בשנים האחרונות, כמעט בלי ששמנו לב, מתפתחת וגדלה לה בישראל סצנת רכיבת אופניים מקצוענית, שמתחילה גם להניב פירות ברמה הבינלאומית. קפיצת המדרגה הראשונה נרשמה ב־2015, אז הקימו כמה אנשי עסקים את "יזראל סייקלינג אקדמי", קבוצה מקצוענית שמטרתה לפתח כישרונות מקומיים לצד רוכבים בכירים מרחבי העולם. המעטפת שניתנה לרוכבים יצרה סביבת עבודה מקצועית ומאתגרת ואפשרה להם להשתתף בטורנירים בכירים בעולם.
מתחילת השנה הנוכחית מתחרה הקבוצה, ששינתה את שמה ל"יזראל סטארט־אפ ניישן" על שם אחד הספונסרים הבכירים שלה, בסבב ה־World Tour הבכיר ביותר בענף הרכיבה העולמי. "בוורלד טור יש בסך הכול 19 קבוצות וקצת יותר מ־500 רוכבים, שמתחרים בכל העולם בתחרויות ברמות שונות", מסביר איתמר איינהורן, רוכב אופני כביש מצטיין בן 22, שצורף לסגל הקבוצה באופן רשמי בתחילת העונה.
"מאז שהתחלתי להתחרות בעולם, בכל שנה יש לי לפחות הישג אחד משמעותי, בטח ביחס לרוכב ישראלי. יש כאלה שיגידו שזה מדהים ואולי אני לא מעריך את עצמי מספיק, כי אני פרפקציוניסט, אבל מבחינתי כל עוד לא הפכתי לאלוף עולם זה לא מספיק"
איינהורן הפך בתחילת פברואר בקולומביה לישראלי הראשון שמסיים בין שלושת הרוכבים הראשונים במקצה בתחרות מסדרת הוורלד טור. "האמת שאם זה היה תלוי בי, לא הייתי עושה כל כך הרבה רעש מלסיים במקום השלישי, אבל בהתאם לנסיבות ולעובדה שאין לכך תקדים מבחינת הישראלים, ברור שמדובר בהישג", הוא מצטנע. "אם תיכנס לפייסבוק לעמודי הרוכבים תגלה ויכוח ער האם ההישג שלי הוא באמת ראשון מסוגו, אבל בשורה התחתונה עד היום אף רוכב ישראלי תחת דגל ישראל לא סיים באחד משלושת המקומות הראשונים בטורניר מסדרת הוורלד טור. מבחינתי המטרה האמיתית היא לנצח במרוצים, ויש לי עוד הרבה עבודה כדי להגיע לשם".
ההישג שאיינהורן מנסה להקטין התרחש בתנאים מורכבים מאוד עבור רוכב שלא גדל בדרום אמריקה. "העובדה שמתחרים שם בגובה של מינימום 2,500 מטר מקשה מאוד על הנשימה. אם תגיע לשם בלי הכנה יהיה לך קשה לשרוד, כי ההשפעה על הגוף קשה. מדהים לראות איך הקולומביאנים מתפקדים בגבהים האלה ושולטים בתחרויות שם, הרבה יותר מאלו שמגיעים מאירופה", הוא מסביר, "הגעתי לקולומביה שבוע לפני תחילת התחרות, אחרי שהשתתפתי במרוץ בארגנטינה, מה שכבר עזר לי להתאקלם טוב יותר לתנאים המורכבים שם. זה מקום מאוד יפה ופסטורלי לרכוב בו, עם אנשים חמים וטובים שיוצרים אווירה של שאנטי וכיף. זה הזכיר לי קצת את הגליל שלנו. הרכיבה על אופניים הפכה לתחום ענק בקולומביה עם הרבה מאוד אוהדים, מה שהפך את הכול לעוצמתי עוד יותר".
