בין רבי נחמן לתקופת הבידוד: לחזור אל פשטות הדברים

"לזכות בשבועיים בידוד נשמע לי כמו חוויה ברסלבית אותנטית", אומר בחיוך הרב איתמר אלדר, ראש בית המדרש בישיבת "אורות שאול" בתל־אביב. לא רק הרב אלדר ניסה בשבועיים האחרונים לחשוב על ההיבטים החיוביים של הבידוד הכפוי שנגזר על העולם: מה שנתפס בעיני רבים כצעד מדכא, עצירה מרגיזה של שגרת החיים והתמודדות לא רצונית עם שעמום ועם בדידות, נתפס אצל אחרים כהזדמנות גדולה. "לבד זו ברכה", אומר הרב אלדר, "אנחנו מפחדים להיות לבד, אבל יש בכך חוויה מזככת. מי שמצליח להיות לבד יכול בהמשך הדרך להיות הרבה יותר ביחד, לעומק, ברצינות, בנוכחות מלאה יותר. כשאנחנו לבד אנחנו מנכיחים את עצמנו, את ההוויה שלנו, וההוויה הזו מאפשרת לנו אחר כך להיות נוכחים יותר בכל מקום שבו נהיה. אמרתי לתלמידים שלי, חצי בצחוק, שאני מת להיכנס שבועיים לבידוד, ואם יש משהו שחסר לי בחיים זה להיות לבד".

הרב איתמר אלדר: "התבודדות הופכת לפלטפורמה שבה הקב"ה נוכח בכל מרחבי החיים שלך. אם בהתבודדות אני מדבר עם הקב"ה על מערכת היחסים שלי עם אשתי, באותו רגע מערכת היחסים הזו הופכת להיות חלק מהשיח שלי איתו, חלק מעבודת השם שלי, וכשיהיה לי קונפליקט עם אשתי, הקב"ה יהיה נוכח שם"

הבדידות העסיקה סופרים ופילוסופים רבים ב־200 השנים האחרונות, ואף שרבים מהם הצביעו על יתרונותיה ועל תרומתה להתפתחות האינדיבידואלית, רובנו עדיין מפחדים להיות רק עם עצמנו. נדמה שהנחיות הבידוד של משרד הבריאות מבהילות אנשים לא רק בגלל הסיכוי לחלות, אלא גם בגלל תועפות הזמן שהתפנה פתאום. אך הבדידות, כפי שמדגישים לא רק הוגים קיומיים אלא גם רבנים ותיאולוגים, יכולה גם להיות ברכה אדירה. בעולם היהודי הייתה זו חסידות ברסלב שהעלתה על נס את ההתבודדות והפכה אותה לחלק משגרת החיים הדתית. ההוראות הבסיסיות של רבי נחמן מברסלב הן לפנות שעה אחת מדי יום להתבודדות, באזור מבודד, ולשוחח עם א־לוהים על כל מה שעולה על הדעת, בלי מסננים ובלי צנזורות. "כנער צעיר, רבי נחמן עצמו נהג לצאת להתבודדויות", אומר פרופ' צבי מרק, ראש הקתדרה לחקר החסידות על שם רבי לוי יצחק מברדיטשב באוניברסיטת בר־אילן, "את העבודה הזו של ההתבודדות, שהוא עצמו התנסה בה, הוא הנחיל אחר כך לחסידיו. ההתבודדות אינה המצאה של רבי נחמן – היא מוכרת לנו מהמיסטיקה היהודית שקדמה לו וגם מן הפילוסופיה – אבל רבי נחמן העניק לדברים אופי מסוים, והפך את הפרקטיקה הזו לדומיננטית".

