ספרו החדש של ג'קי לוי הוא טור ארוך וקולח

אהבה לעולם בית הכנסת, כך אני מאמין, הינה תכונה מולדת ונרכשת גם יחד. מולדת – שאם לא כן, אין לי כל הסבר מדוע אני זוכר בצבעים כה בהירים וחדים את בתי הכנסת של ימי ילדותי. נרכשת – שכן זוכר אני היטב כמה נפלאה הייתה אותה התקופה, לפני כעשרים שנה, שבה משוטט הייתי בין אלף בתי התפילה של ירושלים, כשבראשי מהדהדות לא אחת גם אבחנותיו של ג'קי לוי, במדורו "סולם יעקב" בעיתון כל העיר. אמנם, עד מהרה פיתחתי דרך משלי להביט באותם המקומות עצמם – שהייתה מעט יותר היסטורית, אולי מעט פחות צבעונית – וזו קיבלה אף היא ביטויה בכמאה טורים, שפורסמו מדי שבועיים מעל דפי מוסף זה עצמו. למרות מאורעות הזמן – ואפילו בחלוף שנות דור – אני מוצא עצמי נזכר מפעם לפעם בכתיבתו המוקדמת של ג'קי לוי על בתי הכנסת, ומתמלא בערגה לימים, למקומות ולדמויות שמרביתם לא ישובו עוד.

מעט ממה שפגשנו אני ובני דורי בשלהי שנות התשעים – יפגשו אלו שיקראו את ספרו זה של ג'קי, השב ומבקר בבתי תפילה מדומיינים, כשהוא חמוש כתמיד בעיניים טובות, באירוניה דקה ובהומור שהפך זה מכבר למזוהה עמו זיהוי מובהק. זאת, גם אם הפעם כתובים הדברים כסיפורת בדיונית, המבוססת מן הסתם על חוויות ממשיות, אך איננה כפופה להן ולאופן שבו התחוללו.

ואולם חרף פתיחה זו – וחרף הצגת הדברים באופן זה גם על גב הספר – יהא זה בעיני לא מדויק לקבוע כי "כאן לא בית קפה" הוא ספר על עולם בית הכנסת, המתמקד בו ובהווייתו. אמנם, מחצית מעשרת הסיפורים הנכללים בו מתרחשים בעיקרם בבית הכנסת, ואף באחדים מיתר הסיפורים מתרחשות סצנות שונות בו ובסביבתו. אלא שחרף ניצולו של מרחב בית הכנסת לתיאור של מגוון סיטואציות חברתיות, אנושיות, קהילתיות ודתיות גם יחד, דומה שהקו המקשר בין כלל הסיפורים אינו המרחב הפיזי שבו מתרחשת העלילה, כי אם גיבוריה האנושיים, שעליהם – באשר הם – מביט ג'קי לוי במידה לא מבוטלת של אמפתיה והומור, השמורים, כך נדמה, בראש ובראשונה לבני משפחה.

דמויות שוליים

כדרכו, מבקר לוי בבתי הכנסת המדומיינים ומביט בראש ובראשונה על אלו המתפללים בהם והופכים אותם למה שהינם: מרחבים מרתקים ועשירים במיוחד של אמוציות אנושיות, כמעט מכל סוג שהוא: רחמים, קנאה, תחרות, סבלנות, פשרנות, קנאות, תקווה וגם אהבת הזולת. תיאורן המדויק והמשעשע כל כך של תכונות אנושיות אלו הוא־הוא החוט המקשר בין כלל הסיפורים בקובץ, והוא זה המאפשר ללוי להפגין את יכולותיו, ככותב וכמספר סיפורים גם יחד.

ואכן, במידת מה נקראים הסיפורים כולם כטור משודר או כתוב – אך ארוך מן הרגיל – פרי עטו ולשונו של ג'קי, שלאחר כמה עשרות שנים במרחב התקשורתי דומה שאין לטעות בה עוד. פעם או פעמיים במהלך הקריאה חשתי אפילו כי זהו גם חסרונם של הדברים: שאין הם מצליחים לחרוג מתחום הכתיבה השבועית לכדי יצירה ספרותית רבודה, שתיוותר עמי גם בחודשים ובשנים שלאחר סיומה, ושאחזור אליה פעם נוספת ביום מן הימים. ואולם, ככלות הכול דומני שקביעה מעין זו תהא נחרצת מדי: ג'קי לוי כותב ומדבר כך, משום שהוא מקפיד להניח את עצמו ואת תחושותיו בקדמת הבמה, והוא אינו מסוגל ואינו רוצה לעשות אחרת.

חרף המנה הגדושה של הומור ואירוניה – עצמית וחברתית גם יחד – שהוא חמוש בהן, הוא אינו מתחבא מאחורי מניפולציות ספרותיות מייגעות, ואינו מתבייש להציג את מבטו האישי והחשוף, כשהוא בוחן בפעם הראשונה את אופיים של בית כנסת או של קהילה שבהם טרם עסק. זה כוחה של כתיבתו, וזה מאפיינה הבולט ביותר, המאפשר לקורא לחוש כי הדברים נמסרים לו במעין שיחת סלון עם חבר, שאותו ואת נקודת מבטו מכיר הוא זה מכבר, אך שאינו חדל אף פעם לספק עניין או מחשבה.

