בהרבה מובנים אברהם שלונסקי (1900־1973) הוא אבי השירה הישראלית, זה שביאליק העביר אליו, גם אם לא מרצונו, את המקל במרוץ השליחים של השירה. לא רק במעבר המהפכני מהשירה בהגייה האשכנזית־גלותית לשירה בהגייה הספרדית־ישראלית, אלא גם במפעל השירה: שלונסקי היה לא רק משורר מרכזי, אלא גם עורך מרכזי, מתרגם מרכזי ומו"ל מרכזי, כמו ביאליק, ועמד במרכז השירה העברית החדשה החל משנות השלושים של המאה העשרים, כשהשירה הייתה הדבר הכי חשוב בסביבה.
אבל זה כשישים שנה ששלונסקי הלך ונדחק אל השוליים. אפילו בתוכנית הלימודים בספרות אין לו כמעט זכר. אלתרמן האפיל עליו, דור זך זרק אותו לכלבים, כינו אותו בלעג "לשונסקי", והוא הודח ממלכותו. המשורר יעקב אורלנד כתב עליו: "שלונסקי שרביט היה לו, לא כתר". הכתר הטבעי השקוף הונח על ראשו של המלך החדש, אלתרמן, גם כששלונסקי המשיך להיות המלך הרשמי. והיום הרי כבר לא קוראים בכלל שירה, אז כבר אי אפשר לתקן.
אבל בין כאלף שיריו של שלונסקי יש לפחות מאה שירים טובים מאוד, חלקם נפלאים ממש, וזה בהחלט מספיק בשביל הנצח. מתוכם מתגלה מאמין גדול באלוהים, למרות דימויו השמאלני והמרקסיסטי, משורר אינטלקטואלי מזהיר במוזיקליות שלו, בחרוזיו ובאנושיותו, שהתאבדותה של אשתו הראשונה מכונסת לתוך שלוש שורות מוצפנות באחד משיריו התל־אביביים המאוחרים, ושמדמה את עצמו באחד משיאי שירתו לעשיר שנלכד במרתף עם כל אוצרות הלשון שלו, בלי שיוכל לצאת.
ללא להיט מולחן
נכון לעכשיו איבדה שירתו של אברהם שלונסקי כמעט את כל תוקפה הממשי בקרב קהל קוראי השירה. אין מי שקורא היום בשלונסקי, להוציא מעט חוקרים וסטודנטים של השירה העברית החדשה. דימויו הוא כשל משורר המלהטט בלשון, משורר בעל חשיבות היסטורית, אבל נטול כל אפקטיביות שירית ממשית. למעשה, להוציא את השיר "נדר" ("לזכור ודבר לא לשכוח / דבר לא לשכוח עד דור עשירי"), שהפך לשיר זיכרון לאומי ליום השואה, אין לשלונסקי שיר, מתוך יותר מאלף הכלולים בששת כרכי השירה המכונסת שלו, שהפך לשיר מרכזי בחיינו, או אף לשיר מולחן ומוכר ממש.
יש אמנם כמה פזמונים תיאטרליים מוכרים שלו (כמו "את חכי לי ואחזור", "מקי סכינאי" או "תכול המטפחת"), אבל מדובר תמיד בפזמונים מתורגמים בעיקרם, שאינם כלולים באוסף שיריו. בכל מקרה, אף שיר משוררי שלו לא הפך ללהיט מולחן כפי שהפכו שירי משוררים כמו "הכניסיני" של ביאליק, "פגישה חצי פגישה" של רחל, "הוי ארצי מולדתי" של טשרניחובסקי, "עוד חוזר הניגון" של אלתרמן, "את תלכי בשדה" של לאה גולדברג או "כי האדם עץ השדה" של זך. וזוהי רק אחת המכשלות העומדות בין שלונסקי ובין הציבור, המכיר היום את המשוררים הגדולים בעיקר באמצעות שיריהם המולחנים. בפועל, שלונסקי היום הוא משורר נידח מאוד, גם אם המחזה המחורז שלו לילדים "עוץ לי גוץ לי" הוא עדיין להיט.
