נוה דרומי: קול ימני במעוז השמאל

אם אתם מאלו שמנויים לעיתון הארץ, אולי יצא לכם להיתקל לאחרונה בכמה כותרות מפתיעות: "גנץ הוא התגלמות הבינוניות וחוסר העניין"; "לכיבוש הפלסטיני לא תהיה שום סימפטיה לגדעון לוי"; "עמית סגל מעצבן אתכם כי הוא טוב"; "גם השתטחות (של השר פרץ) על קברי להט"בים לא תעזור".

לא מדובר בטעות. זהו רק קובץ נבחר ממאמריה של אישה צעירה בשם נוה דרומי – ימנית גאה וחילונית גאה עוד יותר, שהקימה לעצמה מאחז קטן בתוך העיתון הכי שמאלני במדינה. "מישהו כתב עליי בטוקבקים שנוה דרומי נשמע כמו התנחלות שפינו בגוש קטיף ומאז היא התנחלה לנו בהארץ", היא צוחקת, "זה חמוד, אני אוהבת את זה".

"ב'זכויות אדם כחולבן' רצינו לקדם את מה שאורי אליצור האמין בו כשכתב שאנחנו היינו צריכים להקים את בצלם. האמנתי בזה בכל מאודי. ניסינו לדאוג לזכויות של הפלסטינים ועדיין להגיד שזכותנו להיות כאן הריבון"

יש מי שרואים בה גרסה נשית לגדי טאוב, אחרים תוהים על מה ולמה היא נמצאת דווקא שם. מפתיע לגלות כי מי שעזר לה להיכנס לעיתון הוא לא אחר מברק רביד, בעבר כתב בעיתון והיום הכתב המדיני של חדשות 13, ואחד מהעיתונאים שיותר מזוהים עם חוגי השמאל.

"זה נכון", היא מאשרת, "השתתפתי בוועידת השלום של הארץ וברק הנחה אותה. כמה חודשים אחר כך הוא המליץ עליי לאלון עידן שעורך את המוסף, וקיבלתי טלפון ממנו. אז כן, אפשר לומר שהוא דחף אותי להארץ וזה די מדהים".

הקולגות האחרים, לעומת זאת, קצת פחות מפרגנים. גדעון לוי כינה את המאמרים שלה "פשיזם מזוקק", אמנון פורטוגלי קרא לה "דתיית מחמד", והגדיר אותה כ"ימין משיחי", ואורי משגב קבע שהיא ביביסטית.

נעלבת?
"ממש לא מעליב. להפך, אני שמחה שאני מצליחה לעורר באנשים כאלו אמוציות. זה אומר שהדברים שלי נגעו בהם. יש לאנשים כל מיני סטיגמות עליי ואני אוהבת לנפץ אותן. כשפורטוגלי כתב עלי שאני דתיית מחמד עניתי לו שאני בכלל חילונית מחמד. גדעון לוי כתב עלי שאני פשיסטית? נו, הייתה לי מורה בחטיבה שאמרה לי שיש לי מאפיינים של פשיזם. בתור ילדה זה נצרב בי. אז כשגדעון לוי כותב עלי ככה זה באמת לא מפריע לי".

אז איך מצאה את עצמה בחורה ימנית עם דעות ממש לא מתפשרות מפרסמת הגיגים בעיתון שהכי מזוהה עם השמאל הרדיקלי? את התשובה היא מייחסת למנגנון האתי שלו. "להארץ יש אג'נדה. היא על השולחן ואף אחד לא מסתיר אותה. אבל אני חושבת שהם כן רוצים להראות לציבור הקוראים שלהם שיש ציבור אחר, ויש אנשים שחושבים באופן שונה לגמרי מהמילייה הקבוע של קוראי הארץ. אנחנו אמנם מעטים, אבל משתדלים להעביר את המסר כראוי, בבמה שהיא לא המובן מאליו האידיאולוגי שלנו.

"בהיבט הזה הארץ הוא כן חירותני ומוכיח שיש בו מסורת של חופש ביטוי. אנחנו רואים את זה עם גדי טאוב, עם לימור לבנת שפרסמה שם מאמרים למשך תקופה, וגם עם משה ארנס ז"ל בזמנו. מה שכן, לפעמים אני מקבלת ביקורת מאנשי ימין שלא מבינים למה אני לא כותבת בכלי תקשורת ימני. הם חושבים שהארץ משתמש בי, שאני עלה תאנה. מה אכפת לכם? תפרגנו. אתם אמורים להיות הראשונים שמעוניינים בקול שונה דווקא בכלי תקשורת כאלו".

