצא למסע בדרום ארה"ב, ומתעד את רשמיו בסדרת מאמרים. ב־1965 הוא חוזר לצרפת, וממשיך להתנסות במגוון ז'אנרים ספרותיים. הוא מת ב־1987 ממחלת הסרטן, מותיר אחריו כתב יד לא גמור של ספר על חייו של קינג. בסך הכול פרסם בחייו שישה רומנים, שני מחזות, שבעה קובצי מסות וקובץ אחד של סיפורים קצרים. בולדווין מוסיף להיות דומיננטי גם בקרב דור חדש של צעירים אמריקנים, לא מעט בזכות סרטו הדוקומנטרי של הבמאי ראול פק, "אני לא הכושי שלכם", שיצא ב־2016 ומבוסס על כתב יד לא גמור של ספר של בולדווין. הסרט, שהוצג גם בסינמטקים בישראל, קצר שבחים ופרסים בארה"ב וברחבי העולם.
"ג'יימס בולדווין כתב ופרסם לאורך יותר משלושים שנה", אומרת ד"ר קרן עמרי מהחוג לשפה וספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה, "בכל כתביו, כמעט ללא יוצא דופן, אפשר לראות כנות בלתי מתפשרת בכתיבה. הכתיבה שלו עוצמתית, בלי להיות מתלהמת; הוא מצליח לכתוב על גזע בלי להיות גזען, להאיר על קלישאות ודפוסים בייצוג שחורים מבלי ליפול לתוכם בעצמו. הכתיבה שלו מתאפיינת ברהיטות ובעוצמה רטורית. שנה לפני מותו סיפר בולדווין בריאיון שכשהוא התחיל לכתוב, 'אוצר המילים האמריקאי לא יכול היה להכיל את החיים של אדם שחור בארה"ב', ולכן יש לרסק את דפוסי השפה".
זהר אלמקייס, שתרגמה יחד עם יואב רוזן את "הולכים לפגוש את האיש", קובץ הסיפורים היחיד של בולדווין, אומרת ש"בולדווין מציג להטוטנות על־זמנית בשפה. הוא מצליח להחזיק שני דברים – זעם פוליטי, חברתי וגזעי מצד אחד, ועוצמות של רגש ויופי מצד שני. הוא לא כותב מניפסטים, הוא לא פשטני אלא דווקא מאוד מפותל ומורכב, מאסטר של שפה שלא מתפשר כדי להעביר מסר. בולדווין מצליח ליצור דמויות מאוד עמוקות, ולמרות המתחים המגדריים והגזעיים, בסופו של דבר – וזו אולי הטרגדיה האנושית – כולם נשארים בני אדם. זה לא שהאדם הלבן הוא מפלצת והאדם השחור הוא קדוש, והמפגש ביניהם מייצר רק גזענות ואלימות. לא. תמיד יש עוד ממדים, והדיכוטומיות מסתבכות".
קשרים פוליטיים
בולדווין ייצג בדמותו שילוב מיוחד של סופר ופעיל פוליטי, וד"ר קרן עמרי מגדירה אותו "הדמות הספרותית המשמעותית ביותר בתנועה לזכויות האזרח". הוא קשר קשרים חברתיים ופוליטיים עם מרטין לותר קינג ומלקולם אקס, שני המנהיגים הבולטים במאבק האפרו־אמריקני בשנות השישים ושני קטבים שונים של אקטיביזם ותפיסת עולם: בעוד מלקולם אקס בחר בקוטב הרדיקלי קינג נתפס כדמות פייסנית וממלכתית יותר.
"בולדווין מיקם את עצמו באופן מפורש בין מלקולם אקס לבין קינג", אומרת עמרי. "אבל הוא כן האמין במאבק לא־אלים בגזענות. צריך לומר שבולדווין היה אמביוולנטי לגבי היכולת של אדם שחור לחיות באופן מלא ושוויוני בארה"ב, ולאורך חייו בילה תקופות ממושכות בגלות מרצון, בעיקר בצרפת ובתורכיה. אנחנו יודעים היום שהיה בסיס לאמביוולנטיות הזו של בולדווין, וגם למרכזיות שלו כדמות פוליטית – תיק ה־FBI שנבנה עליו כולל כמעט 2,000 עמודים".