בהמשך נספר את סיפור חייו המשוררי ונאמר איך נדחקה שירתו, אבל תחילה כדאי להזכיר ולהמחיש, בפועל ממש, את קסמו המשוררי. ולכן נקדים ונביא כמה מבתי השיר הנפלאים של שלונסקי הלקוחים מכמה וכמה משיריו, המציגים אותו בכל עזותו הנפשית, הרוחנית, הלשונית והמוזיקלית הגדולה. קראו ותראו בעצמכם. הנה, למשל, הבית הידוע למדי החותם את השיר "עלבונות", שבו ממש אפשר לשמוע איך שלונסקי עומס על נפשו את צער העולם בשורות המחורזות והמוזיקליות הבאות:
יֵשׁ אֶלֶף יְגוֹנוֹת בְּמִשְׁעוֹלֵי אֱלוֹהַ
יֵשׁ אֶלֶף עֶלְבּוֹנוֹת יוֹם יוֹם בְּעוֹלָמוֹ.לֹא יְצֻיְּרוּ בְּחֶרֶט וּבְמַצְבּוֹעַ
וְגַם בְּשִׁיר לא יסוּפְּרוּ כְּמוֹ
חוויה דתית של אושר
נביא כאן, לצורך הטעימה הראשונית, גם את שלושת הבתים הפותחים את מחזור שיריו "עד הלום", מתוך סדרת שירי הגלבוע המחורזים שלו. מדובר בשיר שנכתב מתוך חוויית העבודה בקיבוץ עין־חרוד בשנות העשרים המוקדמות של המאה העשרים, על רקע ימיו החלוציים עם שאר החלוצים, הפועלים הארצישראליים ליד מעיין חרוד.
סדרת שירי "גלבוע" המחורזים (בניגוד לשירי "גלבוע" הלא מחורזים, שנכתבו קודם במשקל אשכנזי־מלעילי) חנכה, לצד רחל, את עידן הנגינה הספרדית־מלרעית בשירה העברית החדשה, ומכאן חשיבותה העצומה. בשירי הגלבוע שלו פרץ שלונסקי את החומה המלעילית־גלותית, ממש כפי שפרץ את החומה הנפשית הגלותית בעצם העבודה הגופנית החלוצית, כחלק מגאולת ארץ ישראל שהיה שותף לה במו ידיו, גופו ונפשו בהרי הגלבוע. זוהי סדרת שירי שיכרון ואושר ברמות דתיות ממש, ובלשון עמוסה זכרי אלוהים ותנ"ך, עם מוזיקליות מרעידה וחרוזים מושלמים. החוויה הגופנית והנפשית של העבודה הופכת לחוויה דתית של אושר, המתורגם לתשמישי הקודש של התפילה, כמו בשורות המוקדמות הנפלאות:
עוֹטְפָה אַרְצִי אוֹר כַּטַּלִּית
בָּתִּים נִצְּבוּ כַּטּוֹטָפוֹת וְכִרְצוּעוֹת־תְּפִלִּין
גּוֹלְשִׁים כְּבִישִׁים סָלְלוּ כַּפַּיִם.
וכך, רצועות התפילין השחורות הן הכבישים הנסללים בארץ ישראל, והטוטפות, קוביות בתי התפילין, הן הבתים הנבנים בארץ ישראל; "עוד אבנך ונבנית". כמו לקיים את ההכרזה התלמודית שלפיה יישוב ארץ ישראל שקול כנגד המצווות כולן. זוהי למעשה הבשורה הראשונית הגדולה של שלונסקי, בשורה רוחנית אדירה, המקדשת את יישוב ארץ ישראל ואת העבודה ברוח א"ד גורדון, ורואה בכל זה אתחלתא דגאולה, ממש כפי שרואה היום את הדברים דור הכיפות הסרוגות בהתנחלויות.