פרפרים של התרגשות
היום הראשון של התחרות בקולומביה הפך לחוויה לא פשוטה עבור איינהורן. "התחרות החלה עם מקצה קבוצתי נגד השעון, תחום שאני פחות מצטיין בו באופן יחסי", הוא מספר, "היה לי ממש קשה לרכוב בגלל חוסר באוויר וסיימתי את המקצה מאחור. לפני תחילת היום השני, הדירקטור של הקבוצה שלנו אמר לי שהפעם אקבל אופציה לעבודה של הקבוצה עבורי, וזינקתי למקצה בידיעה שזה היום שלי".
מה זה אומר שהקבוצה עובדת עבורך?
"זה אומר קודם כול שאני זה שצריך להביא את התוצאה באותו היום. מבחינת הרוכבים האחרים, זה אומר שהם עוזרים לי בהכול, אם זה להביא בקבוק מים מהאוטו או לחסום עבורי את הרוח במהלך הרכיבה, כדי לעזור לי להתמקם טוב יותר במהלך המקצה. המטרה היא שתבזבז כמה שפחות אנרגיה במהלך הדרך, כדי שתהיה בפוזיציה הכי טובה לקראת הסיום. משם תוכל לתת פוש אחרון לסיום, כדי להשיג את התוצאה שאתה מחפש. העבודה הקבוצתית קריטית, וקבוצה מקצוענית מקריבה את כל הרוכבים למען רוכב אחד, במטרה שינצח".
ואכן, התוכנית סביב איינהורן עבדה באופן מוצלח ואפשרה לו להגיע למצב טוב לקראת סיום המקצה. "הקבוצה שלי עשתה עבודה מעולה וכבר לפני קו הסיום הבנתי שאני במקום השלישי והתחלתי להרגיש בבטן פרפרים של התרגשות, על כך שעמדתי במטרה הראשונה שלי כרוכב", הוא משחזר. "אחרי שחציתי את קו הסיום היה לי ממש קשה לנשום והייתי צריך שתי דקות כדי להתאפס ולהבין מה קורה. אחרי שהתאוששתי הלכתי לאזור הטקס. אף אחד לא באמת דיבר שם אנגלית, ורק אחרי כמה דקות גילינו שלמארגנים הייתה פאשלה ולמקום השלישי לא הביאו פודיום. זה היה קצת מאכזב, אבל עדיין התרגשתי וקיבלתי עוד סיבה לכך שאני צריך לנצח בתחרות ולא לסיים שלישי".
"אחרי שחציתי את קו הסיום בקטע השני בטור של קולומביה היה לי ממש קשה לנשום והייתי צריך שתי דקות כדי להתאפס ולהבין מה קורה. גילינו שלמארגנים הייתה פאשלה ולמקום השלישי לא הביאו פודיום. זה היה קצת מאכזב, אבל עדיין התרגשתי"
מלבד הישראלים האחרים בקבוצה, גיא שגיב, גיא ניב ועומר גולדשטיין, משתף איינהורן פעולה עם רוכבים זרים ותיקים ומעוטרים כגון מטאו באדילאטי, רודי בארבייה ואנדרה גרייפל הגרמני, שזכה עד היום ב־11 קטעים בטור דה פראנס, בשבעה קטעי ג'ירו ד'איטליה ובארבעה קטעי וואלטה אספניה, ונחשב לאחד הרוכבים הטובים בעשור השני של המאה ה־21. "ממש מרגש וכיף לרכוב עם שמות גדולים כאלה, שנותנים לך ערך מוסף, כי יש ממי ללמוד ואתה לא מחפש את דרכך לבד", אומר איינהורן, "זה כבוד גדול עבורי לרכוב לצד מקצוען כמו גרייפל ולעבוד בשבילו במהלך תחרות. הוא אחד הרוכבים המעוטרים בעולם והוא יודע ללמד אותך מה נדרש כדי לנצח ברמות האלה, ועבורי זה פשוט מדהים. בתור קבוצת וורלד טור בשנה הראשונה שלה, אנחנו מתפקדים טוב מאוד. יש לנו כבר שני ניצחונות ואנחנו מציגים תוצאות טובות בדרג הכי גבוה בעולם".