לדבר מהלב

להתבודדות, מסביר מרק, כמה רבדים, ולכל אחד מהם ערך בפני עצמו. "במובן הפשוט ביותר, התבודדות היא האפשרות של האדם לשיחה בינו לבין קונו", אומר מרק, "רבי נחמן ראה בשיחה הזו אפשרות להגיע לאינטימיות, לשיחה של דברים שיוצאים מן הלב, כאלה שקשה לאדם לומר בתפילה הפורמלית והממוסדת. לאדם שמתפלל במניין ולפי כל הכללים ההלכתיים קשה לשפוך את שיחו ולפרוק את מה שעל ליבו, ובוודאי שלא לבכות או לצעוק בבית הכנסת. אלה דברים שמעוררים תמיהה, ולכן ההתבודדות היא המרחב שבו הדברים האלה מתרחשים. במובן הזה, ההתבודדות הברסלבית היא חוויה של לבד, בדומה לבני זוג שרוצים להיות לבד: זה להיות לבד כדי להיות ביחד. הלבד מאפשר את הביחד, והזוג יכול לצאת לשדות. זה מה שקורה בהתבודדות הברסלבית. כדי להיות ביחד עם הא־ל ולאפשר את השיח האינטימי והחופשי, שכולל גם מבעים של כאב וצער, של חרטה ושל שמחה, צריך מרחק מן היישוב ויצירת אינטימיות".

נשמע שההתבודדות היא למעשה מה שהתפילה המקורית הייתה אמורה להיות.
"לא בהכרח, משום שהתפילה וההתבודדות בברסלב פועלות בשני מישורים שונים, ולכל אחת יש תפקיד אחר. רבי נחמן מדבר הרבה על הביחד, על התפילה בציבור, והמודל הברסלבי לא מעודד יציאה למנזר או מגורים בנפרד למשך תקופה. הערכים של הביחד ושיחת החברים חשובים מאוד לרבי נחמן והוא נותן להם מקום, אבל זה לא אומר שאין מקום גם לרגעים יותר אינטימיים. זה לא שצריך לצאת לחודשים של התבודדות, אלא שבכל יום אדם צריך להתבודד, ובכל יום הוא גם צריך לחזור מההתבודדות. ההתבודדות הופכת לזמן שבו אדם צריך להביע את צערו, לבכות, להביע את מה שמעיק עליו, לעשות חשבון נפש, לחשוב מה הוא מבקש ורוצה".

הרב איתמר אלדר נפגש עם ההתבודדות לראשונה כתלמיד שיעור א' בישיבת הר עציון. "אהבתי מאוד את הלימוד בישיבה, אבל הרגשתי שמשהו חסר", הוא משחזר, "לקחתי שבוע הפסקה ונסעתי לצפת, והתגלגלתי לכולל של ברסלב שם. פתאום, בשמונה וחצי בערב, מגיעה חבורה ואומרת: אתה רוצה לבוא להתבודד? הם לקחו אותי איתם ליער שמתחת למקווה האר"י, כל אחד תפס לו פינה ובמשך שעה צעק, דיבר. אחרי שעה התכנסנו, רקדנו וחזרנו. יצאתי נפעם. הרגשתי משהו שלא הרגשתי בחיי, ומאז ועד היום אני משתדל להתמיד בזה".

"התבודדות היא זמן איכותי ביום שבו אדם מוצא מרחב מבודד, שקט, שבו הוא מדבר עם הקב"ה את מה שיש לו על הראש, בלי כללים ובלי חוקים", אומר הרב אלדר, "החוק היחיד הוא שאתה מדבר את מה שאתה מרגיש. בשונה מתפילה, שם יש מתח בשאלת האותנטיות, האותנטיות מובנית בתוך ההתבודדות. בתפילה אולי יש בעיות של כוונה ואותנטיות, אבל לא בהתבודדות. אתה לא חוזר כל יום לאותו טקסט, אתה חוזר כל יום לעצמך. כל יום הוא יום חדש, וההתבודדות אמורה לשקף את מה שעברת בו".