וצריך להבין את הפרדוקס הקדוש: מדובר במשורר שהיה מזוהה כל חייו עם "התרבות המתקדמת" הקומוניסטית ועם המפלגה האדומה מפ"ם, על דבריה המרקסיסטיים בנוסח "הדת היא אופיום להמונים" וכו'. אצל שלונסקי, לעומת זאת, ובתדירות מדהימה כמעט, אלוהים והתנ"ך מהלכים בלי סוף, לאורך ולרוחב כל שירתו, לא פחות מאשר בשירת אצ"ג. זה כל הפלא.
מפגש על סיפון אונייה
נחזור לשלושת הבתים הראשונים הפותחים את מחזור שירי "עד הלום". בפתח השיר הפותח את המחזור מתאר שלונסקי איך הוא מתיישב להינפש מעט מן העבודה, וכמעט מתקשה נפשית להיפרד מהחול הקדוש, חול דרכי ארץ ישראל, שדבק בנעליו וברגליו. כעין וריאציה על "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה דורך עליו אדמת קודש הוא". כדאי להקריא בקול את שיר הגלבוע החלוצי והמקסים הזה כדי ללכת עם המוזיקה שלו עד קצה הנפש:
עד הלום
בָּאתִי עַד הֲלוֹם וְאֵיךְ אַתִּיר שְׂרוֹךְ־נַעַל?
איך אֶנְעַר מֵרֶגֶל זְהַב הַמִשְׁעוֹלִים?
כֶּבֶד מַזָּלוֹת יָרַד עָלַי מִּמַּעַל
אֱלוֹהִים גְּדוֹלִים.
לְפָנִים אָמַרְתִּי: הוּא כָּל־כָּךְ גָּבוֹהַ.
אֵיךְ תַּשִּׂיג יָדִי לִקְטוֹף כּוֹכָב מַבְשִׁיל?
כַּשֵּׁם הַ מְ פ וֹ רָ שׁ אֶלְחַשׁ עַתָּה: גִּ ל בֹּ ע!
וְאִילַן הַלַּיִל פֵּרוֹתָיו יַשִּׁיל.
הַבְרִיכֵנִי, אֵלִי, כְּגָמָל פְּרוּק־טַעַן,
פֹּה לְמַרְגְלוֹתֶיךָ אֶנָּפֵשׁ מְעַט.
שִׁירוּ לִי הַשִּׁיר: יָפִים־לֵילוֹת בִּכְנַעַן…
כִּזְמִירוֹת־שַׁבָּת.
כהדגמה נוספת נביא שיר מפגש אנושי להפליא, מתוך "אבני בוהו", 1934, אולי הטוב בספריו, שמתוכו עולה אחוות האדם המופלאה שציינה תמיד את שלונסקי. בשיר "אני והוא" מתאר המשורר מפגש מקרי על סיפון אונייה, אי־שם בשנות העשרים או השלושים, בינו לבין איזשהו טיפוס מחוק ("בן כְּמוֹשׁ ולא רוּחָמָה", מלעיג שלונסקי באהבה), הבא לבקש ממנו זנב־סיגריה בשמו ובשם אמו ההרה, המכוערת, שנמצאת גם היא על הסיפון. אז פתאום משמיע האיש המחוק כמה דברי שירה נשגבים, מרעידים ממש, כעין נאום שקספירי, על חלוף הזמן ועל הצורך לצאת, ללכת הלאה מתוך כרם האלוהים הקטן שלנו ולשׂטות, לפנות, למרחקים, אולי לברוח כיונה, אולי ללכת בגדולות.