"מבחינה פוליטית, בולדווין נמצא בקוטב הרדיקלי יותר", אומרת אלמקייס. "הוא מגלה אהדה לעולמות של מלקולם אקס, ויחד עם זאת, הוא אף פעם לא מוותר על האפשרות לדבר עם האדם הלבן. הוא מופיע בתוכניות אירוח, הוא מרצה באוניברסיטאות, הוא מדבר עם קהל לבן כל הזמן, בכבוד אך בחריפות. אנשים שונים מוצאים בכתיבה שלו דברים שונים. אבל המטרה שלו בהחלט הייתה למשוך את השטיח מתחת לאמריקה. בולדווין אומר שכדי להתחיל שיחה או תהליך של תיקון, אנחנו צריכים להכיר בכך שאמריקה נבנתה על מסד של עבדות, של אלימות".
איך את מסבירה את העובדה שגם שלושים שנה אחרי מותו הוא נשאר כוכב בתרבות האמריקנית? "יש תחושה שהזמן שלו הגיע עכשיו, שהיה משהו נבואי בכתיבה שלו, שרק עכשיו אנחנו מצליחים לפרק ולהבין אותה. זה קשור כמובן גם לתנועת Black Lives Matter שעסוקה באלימות כלפי שחורים באמריקה, ואם מחפשים אבא רוחני שמדבר על הנושאים האלה, טבעי לחזור לבולדווין. יש בבולדווין גם משהו שמתחבר באופן מאוד ישיר ואותנטי לימינו. כששומעים היום את מרטין לותר קינג או את מלקולם אקס, צריך כל הזמן לעשות התאמות לעידן שלנו, ואילו בולדווין נותר מאוד רענן וטרי. סיבה נוספת לרלוונטיות שלו קשורה לנשיאות של אובמה. עבור הציבור האפרו־אמריקני, אובמה הוא במובנים רבים הבטחה אזרחית, הגעה אל המנוחה ואל הנחלה, שוויון על הנייר – ומול זה יש תסכול עצום מכך שהאלימות נגד שחורים נמשכת, ושאין שוויון בפועל. כמובן שאי אפשר לדעת מה בולדווין היה חושב על אובמה, אבל אני חושבת שכמו שהוא עשה כל חייו, בולדווין היה מצטיין בחשיפת הפערים בין הדימוי למציאות, בלי להסתנוור מהדימוי".
סמל להזדהות
בשנתיים האחרונות, כאמור, תורגמו כמה מספריו החשובים של בולדווין לעברית, לצד כותבים אפרו־אמריקנים נוספים שמצטרפים למדף הספרים בעברית, כמו טא־נהסי קואטס, רוקסן גיי, נלה לארסן וקולסון וייטהד. אפרת ירדאי, יו"ר אגודת יהודי אתיופיה, מצאה בכתיבה האפרו־אמריקנית הד לאמונות ולרגשות שלה. את בולדווין הכירה דרך ספרו "זר בכפר" (נהר ספרים) ומיד נכבשה.
"משלב מוקדם הבנתי שהספרות הישראלית היא לא כוס התה שלי", אומרת ירדאי. "לא מצאתי שם את עצמי. החשיפה לספרות אפרו־אמריקנית הייתה חוויה של התגלות. בולדווין, שהוא הסופר האהוב עליי, מצליח להיות גם זועם וביקורתי, אבל גם מאוד אוהב. זו לא כתיבה של שיסוי או של שנאה, אלא של מישהו שמספר איך כילד שחור בהארלם, המורה שלו, שהייתה לבנה, חשפה אותו לאמנות. זה חלק משמעותי בזהות שלו, שמלווה אותו לאורך חייו. גם כשהוא מרגיש שבכל רגע משהו עומד לבעור, הוא מתעקש על כך שאנחנו הולכים לחיות כאן ביחד, ולא על חרבנו. אני רוצה שאתם תיתנו לי את כל הזכויות שלי, ושתכירו בכך שאני חלק מהמקום הזה לא פחות מכם, אבל זה לא אומר שאני רוצה לפוצץ הכול".
קשה להחזיק את המורכבות הזו. איך אפשר להיאבק על זכויות ולהזכיר את העבר הטראומתי, ומצד שני להמשיך ולומר: אנחנו חיים כאן ביחד?