ולמעשה, אתה לא נמצא לבד – אתה עם א־לוהים.
"נכון. עד עכשיו סיפרנו סיפור של תרפיה או מדיטציה, אבל גם הקדוש ברוך הוא נמצא כאן. רוב חוויית החיים הדתית שלנו מול הקב"ה היא חוויה של 'הוא', לא של 'אתה'. בתפילה, הקב"ה הוא מישהו אמורפי שאתה מתפלל אליו. בהתבודדות, לעומת זאת, אתה צריך לדבר בקול רם, לומר לקב"ה: 'תשמע מה שאני מרגיש', ויש בזה הנכחה של ה'אתה'. אתה מרגיש שהוא מולך, וכך ההתבודדות הופכת לפלטפורמה שבה הקב"ה נוכח בכל מרחבי החיים שלך. אם בהתבודדות אני מדבר עם הקב"ה על מערכת היחסים שלי עם אשתי, באותו רגע מערכת היחסים הזו הופכת להיות חלק מהשיח שלי איתו, חלק מעבודת השם שלי, וכשיהיה לי קונפליקט עם אשתי, הקב"ה יהיה נוכח שם. מדובר בסיטואציה שחותרת למאה אחוז נוכחות שלי ולמאה אחוז נוכחות של הקב"ה, וזה דבר לא מבוטל בחוויה המודרנית והפוסט־מודרנית שלנו. תחשוב שאנחנו בעצם אף פעם לא לבד. ברגע שיש לנו טלפון, גם כשאנחנו מחכים לאוטובוס באמצע הלילה אנחנו מיד שולפים אותו ומתקשרים עם העולם. התבודדות היא התנסות בלהיות לבד: אין טלפון, אין סביבה, אין אנשים, אתה רק עם עצמך לבד. זה מצב שבו אתה יכול להיות מאה אחוז נוכח, ואין הרבה מצבים כאלה בחיים".

איך ההתבודדות משפיעה גם על שאר היום? מדובר בשעה אחת, אבל כיצד היא מקרינה על שאר שעות היממה?
פרופ' מרק: "רבי נחמן מספר שכשהוא היה נער צעיר הוא היה יוצא להתבודדות, וכשהוא חזר, כל העולם נראה בעיניו חדש לגמרי, שונה מכפי שהוא היה לפני ההתבודדות. לא מדובר רק על מילוי מצברים, אלא על פרקטיקה שמקנה ראייה אחרת על החיים. אתה חוזר לחיים הרגילים שלך עם מבט נוסף".

"יום שנפתח בהתבודדות שונה לגמרי מיום שאין בו התבודדות", מסכים גם הרב אלדר, "אם מתבודדים מוקדם בבוקר, יש פתאום יכולת להתבונן על מה שצריך לקרות לי היום, ולהגיע מוכן. בכלל, כשאני מדבר עם הקב"ה על סיטואציה מסוימת, אני מתבונן עליה במשקפיים אחרים. רוב הבעיות שלנו בחיים מתחילות כשאנחנו שוקעים בתוך הסיטואציה ונסחפים לתוכה, חושבים שהיא חזות הכול. כשאתה מספר משהו לקב"ה, אתה צובע את הסיפור במשקפיים שלו, מאמץ את נקודת המבט האלוהית וכך יכול לקחת דברים בפרופורציה. המציאות הופכת להיות גבוהה יותר ונקייה יותר".

כיסא ריק

חוויית ההתבודדות עומדת במרכזה של תערוכה חדשה ומרתקת במוזיאון ישראל בירושלים, "כיסאות מתבודדים – תיקון ברסלבי ועיצוב עכשווי". התערוכה, שאצרו יחד ערן לדרמן ושרון וייזר־פרגוסון, מציגה סדרה של צילומים מרהיבים שצילם לדרמן בשנים האחרונות ביערות שונים ברחבי הארץ, ובהם כיסאות של חסידי ברסלב מתבודדים: כיסאות שבורים, מפורקים, קטועי רגליים וחסרי גב, כאלה שמשמשים מתבודדים שיוצאים, בלילות, לשפוך את שיחם ביער. לצד הצילומים מוצגים כיסאות של מעצבים ואמנים מקצועיים מרחבי העולם, שמתכתבים עם הכיסאות הברסלביים השבורים.

לדרמן, מרצה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, התחיל לתעד כיסאות ריקים ביער לפני כעשור. "אני אוהב מאוד לשוטט", הוא אומר כשאנחנו נפגשים בחלל התערוכה, שמדמה יער לילי, "בדרך כלל אני יוצא מהבית, בוחר נקודה אחת באופק והולך רק אליה, מתעלם משבילים ומכרמים ומטרסות. זה מתכון להרפתקאות. באחת הפעמים הגעתי לראש גבעה שמעולם לא עליתי עליה, ובפסגה מצאתי כיסא. כמעצב, אני מתעניין בכיסאות, וחושב שהכיסאות שאנחנו יושבים עליהם אומרים עלינו הרבה. והנה בראש הגבעה אני פוגש כיסא מוכר מאוד, חיקוי של כיסא שעיצב מרסל ברויר לפני מאה שנה, מרופט לחלוטין, חלוד, אבל במיקום מדהים – מול נוף מרהיב ומצודה צלבנית. אני זוכר שנדהמתי: מי סחב את הכיסא הזה כמה קילומטרים עד לראש הגבעה? מה הכיסא הזה עושה כאן?