בואו נקרא את השיר הנפלא הזה כולו, על חרוזיו הקלילים והמענגים במקצבם הייחודי, ועל משמעות העומק האלוהית שלו, המתחילה בלעגו של אותו טיפוס מחוק על הסיפון לאלה שרואים "למרחוק", אבל לא את מה שמתחת לאפם. שימו לב למוזיקה של השיר; היא מניעה אותנו על גלי הים. גם זה על פי דרכו שיר דתי ("ובמסע הזה גם לא אחד משנינו הקברניט", מי הקברניט? אולי רב החובל, אולי אלוהים). הנה השיר (מתוך כרך ג' במהדורת כל שירי שלונסקי):
אני והוא
הָרוּחַ מַפְשִׁילָה בְּלוֹרִית־עָשָׁן נִדֶּפֶת
אֲחוֹרַנִּית.
מִגֶּשֶׁר־הַפִּקּוּד צוֹפֶה לוֹ בְּמִשְׁקֶפֶת
הַקַּבַּרְנִיט.
נִגַּשׁ אֵלַי אֶחָד בֶּן כְּמוֹשׁ וְלֹא־רֻחֲמָה
וְסָח בִּצְחוֹק:
"מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים לִהְיוֹת צוֹפֶה רַק שָׁמָה
לְמֵרָחוֹק.
וַדַּאי גַּם אֲדוֹנִי… יִסְלַח לִי… קַבַּרְנִיט הוּא
כִּי הֵן לָרֹב
גַּם הֵם הַפַּיְטָנִים רַק אֶל רָחוֹק יַבִּיטוּ.
וּמִקָּרוֹב?
נָא לְמָשָׁל הַ הִ י א: הַמְכֹעָרָה, הָהָרָה,
זֹאת הִיא אִ מִּ י.
בִּשְׁמָהּ נִגַּשְׁתִּי לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ אוּד־סִיגָרָה
וּבִשְׁמִי
לוֹמַר לוֹ: מוֹץ־יָמִים כֻּלָּנוּ. סְחִי־שַׁלֶּכֶת
בְּכֶרֶם אֱלוֹהִים.
וְכִי אֵין טוֹב כִּי אִם לִשְׂטוֹת מִמֶּנּוּ וְלָלֶכֶת
לְמֶרְחַקִּים.
כָּךְ טוֹב יוֹתֵר. כָּךְ טוֹב יוֹתֵר גַּם לָנוּ.
לְהִתְרָאוֹת…
שָׁם שָׁם – בִּקְצֵה הַחוֹף בּוֹ נִפָּגֵשׁ כֻּלָּנוּ
בְּבוֹא הָאוֹת".
וְהוּא הָלַךְ.
הַאִם עָנִיתִי לוֹ ? הַעוֹד הַמַּעֲנֶה לִי?
אוּלַי אָמַרְתִּי כָּךְ:
הָהּ אַלְמוֹנִי הָהּ חֲבֵרִי הַפֶּלִי
הַנִּדָּח.
הִנֵּה הִיא שָׁטָה פֹּה עַל יַד אֳנִיָּתֵנוּ
סִירַת־הַבְּלִי הַקְּדוֹרָנִית
וּבַמַּסָּע הַזֶּה גַּם לֹא אֶחָד מִשְּׁנֵינוּ
הַקַּבַּרְנִיט.
כֹּה נִשָּׁעֵן טַנְדּוּ עַל מַעֲקֵה אֳנִיָּתֵנוּ
וְנַבִּיט:
עָשָׁן בַּל־יֵרָאֶה יֻפְשַׁל מֵעַל רָאשֵׁינוּ
אֲחוֹרַנִּית.
בלי שלונסקי – אין אלתרמן
נגיד מה שנגיד על השירים והשורות האלה, גם מי שלא מוצא בהם את הקסם הגדול שאני מוצא בהם לא יוכל להתכחש לעצמיות הנדירה והחיונית העולה מהם. אז איך יכול היה, למשל, מבקר עילוי כיורם ברונובסקי, שהעריץ את תרגומו של שלונסקי ל"ייבגני אונייגין", לטעון ברצינות ("הארץ", 5.8.1983) כי שלונסקי היה "משורר נעדר תכנים עצמיים אותנטיים", ולמעשה היה כעין "אנתולוגיה מהלכת של טיפוסי משוררים רוסיים"?