כמה זמן לוקח לגוף להתאושש מתחרות רכיבה?
"בגובה הגוף מנצל יותר את המאגרים שלו ובשביל להתאושש כמו שצריך ברמות האלה, צריך לנוח שבוע לפני שחוזרים להתאמן או להתחרות".
תזמון מצוין
איינהורן נולד, גדל וחי עד היום במודיעין. "הייתי ילד שמח וסקרן, ומאז ומתמיד אהבתי לעשות דברים באופן מקצועי ועד הסוף. אני אוהב להציב מטרות ועושה הכול כדי להגשים אותן", הוא מספר. ענף הספורט הראשון שלו היה טניס. "שיחקתי שנתיים והצגתי יכולת טובה אבל אחי הגדול בן רכב על אופניים, פחות אהבתי את המגרש הסגור, והחלטתי להצטרף אליו. המאמן שלי התאכזב מאוד מההחלטה, אבל אני חיפשתי משהו פתוח וחופשי יותר מטניס".
בגיל 11 החל איינהורן להתאמן באופן קבוע ברכיבה על אופניים, בחוג מקומי שהשתייך בזמנו לקבוצת 500 וואט של אילן אולמן. "התחלתי להתחרות כבר בגיל 12. התחרויות הראשונות היו ממש מאכזבות עבורי, אבל תוך שנה הפכתי לאחד הרוכבים הבולטים בארץ לגילי. זכיתי בהרבה תחרויות ויש לי הרבה גביעים שמעלים אבק בחדר", הוא צוחק, "כבר מגיל צעיר בניתי לעצמי סיפור בראש, איך אני הופך לרוכב אופניים ברמה עולמית. בשלב מסוים הבנתי באיזו משימה קשה מדובר כאן. היו לי לאורך השנים הרבה מכשולים ורגעים קשים, אבל תמיד מצאתי פתרונות שיעזרו לי להמשיך קדימה לעבר הגשמת המטרות שלי. אני בן אדם תחרותי מאוד, ומנסה להיות הכי טוב בכל דבר שאני עושה. במנטליות הישראלית מצפים ממך ללמוד, להתגייס לצבא, ללכת לאוניברסיטה ולעבוד, ותמיד אמרתי: לא, זה מה שאני רוצה לעשות ואני לא מוכן לשמוע על דברים אחרים".
בגיל 15 זכה איינהורן בתואר אלוף ישראל לנערים בכביש ובגיל 17 הוסיף תואר נוסף, במקצה נגד השעון. "הזכייה הראשונה הייתה מרגשת אבל היום היא זיכרון טוב ורחוק מאוד, לא יותר מזה. בגיל 15 יצאתי בפעם הראשונה גם להתחרות בחו"ל, בתחרות לקדטים בהולנד, שנמשכה שבעה ימים. זה היה מרגש, רכבתי בסדר אבל לא הצגתי יכולת יוצאת דופן. כעבור שנה נסעתי לאולימפיאדת הקדטים באירופה, הצגתי יכולת טובה אבל 300 מטר לסיום התרסקתי עם קבוצה של רוכבים ואיבדתי את הסיכוי לתוצאה טובה בין עשרת הראשונים".