פרופ' צבי מרק: "רבי נחמן מספר שכשהוא היה נער צעיר הוא היה יוצא להתבודדות, וכשהוא חזר, כל העולם נראה בעיניו חדש לגמרי, שונה מכפי שהוא היה לפני ההתבודדות. לא מדובר רק על מילוי מצברים, אלא על פרקטיקה שמקנה ראייה אחרת על החיים. אתה חוזר לחיים הרגילים שלך עם מבט נוסף"

"קצת אחר כך החלטתי ללכת ברגל עם ילדיי לירושלים, הליכה של שלושה ימים. בלילה חנינו ליד עין קובי, היה לילה חשוך עם ערפל, ופתאום אני מתעורר לקול זעקת שבר נוראה. התיישבתי בבהלה ושמעתי עוד זעקה מאוד־מאוד חזקה, ולא ידעתי מה לעשות, עם שני ילדים קטנים באוהל ובלי נשק. יצאתי מהאוהל והתחלתי ללכת, וכשהגעתי למעיין ראיתי אברך יושב על כיסא, זועק ומתחנן. זה התחבר לי מיד עם הכיסא שראיתי בגבעה ליד הבית שלי. הבנתי מה אני רואה".

החוויות הללו שלחו את לדרמן למסע של כמה שנים ביערות בגליל העליון ובאזור ירושלים, בחיפוש אחר כיסאות מפורקים ומטים לנפול שהושארו ביער. הצילומים חושפים מגוון אלתורים ושיטות פירוק והרכבה של הכיסאות, ולדרמן תיעד את כולם. באמצע המסע פגש את שרון וייזר־פרגוסון, אוצרת באגף לאמנות ותרבות יהודית במוזיאון ישראל, והשניים החלו לרקום את התערוכה. "ערן פקח את עיניי לכך שכיסא הוא חפץ בעל חשיבות, שמעצבים שמים לב אליו באופן מובהק", היא אומרת, "הרי אפשר לשאול: למה כיסא? למה לא שולחן, או מיטה? התשובה היא שיש בכיסא משהו אנושי, גם בגודלו, גם בצורתו שעוקבת אחרי גוף האדם. אנחנו שומרים וזוכרים כיסאות של אנשים חשובים, ואמנים התייחסו כמובן לכיסאות במשך השנים. המשמעות של הכיסא היא לא רק פונקציונלית: הכיסא עצמו הוא ייצוג של האנושי".

לדרמן: "כולנו רואים את הכיסאות ביערות, אבל מתייחסים אליהם כמו ערימה של זבל או משהו שנשאר מפיקניק. פעם ניגשתי ליערן ושאלתי אותו, בצורה פרובוקטיבית: למה אתה לא מפנה את הזבל הזה? והוא אמר לי: זה לא זבל. הכיסאות האלה חשובים לחסידי ברסלב. כשמתחילים להסתכל מקרוב, רואים טקסטים שכתובים על הכיסאות או ספרים שמונחים לצידם. לאט־לאט גם שמתי לב להתפתחויות. מלכתחילה, צריך לזכור שרבי נחמן לא דיבר על כיסא בהתבודדות. הוא ייעץ לחסידיו לצאת בלילה ולהתבודד, ולאו דווקא לשבת על כיסא, ואכן יש חסידים שיושבים על הקרקע או נשענים על עץ. אבל ישנם גם הכיסאות האלה, וזו תופעה שקורית בו זמנית – החסיד מבית־שמש לא יודע שהחסיד בצפת גם לוקח כיסא ומציב אותו ביער. כשהתחלתי לעקוב אחרי הנושא הזה, לא ראיתי כיסאות אישיים. הייתי יכול להגיע ליער ולראות כיסא במקום אחד, ולמחרת הוא היה במקום אחר. בהמשך הופיעו כיסאות שמחוברים בשלשלאות ברזל לעצים, ואנשים שכותבים על הכיסאות 'פרטי, לא לגעת'. הכיסא הופך לחלק מהתבודדות".