והרי שלונסקי בעצמיותו הוא משורר עצמי ועצמאי מאין כמוהו: אחוות האדם הנרגשת, ההתבוננות המוקסמת בעולם האלוהים, השראת הקודש היהודי, הכישרון לאושר, הכישרון למכאוב, האנושיות, ההתבדחות. זאת מלבד השמיעה הלשונית והמוזיקלית המושלמת והלשון המדהימה בעושרה. אם לשלונסקי לא היו "תכנים עצמיים אותנטיים", אז אין לשום אדם ולשום משורר בעולם "תכנים עצמיים אותנטיים".
אבל מַכַּת ברונובסקי הקטנה הייתה רק אחת המכות הקטנות והאינסופיות שניחתו על שירתו של שלונסקי ועל מעמדה כמעט מראשיתה. למעשה, מאז הופעת "כוכבים בחוץ" של אלתרמן ב־1938 – ספרו הראשון והמופלא של אלתרמן, מאז אותה שנה שבה זרח אלתרמן כמטאור על שמי השירה הישראלית (ובה הוציא גם שלונסקי את ספרו "שירי המפולת והפיוס"), הלכה שירתו של שלונסקי ונדחקה. זאת למרות שבלי שלונסקי אין אלתרמן. כי שלונסקי סלל ללא ספק את נתיבותיה הלשוניים והשיריים של שירת אלתרמן, כפי שסלל גם את נתיבותיהם של רוב המשוררים המרכזיים של הדור: גולדברג, פן, זוסמן ורטוש. התבנית הייתה שלונסקי. אותם קצבים, אותם חרוזים, אותה לשון, פחות או יותר. לתוכה, עם כל חידושיהם, יצקו כולם את השירה שלהם, איש בדרכו ובחומריו ובאפיוניו הנפשיים הייחודיים.
אין ספק: מכת אלתרמן הייתה הראשונה והמכאיבה ביותר, וממנה בעצם לא התאושש מעולם מעמד שירתו של שלונסקי. בכורתו של אלתרמן, שבלטה והתגבשה גם בפרסום שירי הטור השביעי הגאוניים שלו, הייתה לעובדה ניצחת ומתמשכת. יעקב אורלנד מתאר להפליא את היררכיות הזמן השירי ההוא בספרו "נתן היה אומר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). וכך תיאר אורלנד את הדברים, להמחיש את ההבדל בין מלכותו הקצרה, השתלטנית וקצרת הנשימה של שלונסקי למלכותו הממושכת, הנסיכית, הטבעית, של הבא אחריו אלתרמן:
וזאת לדעת:
בימים ההם אין מלך בישראל,
לבד מִנָּתָן.
לא עשה איש הישר בעיניו, כי אם בעצתו ועל פיו.
קשה להסביר, מין דרך־ארץ בפני חכמת־הלב המופלאה שלו,
בפני מֶגֶד־גֶּרֶשׁ כישרונו, שראינו בָּם זיו מאיקונין של שכינה.
תאמרו שלונסקי, תאמרו אורי־צבי,
אבל שלונסקי שרביט היה לו, לא כתר,
ואילו אורי־צבי – הר שרפה מסוכן היה אז, ורחוק ומנוכר
מפני החֶרֶם, מפני קוצר־הראות, מפני מה לא?
רק נתן עם כל כוכביו בחוץ, חם כמו בית־אמא, כמו
רועת האווזים ופונדק היער ופילי השמים הגדולים,
כמו נזיר משולח בתוכנו, מְזַמֵּר יופי כאחד האדם,
שונא מלחמות ואינו נותן להן רובים
והאורַקְל מדבר מפיו מדי שבוע.
אהבנו אותו.