"אני מקבל את כל התנאים וכל הכלים להצלחה, וזה תלוי רק בי ובעבודה הקשה שאשקיע. ישראלים אוהבים לקפוץ מעל הפופיק וממהרים להגיד שהם רוצים לנצח בתחרות זו או אחרת, אבל זה לא עובד ככה"
איינהורן המשיך לצבור ניסיון בתחרויות מעבר לים ובגיל 17, במסגרת תחרות עם נבחרת הנוער בצ'כיה, השיג מקום ראשון על הפודיום כשסיים את אחד הקטעים במקום השני. "לשמחתי, מאז שהתחלתי להתחרות בעולם, בכל שנה יש לי לפחות הישג אחד משמעותי, בטח ביחס לרוכב ישראלי. יש כאלה שיגידו לך שזה מדהים ואולי אני לא מעריך את עצמי מספיק, כי אני פרפקציוניסט, אבל מבחינתי כל עוד לא הפכתי לאלוף עולם זה לא מספיק".
המחויבות הגדולה של איינהורן לרכיבה דרשה ממנו לאורך השנים ויתורים רבים, ודאי כשמדובר בבחור צעיר. "אף פעם לא הפריע לי לוותר על מסיבות או יציאות בערב עם חברים, ומצד שני לצאת בארבע בבוקר לתחרות, גם אם היה לי קשה לפעמים להתעורר. תמיד הייתי ממוקד בספורט, זה מה שעניין אותי ולא הרגשתי שאני מפסיד משהו", הוא טוען. "כדי להפוך למקצוען המחויבות חייבת להיות טוטאלית, אתה צריך להיות שם תמיד. אי אפשר להפסיק לחודש ולחזור, זה לא עובד ככה. חלמתי להיות מקצוען מגיל צעיר, ולאורך השנים סביב הסיכוי שזה באמת יקרה היה שילוב בין תקווה לחששות גדולים. לשמחתי הגעתי בתזמון טוב לעולם, כי בניגוד לאחי, שנולד מוקדם יותר וכבר התקשה להשתלב לאחר שסקיילינג אקדמי הוקמה (בן איינהורן היה חבר בקבוצה בשנה הראשונה להקמתה, ד"מ), עבורי זה התרחש בתזמון מצוין, בדיוק בזמן שבו התחלתי לבנות את עצמי למקצוענות, מה שאפשר לי לקבל את ההזדמנויות שהוא לצערי פספס".
אחת התקופות הקשות בקריירה של איינהורן עד כה הייתה בשנה הראשונה שלו כחייל. "עשיתי טירונות במחנה 80 ושירתּי ביחידת עוקץ של הכלבים, שם הייתי על תקן מדריך אופניים וחינוך גופני. היו לי יציאות יומיות והייתה לי תקופה טובה, אבל מבחינת הקריירה הספורטיבית זה רק עיכב אותי", הוא מספר, "השנה שבה התגייסתי, 2016, הייתה קשה מאוד עבורי, ואחרי הטירונות במשך כמה חודשים כל מה שעשיתי היה לנסות לחזור לכושר. למזלי עד היום לא סבלתי מפציעה רצינית, אבל אני בהחלט מגדיר את התקופה הזו כמשבר. במשך שנה שום דבר לא עבד לי והתוצאה הכי טובה שהשגתי הייתה מקום 11 בתחרות קטנה בבלגיה. ועדיין, גם אז לא חשבתי לרגע להפסיק, רק ניסיתי להבין מה אני עושה לא נכון ומה אני צריך לשפר. בכל רגע נתון ידעתי היטב שלא אפסיק להילחם".