הצילומים בתערוכה מציגים כיסאות ריקים. יצא לך לדבר עם המתבודדים עצמם?
"כן, היו לי לא מעט שיחות, ומעולם לא נתקלתי בחסיד שהפריע לו שאני מדבר איתו באמצע ההתבודדות. הם מוכנים לעצור את ההתבודדות ולדבר עליה ועל הערכים שבה, ואחר כך ממשיכים. במקרים רבים, ההתבודדות מתחילה במפגש משותף בעיר ונסיעה ליער. לפעמים מתחילים בטקס קטן, ואז מתפזרים, כל אחד להתבודדות שלו, ובסוף חוזרים יחד. ביער אפשר ממש לראות כיסאות שקרובים זה לזה, ומעידים על ההתבודדויות המשותפות האלה. העניין של הכיסאות, אגב, הוא מורכב עבור המתבודדים. התערוכה הזו למעשה מפגישה בין שתי חסידויות: חסידות ברסלב, וחסידות העיצוב, שאני חלק ממנה. בחסידות שלי, הכיסא הוא חפץ חשוב מאוד, אבל רוב המתבודדים שפגשתי לא משקיעים מחשבה בכיסא. כששאלתי חסידים על הכיסאות, הם אמרו לי: 'עזוב אותך מהכיסאות, אתה מתעסק בטפל, ההתבודדות היא מה שחשוב'. אבל הכיסאות מבטאים ערכים מסוימים, חשובים מאוד, כמו ערך התיקון.

ערן לדרמן: "בלילה בטיול עם הילדים שלי התעוררתי פתאום לקול זעקת שבר נוראה. התיישבתי בבהלה ושמעתי עוד זעקה מאוד־מאוד חזקה, ולא ידעתי מה לעשות, עם שני ילדים קטנים באוהל ובלי נשק. יצאתי מהאוהל והתחלתי ללכת, וכשהגעתי למעיין ראיתי אברך יושב על כיסא, זועק ומתחנן. זה התחבר לי מיד עם הכיסא שראיתי בגבעה ליד הבית שלי. הבנתי מה אני רואה"

"אחד האנשים ששוחחתי איתם אמר שהרבה פעמים חסידים מוצאים כיסאות שבורים, ושמים אותם בפאתי היער כי אולי מישהו ירצה לתקן אותם. בתערוכה שמנו כמה תמונות עם פרטי תיקון על הכיסאות – חוט שנקשר לגזע עץ, או מסמר. הרי כיסא פלסטיק עולה שלושים שקל, למה לא להביא לכאן כיסאות חדשים? כשאתה רואה כיסא שנשען מלפנים על גדם עץ, אפשר היה לתקן את הכיסא הזה באלף דרכים אחרות. זו בחירה, זו החלטה לתקן אותו בצורה הזו, לא לקנות חדש אלא להשתמש בשבור, וזו בחירה שמתכתבת עם מגמה רווחת היום של חזרה לתיקון. תרבות הצריכה דחתה הצידה את התיקון: אל תתקן, תקנה חדש, אבל העולם חוזר לתיקון – גם תיקון נפשי ואישי, וגם תיקון חפצים. לפני שלושה חודשים נחקק באירופה חוק שמחייב חברות מסחריות לאפשר לתקן את המוצרים שלהן. רבי נחמן דיבר על תיקון לפני מאתיים שנה, והחסידים שלו מתקנים כיסאות פלסטיק של 'כתר' שאין דרך לתקן אותם, ולמעשה מעניקים חיים חדשים לחפץ".