עודו רך ומשוח אז, וכבר אהבנו אותו,
כיורש עצר צעיר, כנושא עטרה בבוא היום,
והוא חרד כל־כך למלכותו ואף קנאי לה,
הוי כמה קנאי לה, מה אתם יודעים…
המתנחלים יכולים לשמוע
עד כאן אורלנד המאבחן במילים חדות כתער את ההבדל בין שלונסקי, המלך שהיה לו שרביט (כלומר מכשיר שליטה שתלטני, ושלונסקי אכן היה עורך שתלטן), אבל לא היה לו כתר טבעי, לבין אלתרמן, שהוכתר בכתר אהבה, בלי שהייתה לו סמכות פורמלית כלשהי. נו, ומה היה הסיכוי של שלונסקי המלך לכאורה מול הנסיך החדש והאהוב ("עודו רך ומשוח אז, וכבר אהבנו אותו")? לא יותר מהסיכוי של שאול מול דוד. "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". אין מה לעשות.
אחר־כך ניחתו על שירת שלונסקי ועל מעמדה עוד מכות, חלקן נבעו באופן פרדוקסלי מהישגיו הגדולים: קודם כול, דווקא תרגומיו רבי־ההשראה ל"ייבגני אונייגין" ול"ילקוט שירת רוסיה" העיבו על שירתו. "ילקוט שירת רוסיה" ו"ייבגני אונייגין" היו לספרי שירה אהובים ונמכרים לאין ערוך יותר מכל ספרי השירה של שלונסקי. כך גם ספרי הילדים ומחזות הילדים הפופולריים והמקסימים שלו "מיקי מהו", "אני וטלי בארץ הלמה" ו"עוץ לי גוץ לי", כולם הצלחות מופתיות שהשאירו בצל את שירתו המסובכת והמורכבת.
ובנוסף, עצם פעילותו כעורך מוספים ספרותיים (ב"הארץ" וב"על המשמר"), כתבי־עת מובילים ("כתובים", "טורים") והוצאת ספרים מובילה ("ספריית פועלים") עוררה מסתמא כלפי שלונסקי האיש מתיחויות טבעיות, ששוב הפרידו בינו לבין ציבור הקוראים והמבקרים. הוא היה העורך, הבוס, המתרגם, ראש החבורה, ורק אחר־כך גם המשורר. ובינתיים דחקו את שירתו לא רק אלתרמן אלא גם לאה גולדברג ורטוש ופן, שקנו להם מעריצים משלהם.
לבסוף באה המכה האחרונה. דור זך שמרד בכל שירת החרוז כולה, השלונסקאית והאלתרמנית גם יחד, ועבר לשירת הדיבור המוזיקלית (בינתיים נעלמה גם המוזיקה השירית ההיא ונשארנו בדרך כלל עם דיבור בלבד, בנוסח שירי כלשהו). המרד הופנה אמנם בעיקר כנגד אלתרמן, אבל שלונסקי ניגף איתו יחד. מאז קם דור שפשוט לא שומע כמעט שירה חרוזה, לא מסוגל להעריך את טעמיה ואת סוגי יופייה הלשוניים והמוזיקליים, דור שלשונו העברית הידלדלה מאוד והשתטחה מאוד. לא זה הדור שיכול לשמוע את שלונסקי. לא מבחינה מוזיקלית, לא מבחינה חרוזית וגם לא מבחינת זכרי הלשון העבריים והמשכילים מאוד שלו.
אולי רק משוררי קבוצת "משיב הרוח", יוצאי ישיבות בני עקיבא והמתנחלים האינטלקטואליים למיניהם, יכולים לשמוע ולעקוב אחר זכרי התנ"ך והקודש שלו, למשל, ולהבין את סוג ההתקדשות שלו לאדמת ארץ ישראל. הסיכוי הנוסף של שלונסקי למצוא נתיבות ללב המשוררים הצעירים הוא בקרב דור החרוז החדש אבל אלה נוהים בעיקר לשירה צרפתית ורוסית. שלונסקי שוב נדחק. וכך אנחנו מגיעים ליום הזה ולתקופה הזאת, ששלונסקי פשוט מחוק בהם, כמעט ללא סיכוי תקומה.