בשנת 2017 הפסיד איינהורן באליפות ישראל ברכיבת כביש לרועי גולדשטיין, בספרינט אל קו הסיום, ובאותה שנה צורף לקבוצת האקדמיה של "סייקלינג אקדמי". שנתיים לאחר מכן, כשהוא עדיין חייל, צורף כסטז'ר לקבוצה הבכירה. "יש חוק שמאפשר לקבוצה מקצוענית לצרף מספר רוכבים שירכבו במסגרת שלה בלי חוזה, כדי לתת להם טעימה והבנה בנוגע לתחרויות ברמות הגבוהות וגם כדי לבחון אותם", הוא מסביר, "בשנה הראשונה שם, ההתנהלות שלי עדיין הייתה רחוקה ממקצוענות. הייתי בצבא ולא הייתי מספיק טוב, אבל זה עדיין היה חשוב להתפתחות שלי – לקבל זריקת עידוד וגם כמה סטירות קטנות, שעזרו לי להבין איפה אני נמצא, במה אני טוב ובמה לא, ומשם להתקדם. לשנה השנייה הגעתי מוכן יותר, אבל המעבר למקצוענים קשה מאוד. בסיום העונה הגעתי לרמה מספיק טובה כדי לקבל חוזה מקצועני ראשון והפכתי באופן רשמי לחלק מהקבוצה. היום אני מקבל משכורת יפה לבחור בגילי, בנוסף לנסיעות ומעטפת רפואית. אם אשאר בתחום לאורך זמן, כנראה אהיה שווה את זה והמשכורת תתגמל אותי יותר".
"קשה מאוד לרכוב על אופניים בישראל, כי רוב הנהגים חסרי סבלנות. אני משתדל לא להפריע לתנועה, אבל לפעמים נוצר מצב שאין ברירה, ולרוב התגובות שאני מקבל אגרסיביות מאוד"
מה סדר היום שלך מבחינת אימונים?
"לאורך רוב השנה יש לי אימון אחד ארוך ולא קל במהלך היום, והרבה מנוחה והתאוששות. כשהייתי צעיר שילבתי גם בית ספר וצבא וזה היה מורכב יותר".
מבחינת תנאים, אתה מקבל היום כל מה שאתה צריך?
"כרגע לא חסר לי כלום, אני מקבל את כל התנאים וכל הכלים להצלחה, וזה תלוי רק בי ובעבודה הקשה שאשקיע. ישראלים אוהבים לקפוץ מעל הפופיק וממהרים להגיד שמחר הם רוצים לנצח בתחרות זו או אחרת, אבל זה לא עובד ככה".
מה דעתך על המצב הכללי של ענף הרכיבה בארץ?
"מוזר לי לדבר על הדור הצעיר כי אני בעצמי צעיר, אבל נראה שהתשתית היום מבוססת יותר, והעובדה שלצעירים יש לאן לשאוף עוזרת מאוד לדברים להתפתח".
רחוק אבל אפשרי
ב־2018 הגיע מרוץ ג'ירו ד'איטליה היוקרתי לשלושה ימי פתיחה בלתי נשכחים בישראל, אבל איינהורן, שעדיין היה על תקן מתמחה בקבוצתו, נאלץ לצפות בתחרות מהצד. "אני חושב שהבאת התחרות לישראל לא שינתה את ענף הרכיבה המקומי לחלוטין, אבל עדיין עזרה לו מאוד, בטח בכל הנוגע למודעות של הקהל הרחב – וזו התחלה טובה", הוא אומר, "רכיבת אופניים זה ענף ספורט שמפריע לאנשים בכבישים בחיי היומיום, ורובם רואים אותנו כמשוגעים לכל דבר. הג'ירו עזר לפתיחות גדולה יותר מצד הנהג המקומי, אבל עדיין קשה מאוד לרכוב על אופניים בישראל, כי הנהגים בארץ ברובם חסרי סבלנות. אני משתדל לא להפריע לתנועה, אבל לפעמים נוצר מצב שאין ברירה, ולרוב התגובות שאני מקבל אגרסיביות מאוד".
מי שמימן את הבאת הג'ירו לישראל הוא המיליארדר הקנדי־ישראלי סילבן אדמס, שהוא גם אחד הבעלים והספונסרים של קבוצתו. "סילבן ואני נפגשים ומדברים באירועי הקבוצה, אבל אין לנו תקשורת ישירה באופן שוטף. הוא אוהב אותי כרוכב ספרינטר וכשאנחנו נפגשים אנחנו תמיד מנהלים איזו תחרות קטנה בינינו, אבל בזה כרגע מסתכם הקשר. התרומה שלו לענף שלנו היא אדירה".