"לאנשי שמאל הרבה יותר קל להתמודד עם טיעונים ימניים כשמולם נמצא אדם דתי. אם אני יושבת מול שמאלני באולפן ולובשת חצאית ואני ימנית אז הוא אומר 'טוב, היא משיחית, מה שמניע אותה זו אמונה דתית, היא לא רציונלית'"

גם הטוקבקיסטים לא עושים לה הנחות. השיא היה אחרי אחד המאמרים הראשונים שפרסמה, ובו קשרה בין ההצבעה לנשיא אובמה לבין צבע עורו. "קראו לי גזענית. אבל הוא נבחר בגלל הצבע שלו, בגלל הקישור בין סיבה לתוצאה, מה לעשות? גם כשכתבתי על טראמפ נתקלתי בתגובות נוראיות. איחלו לי דברים סקסיסטיים שאני מתביישת לצטט אפילו".

אז התחושה היא שנעשה קשה לדבר? בעבר זה היה הפוליטיקלי קורקט, והיום זה הואטאבאוטיזם שגם עליו כתבת באחד הטורים שלך (מושג המביע כשל לוגי המנסה לדחות את טענת היריב על ידי האשמתו בצביעות, כדי לחמוק מהביקורת המקורית).
"הוטאבאוטיזם הוא בעיניי הוכחה לחוסר בטיעונים. מישהו בשמאל מצביע על תופעה מסוימת, ואת אומרת 'רגע, אבל למה עם המקרה ההוא היית בסדר?', ואז הוא סותם לך את הפה בטענה שזה וטאבאוטיזם. קחי את הסיפור של כחול לבן ואורלי לוי – השמאל מטיח בה שהיא בגדה בהבטחת הבוחרים, וכשאת שואלת אותם מה עם כחול לבן שהפרה הבטחת בוחרים והלכה עם המשותפת מה הם עונים? לא, זה וטאבאוטיזם. אז תתמודד. תענה לשאלה.

"למה אורלי לוי זה רע וכחול לבן זה בסדר? למה הפרדה של גברים ונשים בכיכר רבין זה רע אבל בריכה נפרדת ברהט זה טוב? זה לא וטאבאוטיזם, זו שאלה עם תוכן. עם מהות. תסביר את הפער. אין מה להתפלא על כך שהימין חזק יותר היום בעולם. אנשים מחפשים מהות. נוהגים להסתכל על הציבור הימני כציבור טיפש ולא אינטלקטואלי, אבל הם רוצים תוכן. תגיד לי למה זה לא וזה כן. והם לא מקבלים תשובה".

דגל לבן

היא נולדה בקריית־טבעון, בת להורים שהקימו עסק עצמאי לעיצוב גינות. אביה בועז גדל בנהלל למשפחה ישראלית שורשית, ואמה דינה היא בת למשפחה תוניסאית מצפת. "אם תשאלי את אבא שלי, הוא יגיד שהוא נשאר מפא"יניק והשמאל הוא זה שהשתנה". ימי ילדותה עברו עליה כילדה מבית ימני בסביבה שכולם בה אנשי שמאל. "באתי מבית מאוד פוליטי. בתור ילדה אני זוכרת את אבא שלי מסיע אותי לפגוש חברים שלו מאיתמר. בגיל 12 התכתבתי עם ילדה מחברון. איזו ילדה בת 12 עושה את זה? בזמן שחברים שלי נסעו לנפוש בקלאב הוטל אילת אני הייתי נוסעת לאלון־מורה. אין לי ספק שזה גם השפיע על הדעות שלי היום".

היא בת 34, נשואה ואם לשתי בנות ומתגוררת ברעננה. כיום היא מנהלת את פורום המזרח התיכון בישראל. את לימודיה האקדמיים החלה באוניברסיטת בן־גוריון, שם סיימה תואר ראשון בפוליטיקה, ממשל ומזרח תיכון. משם המשיכה לתואר שני בתוכנית רודרמן ללימודי מדינת ישראל ויהדות ארה"ב, ובקרוב היא עתידה להתחיל את התואר השלישי שלה במדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן. "הייתה לי חברה שאמרה שככל שאלמד ואשכיל יותר, אהיה שמאלנית יותר. זה היה משפט נורא מעליב, והוא גם לא התממש. ככל שאני לומדת יותר אני נעשית ימנית יותר".