"ההחלטה להביא לכאן את התמונות האלה היא החלטה אמיצה מאוד של המוזיאון", אומר לדרמן, "אנחנו בעצם מציגים כאן זבל, שברי כיסאות ביער, אבל כשאנחנו מחברים את הכיסאות מהיער עם כיסאות של מעצבים מכל העולם, נוצרת זיקה בין הערכים שרבי נחמן דיבר עליהם לבין ערכים עיצוביים שמעצבים מכל העולם עוסקים בהם – התבודדות, תיקון, אדם וטבע. אפשר לזהות את הדברים האלה גם בכיסאות מהיער וגם בכיסאות של מעצבים. יש משהו ברוח התקופה שגורם גם לחסידים, שהם מעצבים חובבים ביער, גם למעצבים מקצועיים בכל העולם וגם לרבי נחמן לפני מאתיים שנה לחפש את השילוב בין התרבות ובין הטבע. מעצבים שדיברו על התנגדות למודרניזם של המכונה וקראו לחזור לטבע – דברים שהיום נראים לנו טריוויאליים – מהדהדים ערכים שרבי נחמן דיבר עליהם בתחילת המאה ה־19, ונתן להם ביטוי במעשיות ובתורות ובעצות לצאת לטבע".

לרכך את הפחד

משבר הקורונה אילץ את מוזיאון ישראל לסגור את שעריו. בינתיים וייזר־פרגוסון ולדרמן כבר חושבים על אפשרות ליצור בהמשך חוויה של התבודדות גם בין כותלי המוזיאון. "זה מאתגר", מודה וייזר־פרגוסון, "לא רצינו ליצור מרחב סגור של התבודדות בתוך המוזיאון, כי למעשה גם היער הוא לא מרחב סגור. כרגע יש בתערוכה תמונה פנורמית של כיסא מול נוף, וייתכן שנוסיף לידה כמה כיסאות, כדי ליצור מעין חוויה דומה לזו של המתבודדים".

לדרמן: "האתגרים כאן הם רבים, בין היתר לחבר את הקהל הרחב להתבודדות. רוב הישראלים רואים את ברסלב כ'נ־נח־נחמ־נחמן מאומן' וריקודים על מכוניות, שזה בדיוק הפוך לחוויה של ההתבודדות. מעט מאוד מכירים את הפן הזה, ודווקא אותו רצינו להציג. זה, אגב, דבר שגם בברסלב מבינים אותו, ורוצים להציג לקהל הרחב היבטים אחרים של החסידות. התורות והמעשיות של רבי נחמן על התבודדות הן מופלאות בעיקר לנוכח הזמן שבו הן נכתבו. רבי נחמן ידע לזהות דברים שהיום הם מוכרים ונוכחים מאוד אצלנו, כמו מדיטציה ונשימה ודיבור ושהייה בטבע, וזה מדהים. לכמה מאיתנו יש הזדמנות לצאת אל הטבע שעה ביום ולדבר את שעל ליבנו?"

יכול להיות שהכיסא עוזר גם בהקשר הזה? הוא קצת מרכך את הפחד להיות לבד.
"נכון. מצד אחד אנחנו כמהים לרגע של שקט כשכל היום יש מסכים מסביבנו, ומצד שני זה מפחיד אותנו. הכיסא, כמו שאמרת, מרכך את הפחד הזה. הוא רומז לך שאתה לא באמת לבד, אתה מחובר לתרבות שממנה אתה בא, לבית שנמצא לא רחוק. הוא מייצב אותך. הכיסא הוא כמו בית ביער. בגלל זה התערוכה מאוד אקטואלית. עוד לפני הקורונה, הרגשנו שאנשים מחפשים את הדרך לחזור לעצמם, ליכולת לשהות עם עצמם, להכיר את עצמם, להבין את עצמם. הכיסא הוא נקודת חיבור שמקלה על הכניסה למרחב המבודד, כי הוא דבר שמחבר".