כמו את האמפתיה הבלתי מסויגת, גם את השקפת עולמו בסוגיות חברתיות ורוחניות רלוונטיות אין הוא מנסה כלל וכלל להצניע. כך, את חלק מסיפורי הקובץ – בעיקר אלו הפותחים אותו – יש לקרוא גם בעיניים פובליציסטיות מובהקות. אלו עוסקות, בין השאר, ביחס הגמיש למסורת ולמשפחה, ובאהבת הזר – בסיפור הפותח את הקובץ ("התפיליפיני שלי"); בחוויה המסורתית המורכבת של ילדים ונערים מזרחיים במוסדות החינוך ובבתי הכנסת הדתיים הלאומיים – לפחות עד לעשורים האחרונים – בסיפורו השני ("רוני"); בדמותה של הרבנות המזרחית המקרבת רחוקים, בסיפור "החתן מאיי הבתולה"; ובדרישה המשתמעת להכלה חברתית ואנושית מוצלחת יותר של דמויות שוליים בחברה ובבית הכנסת, ב"קובי ושאזו" וב"זורח הבלש".

ואולם, גם העיסוק בסוגיות אלו אינו נעשה ברגל גסה, כי אם תוך שזירתם של הדברים בתיאורים אותנטיים להפליא של עולם בית הכנסת באשר הוא: קהילות בורגניות ומנומנמות שאיני יודע היכן עוד ניתן למצוא כמותן; שטיבלים זעירים שבין קירותיהם מצטופפים אלו לצד אלו מתפללים, מאוויים אנושיים ומגוון שיטות אמונה והשקפה; ובתי כנסת ביישובי המגזר, שפניהם – ממש כמו השטיבל – כפני אלו המתפללים בהם דבר יום ביומו.

יהודים, ערבים וקיבוצניקים

בניגוד לנגיעות המכחול הקלילות, המאפיינות את תשעת הסיפורים הראשונים, הסיפור האחרון בקובץ, "גבע דגן", מהווה מעין חטיבה נפרדת, וקובע שם לעצמו בכמה וכמה מובנים. זאת, הן בשל אורכו (כ־70 עמודים, שהם שליש מהספר כולו) והן בשל אופן התפתחותן המורכב יותר של העלילה ושל עלילות המשנה. וגם בשל הנושאים העקרוניים שהוא עוסק בהם: מחד, סיפור הקמתו בשלהי המאה העשרים של קיבוץ דתי־לאומי כמעט סטראוטיפי, המצוי אי שם בין צפון בקעת הירדן למורדות הדרומיים של הרי הגלבוע, ומאידך גיסא, סיפור יחסיהם של חברי הקיבוץ הדתיים עם סביבתם האנושית המיידית: הן זו הערבית, והן זו היהודית, אך המצויה מחוץ למעגל היישובי הסגור.

סיפור אחרון זה הותיר עליי חותם עמוק יותר מכמה סיבות. זאת, למרות שיש שיאמרו שהוא כמו נקטע באיבו ושאינו ממצה את קווי העלילה המשורטטים לאורכו. ייתכן, כמובן, שתחושתי נבעה מן העובדה שהוא מתאר נקודה יישובית דתית, המצויה במרחב המיידי שבו מתגורר אני עצמי מזה עשר שנים – על אתגריו הגיאוגרפיים, האקלימיים והכלכליים. ואולם, דומני שהדברים מורכבים יותר מכך.

בסיפורו זה – המבוסס מן הסתם גם על חוויותיו מן השנים שבהן חי הוא עצמו בקיבוץ בית רימון – מצליח ג'קי לוי לפרוש בפני הקורא מספר פרקים אותנטיים (שאינם מבוטלים כלל) מחוויית הקמתה ואתגריה של התיישבות דתית לאומית צעירה, בתפר שבין תום עידן התמימות ההתיישבותית לבין ראשית האתגרים הגיאוגרפיים, החברתיים והלאומיים הנוגעים לה כיום. התיישבות זו – חרף מגוון ניסיונות ספרותיים במהלך עשרות השנים האחרונות – דומה שטרם זכתה לתיאור ספרותי רחב ומעמיק דיו, המגיע לה לנוכח תפקידה המכריע בעיצוב קורותיה של המדינה ושל החברה הישראלית בחמישים השנים האחרונות.

זאת, הן בשל היחס הכמעט אוטומטי לה ולנעשה בה בכלים פוליטיים ואידיאולוגיים בלבד, והן בשל העובדה שהחברה הדתית הלאומית כולה עודה סובלת – חרף השינוי המתחולל בשנים האחרונות – מתת־ייצוג בעולם הספרותי הישראלי המיינסטרימי. במובן זה מהווה סיפור זה של לוי – אולי כמו כלל הספר – מעין קריאת כיוון תרבותית נוספת, שהוא עצמו מצליח לעמוד בה בשל הפוזיציה האישית המתמדת שלו, כמי שמבחירתו שייך ואינו שייך למחנה זה במשך כל חייו.

וכך, תוך שהתקדמתי עוד ועוד לעבר סיומו של הסיפור האחרון, חשתי שחייב אני תודה נוספת, כעבור שנות דור, לג'קי לוי ולכתיבתו. הן בשלה עצמה, והן בשל מה שמן הראוי שיצמח לצידה ובעקבותיה: כתיבה רחבת אופקים, כתיבת־דור, של הסיפור שלי ושל כה רבים מאיתנו. הגיעה השעה.

כאן לא בית קפה
ג'קי לוי
כנרת־זמורה 2020, 206 עמ'