אבל הרגע שבו הפכה לפעילה פוליטית התרחש דווקא כאשר הייתה שליחה של הסוכנות היהודית בפנסילבניה. "היו לי שם כל מיני אירועים מכוננים. פתאום הבנתי כמה ההשפעה של ארגונים אנטי־ציוניים על יהדות ארה"ב היא משמעותית, בעיקר בנושא של זכויות אדם. הרגשתי שהסטודנטים היהודים הולכים לאיבוד כי שם המאבק על הזהות הליברלית הוא מאוד קשה. אתה ממש רוצה שיקראו לך ליברל, ואם אתה פרו־ישראלי אתה לא יכול להיות ליברל ולהפך.

"השאלה היא האם את מוכנה שצבא הגנה לישראל יהפוך את עצמו לצבא שמשרת כל מיני שאיפות אזרחיות. בעולם אידיאלי התשובה שלי היא כן. בעולם מורכב כמו שלנו אני לא בטוחה שזה הזמן והמקום"

"יום אחד הגעתי לקמפוס וראיתי מיצג מרהיב. כ־3,000 דגלים לבנים היו נטועים באדמה ולצידם 13 דגלים כחולים. העמידו שם דוכן עם עלונים שהציגו ציטוטים מארגונים ישראליים ובינלאומיים שמדברים על רצח העם שישראל ביצעה בפלסטינים בעופרת יצוקה. המטרה של הדגלים הייתה להראות את הפער – 13 בצד הישראלי לעומת אלפים בצד הפלסטיני. התחלתי לחקור את הנושא. עצבן אותי לגלות שאין שיח שמדבר על היכולת להיות ציוני ואוהב ישראל ועדיין להאמין בזכויות אדם לאנשים אחרים".

כשחזרה לארץ הצטרפה לתנועת "זכויות אדם כחולבן" שהקים יועז הנדל במסגרת המכון לאסטרטגיה ציונית וניהלה אותה במשך תקופה. "רצינו לקדם את מה שאורי אליצור האמין בו כשכתב שאנחנו היינו צריכים להקים את בצלם. האמנתי בזה בכל מאודי. ניסינו לדאוג לזכויות של הפלסטינים ועדיין להגיד שזכותנו להיות כאן הריבון. וזה אומר למשל שאם יש ילדה בבית־ג'אלה שלא מקבלת טיפול ראוי ויכולה לקבל אותו בארץ אז מנסים לעזור לה. אבל הכול חייב להיות במסגרת החוק. היו מקרים שקיבלתי בקשות מאנשים שאמרו לי 'אני רוצה לעבוד בישראל ולא נותנים לי' ואת בודקת ורואה שהוא מנוע שב"כ בגלל מעורבות בטרור. מבחינתי זה היה קו אדום, שעה שארגונים אחרים אולי היו ממשיכים לנסות ולעזור לו".

ובתור ארגון עם אג'נדה ימנית, למה שיפנו אליכם?
"כי יש אנשים שלא אכפת להם, רק רוצים שיעזרו להם. היה מקרה של 52 פלסטינים שתבעו את הרשות על עינויים שעברו על ידה בגלל שהיו חשודים כמשת"פים של ישראל. הם היו צריכים עזרה בתביעה. פנו לכל הארגונים, כולל ארגוני שמאל, וכולם סירבו, אז הם הגיעו אלינו".

כי ארגוני השמאל לא רצו להסתבך עם הרשות?
"נכון. דיברתי עם אנשים שהכרתי שהיו קשורים לארגוני זכויות אדם אחרים. אמרתי להם – תקשיבו, אולי מישהו יכול לעזור בדרכים אחרות? לנו לא היה כסף. אמרתי להם – תעזרו עם בדיקות של רופאים. והם ענו – לא נעשה את זה. בסוף פניתי לפרופ' אריה אלדד והוא הסכים לבוא בהתנדבות ולבדוק אותם. הם גם ניצחו בתביעה ומשרד האוצר עיקל חלק מהכספים ונתן להם".

הימין החילוני נתפס לפעמים כטעות סטטיסטית. איך יכול להיות שהם גדלו בערוגות הפלורליזם ופיתחו דעות כאלו, תוהים בליבם אנשים מהמחנה השני.