"אלה החיים האנושיים, והם מורכבים. אני חושבת על זה בהקשר של פמיניזם. כשאני מלמדת על הסופרג'יסטיות, שהובילו את המאבק לזכות הצבעה לנשים, אני זוכרת שהיו ביניהן גם קבוצות גזעניות שלא אפשרו לנשים שחורות לצעוד איתן. האם בגלל זה כל הקרדיט של הסופרג'יסטיות נמחק? ודאי שלא. את המורכבות הזו בולדווין מצליח לשמר. אני מרגישה שבאופן אישי, הרבה מהכוחות הנפשיים והרוחניים שלי שאובים מאנשים כמו בולדווין. למרות שהסיפור הישראלי מאוד שונה מהסיפור האמריקני, ולמרות שהמקרה האתיופי והמקרה האפרו־אמריקני שונים באופן יסודי, עדיין החוויה של להיות אדם שחור בחברה לבנה היא מרכזית ומשמעותית, והגזענות כלפי יוצאי אתיופיה בישראל לא מנותקת מגזענות כלפי שחורים ברחבי העולם. אנשים כמו בולדווין מחזקים אותי גם בגלל שאין כמעט מקורות אינטלקטואלים עבריים שאני יכולה להסתמך עליהם. המאבק המזרחי בישראל שאב את הכוחות שלו לא מברנר ומעגנון, אלא ממלקולם אקס וממרטין לותר קינג".
מברק מזמן אחר
זהר אלמקייס, שנתקלה בעותק מרופט של "סיפורו של רחוב ביל" (עם עובד), ספרו הראשון של ג'יימס בולדווין שתורגם לעברית ב־1975, כשהייתה בת 18, מנסה כבר שנים לעניין את הוצאות הספרים בישראל בתרגום ספריו. "כבר הרבה שנים יש ספרים של טוני מוריסון בעברית, אבל לא של בולדווין", היא אומרת.
"התחושה בהוצאות הספרים הייתה שזה מיושן, שזה לא יימכר, שכל הקלאסיקות כבר תורגמו ובולדווין הוא לא פה ולא שם. הרבה פעמים חשבו על בולדווין כלא־מסחרי או כנישתי, ולא השכילו להבין את גודל המעמד שלו בתרבות האמריקנית, שם הוא סופר־סטאר מטורף. מעבר לכך, בשנים האחרונות הקורא הישראלי מחובר יותר לכותבים אפרו־אמריקנים עכשוויים כמו טא־נהסי קואטס או רוקסאן גיי, וכשרוצים להבין על מה כל זה נבנה, מגיעים באופן בלתי־נמנע לבולדווין".
אילו קשיים היו לך, כמתרגמת, עם הטקסט של בולדווין?
"בולדווין כותב בשנות השישים והשבעים, ויש ממד תקופתי בשפה שלו ובכתיבה שלו שצריך להתייחס אליו. לפעמים התחושה היא כמו לתרגם מברק מזמן אחר. מעבר לכך, בגלל שהכתיבה שלו דרמטית, היא עלולה, בתרגום לעברית, להפוך למלודרמטית. האתגר היה להימנע מפומפוזיות, להעביר עוצמת רגש אבל להיזהר מקיטש, להחזיק את המתח הגבוה של הרגש, אבל לא לייגע".
אלמקייס נזהרת מליצור קשר ישיר בין הספרות של בולדווין לבין המציאות הישראלית העכשווית. "אנחנו מדברים לא רק על סיטואציות שונות, אלא גם על זמנים שונים", היא אומרת. "אבל אני כן חושבת שאפשר ללמוד ממנו כמה דברים, כמו מורכבות ורגישות לניואנסים בדיון פוליטי או ציבורי. בולדווין יכול לשמש כלי למאבקים, אבל הוא לא יקל עליך – הוא יצביע על הניואנסים, על המורכבות, וזה משהו שחסר כאן, לתחושתי. דבר נוסף הוא חוסר ההתפשרות – הידיעה שאם אתה נותר נאמן לאמנות שלך, או ליצירה שלך, או ליכולת שלך להשתמש בשפה, יקשיבו לך, אז אל תתפשר, אל תעמעם מסרים, אל תטשטש את מה שאתה רוצה להגיד, עם כל המורכבות. יהיה לזה כוח. בעיניי, זה מסר חשוב ורלוונטי לפעילות פוליטית בכל וזמן ומקום".