ההתבודדות הברסלבית, אומר פרופ' צבי מרק, כמעט לא השתנתה במאתיים השנים האחרונות, אך היא קיבלה תנופה מחודשת והתפשטה למחוזות נוספים בעולם היהודי, שאימצו את הכלי שפיתח רבי נחמן. "יש המשכיות עמוקה בין ההתבודדות של רבי נחמן להתבודדות של היום, וההתבודדות רק השתכללה. כיום יש ספרות עזר מפורטת יותר בנושא, ותנועה שלמה שמארגנת יציאות להתבודדות בחבורות, שכוללות הדרכה וחיזוק לפני היציאה להתבודדות האישית, וגם חבירה לריקוד משותף בסוף. זה קיים גם בזרמים המרכזיים בברסלב, אבל גם בחלקים נרחבים בציונות הדתית. אני חושב שהמבנה הזה, של התכנסות משותפת בהתחלה ובסוף, קשור גם לתהליכים שמתרחשים בהתבודדות, שהם לא פשוטים. רבי נחמן בעצם אומר שצריך להעצים גם את רגשות הכאב – תצעק, תפרש שיחתך, תפרש את הכאבים. זה הזמן שלך. כל היום תהיה בשמחה ותעסוק בדברים אחרים, אבל בשעה הזו תדבר על הצרות שלך. אדם שמתבודד יכול להיכנס גם לאקסטזה של צער, ורבי נחמן מכיר בכך שזה עלול להיות מסוכן. השמחה המשותפת לפני כן והחיבור המחודש אחרי ההתבודדות עוזרים להתמודד עם זה".

נשמע שאנחנו נמצאים בתקופה מושלמת להתבודדות.
"כן. רבי נחמן קושר במפורש בין התבודדות לבין יישוב הדעת, ואומר שאדם יכול לזכות ביישוב הדעת באמצעות ההתבודדות. הוא כותב שלפעמים אדם מעביר את כל חייו בלי שיש לו רגע אחד לחשוב על מה שהוא עושה, כי הוא נמצא תמיד במרוצה. לכן, כשמדברים בברסלב על כך שאדם צריך להתנתק, המטרה היא לאפשר לו להיות רגע עם עצמו, לחשוב מה הוא רוצה מעצמו, לאן הוא באמת רץ. קשה לעשות את זה, כי אנחנו נמצאים בדרך כלל במרוצה שאי אפשר לעצור אותה. באחד המקומות רבי נחמן שואל מה ההבדל בין המתבודדים לבין אנשים טובים וכשרים שלא מתבודדים, ואומר שכשהמשיח יבוא, אנחנו, המתבודדים, נהיה כמו אנשים שקמו מהשינה, ואלה שלא התבודדו עדיין יהיו מבוהלים ומוטרדים. אדם שכל חייו היה מבוהל ומוטרד, לא יֵדע ליהנות ולעצור גם כשהמשיח יבוא. זו מציאות שאנחנו כבר חווים אותה. יש הרבה דברים שאנחנו חווים, אבל חסר לנו יישוב הדעת ליהנות מהם.

"אני חושב שההתבודדות בימים האלה, אפילו שהיא נכפית עלינו, יכולה לאפשר לנו להעריך את מה שבאמת חסר לנו. זה לא רק נעים ונחמד, אבל גם ההתבודדות הברסלבית היא לא רק דבר נעים. יש כאן דברים שלא היינו מתנתקים מהם, כמו משפחה ועבודה, וכמובן שזה לא אידיאלי, להתנתק למשך שבועיים. מצד שני, דווקא הזמן הזה יכול לאפשר לנו להסתכל על הדברים ביישוב הדעת, לחשוב על הדברים הפשוטים כמו לחבק את הילד ולהיות עם אנשים, ולראות את הערך המחודש שלהם. זו הזדמנות לצאת רגע לנקודה ארכימדית בנפש, להתנתק מהעולם ולהסתכל עליו מבחוץ, ולדעת שיש לנו כאן גם פוטנציאל. נכון שלא היינו בוחרים להיות בבידוד, אבל אחרי שלא בחרנו בו, יש לנו הזדמנות והיא מלווה גם בגעגועים ובכיסופים, שהם עצמם יכולים ללמד אותנו הרבה. אפשר לומר בדרך הברסלבית שכשאדם יוצא מהתבודדות אחרי 14 ימים, הוא יכול לראות את העולם באופן חדש. אפשר להתייחס אל החיים מחדש, להגיע לנקודות חדשות, עד כדי כך שבטווח הארוך נזכור את הימים האלה כימים שבהם באמת היינו עם עצמנו, שבהם הייתה לנו בהירות ביחס לכל מערכות היחסים שלנו והיעדים שלנו, והאמנו שהעולם יכול באמת להיות אחרת, טוב יותר".