כשהעיתונאית יערה זרד התחילה לשמור שבת עשו מזה אייטם. יכול להיות שלאנשים קשה לעכל את זה שיש ימין שאינו דתי?
"אני חושבת שלשמאל קשה לעכל מורכבויות. אם תשימי לב, כבר אין מפלגות ימין שהמילה דת מוזכרת בהן. אין מפד"ל, ולכן חילונים כמו יותם זמרי ורועי עידן יכולים להצביע 'ימינה', ואנחנו רואים דתיים לאומיים שמצביעים למפלגת הליכוד שבראשה עומד חילוני. הימין התקדם לשלב של פוסט מגזריות, וייתכן שזה יסייע לו למצוא פתרונות לדברים שהשמאל לא יוכל. למשל בענייני דת ומדינה – בהחלט יכול להיות שהימין החילוני והימין הדתי הלייטי יכולים להיות גשר לטיפול בנושאים האלו".

כחילונית, את מסוגלת להזדהות עם חרדת ההדתה?
"מסורת היא אחד הדברים שאני רוצה בשביל הבנות שלי. אני חושבת שהידע שלי ביהדות דל מאוד ולא רואה את זה כדבר חיובי. אחת הסיבות לכך שזה קרה היא כי גרתי בסביבה מאוד חילונית. היום בחינוך הממלכתי אין כמעט דגשים או היבטים של מסורת ויהדות. השמאל קורא לזה הדתה? אני קוראת לזה הטרדה. כי אותי זה מטריד. מבחינתי רוצים לפגוע לי בזהות, לקחת את המעט שיש שם ולהוציא אותו מהמרחב. הדברים הכי בסיסיים שיש – טקס הדלקת נרות חנוכה, שבועות, קבלת חומש בכיתה ב' – מה, זה כזה נורא? אני קיבלתי בכיתה ב', ואני לא גרה היום במאה שערים ואין אחריי עשרה ילדים".

בפנטזיה, היית רוצה שהשמאל ייעלם או שאת חושבת שהוא נחוץ לשיח?
"ברור שהוא נחוץ. זה שהשמאל הולך ומקצין – זה רע לנו. רע לחברה הישראלית וכמובן לימין, כי הוא לא יכול להתפתח כל עוד אין לו אופוזיציה שמציבה לו אתגרים קשים. אם תבוא משמאל ביקורת ציונית ורצינית, הימין יצטרך למצוא תשובות הרבה יותר מורכבות. התוצאות של הבחירות האחרונות הן לדעתי עצובות לציבור הישראלי, כי השמאל הציוני נמחק. אני עצמי טעיתי כשאמרתי שהשמאל גוסס. הוא לא גוסס, הבנתי את זה אחרי הבחירות – הוא חי ובועט, ראינו את זה בריצת האמוק של שלח ולפיד לממשלת מיעוט. אבל זה לא שמאל ציוני, זה שמאל שמוכן למכור את הערכים שלו לכל המרבה במחיר".

ואולי זה רק מצב ביניים של שמאל שמוכן להתאבד על הכול, העיקר להחליף את נתניהו, ואחר כך הוא יחזור למתינות שלו?
"שמאל שהאידיאולוגיה שלו נבנית בגלל ביבי הוא שמאל שמפסיד לביבי. אם אתה מנהל את האג'נדה שלך ביחס למישהו במחנה השני כבר הפסדת. הוא עשה עליך שחמט אדיר. וזה מה שקרה לשמאל. בוגי עשה בדיוק את הטעות הזו – הוא נותן לנתניהו לנהל לו את החיים. אדם שתחת כל עץ רענן מצהיר שנתניהו מכר את עצמו ואת המדינה, מזכיר כל הזמן את ההתנתקות ואז הולך עם הרשימה המשותפת? מה עוד צריך להוסיף במילים?"

מה את עונה לטענה שלהם שלא לספור את המשותפת זה מעשה בלתי דמוקרטי?
"זה דבר שחשוב להסביר – אחת הביקורות היא שאם לא סופרים את המשותפת לא סופרים ערבים. וזה לא נכון – כי את לא סופרת את אותם 15 איש במשותפת שעלולים לשנות פה את אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה, באופן שישפיע גם על ערביי ישראל, אבל זה לא אומר בשום פנים ואופן שלא מקבלים את הערבים.