מה צריך לקרות כדי שרוכבים ישראלים יתחילו לנצח בתחרויות גדולות?
"אני מאמין שכישרון זה משהו שאפשר לפתח, ומה שחסר זה הרבה שנים של עבודה ואמונה. יש אמנם רוכבים עם יתרונות פיזיולוגיים אבל בשביל להיות מקצוען בכיר צריך הרבה מעבר לזה. יש גם עניין של סינון, השאלה היא האם בגיל צעיר מתחילים לרכוב מאה ילדים או אלפיים. ברור שמתוך אלפיים יש סיכוי גדול יותר לבנות אלוף. משם הכול מתחיל".
אתה מאמין שאפשר לזכות בתחרות גדולה בלי להשתמש בחומרים אסורים?
"אני בטוח שאפשר לזכות בתחרויות הבכירות בלי חומרים אסורים, ורוצה להאמין שהיום הספורט הרבה יותר נקי ממה שהיה עד לפני כמה שנים. אני לא יודע את זה בוודאות, תמיד יש שמועות ופרשות ואני לא אוהב את זה. בתור רוכב ששומר על עצמו נקי, כואב לי באופן אישי שדברים כאלה מתגלים וקורים. זה לא ספורטיבי, לא כיף ומקשה על מישהו כמוני להגיע לתוצאות".
בסוף חודש יולי הקרוב, אם נגיף הקורונה לא ישנה את התוכניות, צפויים לצאת לדרך המשחקים האולימפיים בטוקיו, שם יתחרו בין השאר גם בתחרויות אופניים. "בתור ישראלים לא הצלחנו להשיג קריטריון, לא היו לנו מספיק נקודות ולא נגיע לטוקיו", אומר איינהורן, "גם כאן, לא צריך לקפוץ מעל הפופיק. אלו דברים שנבנים, ואני מניח שעם העבודה הנכונה נוכל להגיע למשחקי פריז ב־2024 וגם להשיג תוצאה יפה. זה רחוק, אבל אפשרי".
על מה אתה חולם?
"החלום הגדול הוא לנצח בשלב של השאנז אליזה בטור דה פראנס בפריז. הדרך לשם עוד ארוכה אבל אני מאמין שזה עדיין בהחלט אפשרי. המטרה הקרובה יותר שלנגד עיניי היא לנצח באחת התחרויות הקרובות ברמת הוורלד טור, או לפחות באחד משלבי התחרות. ההישג בקולומביה רק הוכיח לי שעם המשך העבודה הקשה וקצת חידוד מבחינת הטכניקה, יחד עם קצת מזל ויום טוב, הדברים בהחלט אפשריים עבורי. השאיפה עבורי לניצחון היא לא דמיונית".
יש לך זמן גם לתחביבים?
"יש לי זמן פנוי. הרכיבה עכשיו היא כמו עבודה לכל דבר, עם תוספת של החיבור הרגשי והתשוקה שלי לעניין. אני בזוגיות ואני אוהב מאוד עבודות ידיים, אם זה לבנות עם אחי פרקט בבית, לייצר ולחדש רהיטים או לתקן את הרכב. אני אוהב לבשל ולחיות חיים פשוטים וטובים. אני מאלה שפחות נהנים לצאת לחופשות".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בארבע ושואף מעלה. יש משל של חכם סיני שהנמשל שלו אומר: אל תתלהב יותר מדי ממה שיש, ככה לא תיפגע יותר מדי ממה שאין. אני נהנה להשקיע במה שאני אוהב ושמח שיש לי גם זמן לזוגיות ולמשפחה שלי. פעם היה לי הרבה יותר קשה לטוס ולהיות רחוק, אבל עם השנים למדתי לווסת את הרגש שלי, לחיות טוב וליהנות ממה שיש במידה הנכונה".