"הצביעות כאן היא בצד של השמאל, כי הימין אומר ששוויון זכויות אזרחי הוא מאסט. חייב להיות. אבל הדיון הוא על שוויון בכל מה שקשור לסוגיות של לאום, ופה הימין אומר – לא יהיה פה שוויון זכויות. לא יהיה פה דגל עם מגן דוד וצבעי הדגל הפלסטיני, ולא יהיה פה המנון עם המילים 'נפש פלסטינית הומייה'. דווקא פה התנהלות הימין היא כנה מאוד. אם מישהו משלה את הציבור הערבי זה יאיר לפיד. כי מה, הוא יוותר על הדגל שלו? על מגן דוד? על נפש יהודי הומייה? נראה שלא".

תעודת הכשר

הימין הדתי מיהר לחבק את דרומי. לעיתים נדמה שהוא כמעט זקוק לאישורים מצד אנשים שלא גדלו בבני עקיבא ובכל זאת חברו לאג'נדה שלו. "זה מעניין. אני יכולה להבין מאיפה זה מגיע. אבל זה גם קיים בצד שלנו. יש בימין החילוני אנשים שרואים במגזר הדתי לאומי איזו אליטה שהם לא הצליחו להיכנס אליה. אם תסתכלי למשל על הייצוג הימני בתקשורת – רוב עיתונאי הימין הם דתיים. אגב, בלי להמעיט מערכם של אותם עיתונאים, לדעתי אחת הסיבות להשתלבות הזאת היא שלאנשי שמאל הרבה יותר קל להתמודד עם טיעונים ימניים כשמולם נמצא אדם דתי. אם אני יושבת מול שמאלני באולפן ולובשת חצאית ואני ימנית אז הוא אומר 'טוב, היא משיחית, מה שמניע אותה זו אמונה דתית, היא לא רציונלית'. ברגע שיש שם מישהו חילוני אתה לא יכול לבטל אותו על סמך המשיחיות שלו".

דעותיה הימניות של דרומי יכולות לאתגר אפילו את מי שמשתייכים לימין הדתי הקלאסי. כך למשל, היא צידדה בזכותו של בן־גביר לרוץ כשטענה כי עברה על עקרונות המפלגה ולא מצאה שום דבר שהדמוקרטיה הישראלית לא יכולה להתמודד איתו.

יש תחושה לפעמים שהימין החילוני מנסה להיות יותר מיליטנטי מהימין הדתי. בזמן שבמגזר הדתי מסתייגים מאיתמר בן־גביר, בימין החילוני יש מי שכמעט מחבקים אותו.
"זה נכון, אני גם חשבתי על זה. במקרה ההוא באתי להציב מראה לגבי הדה־לגיטימציה שעוצמה יהודית עוברת. לדעתי בשנים האחרונות הוא מנסה לעדן את עצמו ללא הצלחה, ובלי קשר – בן־גביר עבר פה דה־לגיטימציה שמגיעה ממקום חד־כיווני. בעיניי לפחות, הוא לא משתווה לטיבי ועודה ואחרים. הוא גם אומר דברים שאני לא מסכימה איתם, כמו למשל שצריכים לפתוח את הגדרות ולאפשר חופש תנועה מוחלט, בזה אני חולקת עליו. הבעיה שלי איתו היא בכך שהוא רוצה מדינת הלכה. כל הנושא של הסכסוך והערבים – בעיניי הוא לא עומד ברף של ניסיון להשמדה. זה לא שם. הוא לא מגיע לזה".

"אני חושבת שזה שאני כתבתי מאמר על בן־גביר ובימין הדתי לא כתבו אותו זה קצת הזוי. כן, היו אנשים שאמרו – אם פוסלים את בן־גביר אז תפסלו גם את היבא יזבק. אבל מראש לבוא ולומר 'בן־גביר הוא חלק מחופש הביטוי הישראלי, והדמוקרטיה הישראלית יכולה לספוג אותו' – את זה לא שמעתי מספיק"

ולא מפריע לך שהוא תלה בסלון שלו תמונה של ברוך גולדשטיין?
"ברור שמפריע לי. אבל השאלה היא אם על דבר כזה פוסלים אותו. מה ההבדל בינו לבין תמר זנדברג שהצטלמה ליד הקבר של ערפאת? למה כשהולכים ללשכה של אבו־מאזן שמעביר משכורות למחבלים זה סבבה? כי משהו בשיקול דעת שלנו השתבש".

אבו־מאזן הוא אישיות פוליטית. אנשים באים איתו בדברים בגלל הפוזיציה שלו. גם נתניהו נפגש עם ערפאת.
"אותו דבר לגבי בן־גביר. אם אתה יוצר איתו תקשורת פוליטית זה לא אומר שאתה מסכים איתו. ולגבי אבו־מאזן – הוא תומך טרור קלאסי, יציר כפיו של ערפאת. ומי יצר את ערפאת? אנחנו. אנחנו הבאנו את הרשות לישראל, אנחנו הכשרנו את ערפאת, אנחנו גרמנו לכך שזה ייראה לגיטימי בארץ ובעולם לבוא ולדבר עם אבו־מאזן. את מכירה היום מנהיג בינלאומי שילך ויצטלם עם יחיא סינוואר? ודאי שלא, כי לא הכשרנו אותו. אבל למה הולכים להצטלם עם אבו־מאזן? כי הכשרנו אותו. הפכנו את אש"ף למשהו לגיטימי. אם אבו־מאזן הוא שחקן פוליטי לגיטימי, אז בן־גביר לא? היבא יזבק היא שחקנית לגיטימית ובן־גביר לא? בואו. תאתגרו אותו. תאתגרו את עצמכם".

לא מספיק פייטרים

אם גדי טאוב טען שכל הוויכוחים בארץ יושבים על הציר שבין ניידים לנייחים, דרומי לוקחת את האבחנה שלו לכיוון קצת אחר. "יש פה מאבק על זהות. כשגדי מדבר על נייחים וניידים הוא למעשה אומר שלניידים יש יכולת להזדהות עם ניידים אחרים, כלומר הם ניידים זהותית. את רואה את זה גם בדעות לגבי הסכסוך, גם בנושא המסתננים וחוק הלאום. כמעט הכול פה מגיע לשמאל וימין. בסוף הכול מגיע לחלוקה הזאת, ואגב – אני לא חושבת שזה רע שיש לנו הרבה ויכוחים. בעיניי זה מצביע על חברה בריאה וחושבת. אני לא שותפה לכל נבואות האסון על הפילוג והשיסוי. היו פה זמנים הרבה יותר קשים בהיבט הזה. אוסלו וההתנתקות הם רק שניים מהם".

יש לך ביקורת על התקשורת הימנית?
"אני חושבת שזה שאני כתבתי מאמר על בן־גביר ובימין הדתי לא כתבו אותו זה קצת הזוי. כן, היו אנשים שאמרו – אם פוסלים את בן־גביר אז תפסלו גם את היבא. אבל מראש לבוא ולומר 'בן־גביר הוא חלק מחופש הביטוי הישראלי, והדמוקרטיה הישראלית יכולה לספוג אותו' – את זה לא שמעתי מספיק. אני חושבת שכן יש משהו, לא יודעת אם לקרוא לזה טהרני, אבל אנחנו לא מספיק פייטרים כמו עיתונאים משמאל שבאמת לא רואים בעיניים. יש אנשי ימין שאומרים לי 'את צריכה לעדן את הכתיבה שלך', ואני שואלת: למה? למה צריך את העדינות הזאת?".

אולי כדי שלא יקראו לך שופר של בלפור, שזה הכינוי שמוצמד לכל איש ימין שקצת מראה נחרצות בדעותיו, כמו אראל סג"ל למשל.
"אז שיקראו לו שופר של בלפור. אז מה. נתניהו לא יהיה שם לעד. ואז מה יעשו עם אראל סג"ל? לא יהיה להם מה להגיד עליו כי הוא כבר היה שופר של בלפור, אז מה עכשיו? הבעיה היא אצלם. למה אני תמיד צריכה להסביר את עצמי לצד השני? אנשים אומרים לי 'אל תתרקלני'. הרי מה זה הביטוי הזה ריקליניזם? זה ניסיון לעשות דה־לגיטימציה לכותב עצמו. הרי אין ברק רבידיזם. אין דנה וייסיזם, לא שומעים את זה על הצד השני. לא סתם המושגים של 'ריקליניזם' או 'ביביזם' מופנים רק כלפי הימין. המטרה היא לתאר סגנון מסוים, אנטי־ממלכתי, ולהשליך ממנו על כל המחנה. אנחנו נצפה בעתיד גם במושגים 'אוחניזם', 'בנטיזם', או 'האוזריזם' כשלשמאל יהיה נוח לעשות דה־לגיטימציה, על אף שכל השלושה הם סופר־ממלכתיים. גם נתניהו מאוד ממלכתי, ולראיה – מערכת המשפט שלא השתנתה תחתיו זוכה להגנה כמעט מוחלטת שלו. אין ממלכתי יותר מנתניהו, גם לא בשמאל".

האישה שבטנק

דרומי מעדיפה לשמור את הצבעתה האחרונה לעצמה, אבל למרות שיש מי שמכנה אותה ביביסטית היא רחוקה מלעשות לנתניהו הנחות. "לא יכול להיות שאחרי עשור של נתניהו מערכת המשפט בקושי זזה סנטימטר. זה לא הגיוני. בהיבט הזה חסרה לי רוח הלחימה מימין שלא נמצאת כשאנחנו בקואליציה.

"בנושא של תיקי נתניהו אני לגמרי ביביסטית. זה לא שנפגשו משפטנים במסדרון ואמרו 'בואו נתפור לו תיק', אבל שני אנשים שחושבים דומה, מרגישים דומה, עובדים באותו מקום ומקבלים אותו חומר, מחליטים ביחד להתעקש על נקודה מסוימת שיכול להיות שמישהו אחר היה אומר 'אין כאן בשר'. שם אני לגמרי חושבת שנעשה לו עוול, אבל בנושאי מדיניות כמו ביטחון ומסתננים אני חולקת עליו וחושבת שהוא מפספס בענק בחלק מהמקומות".

מה את עונה לטענות של אלו שאומרים שהתגובה החריפה של נתניהו בנושא הקורונה מונעת משיקולים פוליטיים?
"שנתניהו מוכשר, אבל לא עד כדי כך. ואני מניחה שהוא מקבל החלטות בהתאם להמלצות של משרד הבריאות ולא על דעת עצמו. אם נתניהו היה רוצה להסיט את תשומת הלב מהמשפט ולזכות באהדת התקשורת הוא כבר היה יוצא להתנתקות 2 או פוצח במשא ומתן עם הפלסטינים. יש מספיק ביקורת רצינית יותר להעלות כלפי נתניהו, אבל לא במקרה הזה. אגב, אני כן חושבת שהבחירה להשתמש באמצעי איכון היא מוגזמת. לדעתי זה צעד אחד רחוק מדי".

למרות ששירתה כמדריכת שריון, דרומי לא ממהרת לתמוך אוטומטית בשילוב נשים לוחמות בטנק: "זאת אולי לא הדעה הפופולרית", צייצה בטוויטר, "אבל לדעתי יש קושי פיזי שקשה לגשר עליו, אלא אם פגזי 105 ו־120 מ"מ השילו ממשקלם. וזה עוד מבלי לדון על המצבים הלא נעימים של צוות מעורב בתוך המרחב הסופר צפוף של הטנק".

אז ימין שמרני חייב ללכת יחד עם קמצוץ של בוז לפמיניזם?
"ממש לא. ימין זה חופש. ימין זה ריאליזם. בנושא של נשים אני חושבת שצריך למצוא את המקום שבו ישראל יכולה לקדם את שני הערכים האלה. השאלה היא האם את מוכנה שצבא הגנה לישראל, שיש לו אתגרים שאין לצבאות אחרים, יהפוך את עצמו לצבא שמשרת כל מיני שאיפות אזרחיות. בעולם אידיאלי התשובה שלי היא כן. בעולם מורכב כמו שלנו אני לא בטוחה שזה הזמן והמקום הנכון בשביל לקדם את השאיפות האזרחיות האלה. האם הנשים הגיעו לשוויון מוחלט בכל תחומי החיים ומה שנשאר זה הצבא, או שיש עוד מקומות שבהם אפשר להילחם למען שוויון נשים? לתחושתי, יש נשים ששמו לעצמן את הצבא בתור אתגר כי הוא נראה נורא גברי ומיליטנטי, ואם הן יכבשו את הפסגה הזו אז זהו, נגמר המאבק הנשי. אבל כשהצבא פותח פלוגה נפרדת לנשים, בעיניי זה משהו שקצת מקטין את הנשים. אם את רוצה פלוגה נפרדת אז בשביל מה נלחמת? בואי תילחמי על שוויון מוחלט".